פרשת בשלח - שירת הנשים

מאת איתמר מזור

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות, ותען להם מרים, שירו לד' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים".

צריך להבין כמה נקודות בפסוקים הללו!

א. לא מוזכרת שאלה של הנשים, שעליה ענתה מרים?

ב. לכאורה אם שאלו הנשים, צריך היה לכתוב "ותען להן" בלשון נקבה, ולא כפי שכתוב "להם" בלשון זכר?

ג. מדוע בחרה מרים דווקא בפסוק "כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים" מתוך שירת משה ב"אז ישיר"?

נראה לומר, שבנות ישראל שאלו את מרים כך: אמנם הנשים כמו גם הגברים טעמו במצריים את טעם השעבוד והגלות, וגם הן נגאלו יחד עם בני ישראל, אולם, תכלית הגאולה, והיציאה ממצריים מטרתה הכנה והקדמה למעמד קבלת התורה בהר סיני.

כאשר יצאה מרים בשירה, ובהלל על הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה לעם ישראל. תמהו על כך הנשים, שהרי הן פטורות ממצות תלמוד תורה, ותפקידן לשאת בעול הבית וגידול הילדים, ומה להן לצאת במחול ובשירה על דבר שאין להן חלק בו?

ע"ז אומר הפסוק: "ותען להם מרים… סוס ורוכבו רמה בים", לא רק המצריים טבעו בים, סוסיהם טבעו עימם. ולכאורה מה אשמים הסוסים בעוון המצריים? אלא שהסוסים סייעו ביד עוברי עבירה ונענשו על כך.

אמרה להן מרים, אם במידת פורענות נענשו גם המסייעים, במידה טובה על אחת כמה וכמה.

אתן הנשים שמסייעות לבעליכן בלימוד התורה ובקיומה, שכרכן מרובה – כשכר האנשים.

ולכן ראויות אתן לצאת במחול.

ולכן אמרה "להם", שעלו בשכרם עם הגברים.

הפסוק בשיר השירים אומר: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי".

לכאורה רמוז כאן הענין הנ"ל: כשם שהסוס נענש על סיועו לדבר עבירה, כך הנשים תקבלנה שכרן על סיוען לבעליהן בתלמוד תורה!

מקוצר רוח ועבודה קשה

מאת הרב דורון רוזיליו

עניין הצעה שהתייעצו פרעה ועמו לשעבד את בני ישראל בשעבוד כ"כ קשה עד שאין פנאי לשום מחשבה ולא מחשבת חופש כלל, וזהו עניין העבדות שאין לעבד שום צד של חופש וחרות לעצמו כל כולו משועבד לאדון כל כולו מתבטל אל האדון, וזה עניין קשה ביותר כי טבע האדם שואף לחופש, וחופש האדם הוא צורך החיים שלו, עבד חשוב כמת. ועם ישראל עובר את כור ההיתוך הנורא הזה, עם ישראל חווה את החוויה הזו בצורה הכי חזקה שיכולה להיות, ביטול העצמיות, שפלות מוחלטת, חוסר רצון עצמי לכלום, תשישות נפשית ופיזית שמאחריה אין כלום. אפילו לשמוע את משה שכל כולו דברי ניחומים והבטחה לתקווה ועתיד טוב יותר, אפילו את זה לא שמעו אל משה - מקוצר רוח ומעבודה קשה. רש"י מפרש "כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". הצרה והשעבוד גורמים לקוצר רוח, קוצר רוח גורם לכך שאתה לא מסוגל לשמוע אפילו דברים חיוביים וטובים - יש נתק, המזימה של פרעה מצליחה לנתק בפועל את עם ישראל מהמושיע הגואל.

כך בדיוק פועל עלינו היצר הרע, הוא מגביר את העיסוק שלנו באובססיביות נוראה בכל דבר שהוא, כדי שלא נהיה פנויים לחשוב, לשמוע, לעצור, פשוט לעצור, אם רק נוכל לעצור את המרוץ המטורף מעניין לעניין, אם רק נפנה לנו זמן קצר להביט אל תוך חיינו באורך רוח ולא בקוצר רוח, מיד נזהה את הבעיה ונוכל להיחלץ מהמייצר – ממצריים, מפרעה שרודה בנו בפרך – "בפה רך" מפתה אותנו מעניין לעניין, ואפילו כאשר יש לנו מעט זמן פנוי מיד הוא ממציא לנו "עינוגים" ו"בילויים" ו"בידורים" - כדי שלא נהיה פנויים.

"תרבות הפנאי" קוראים לזה, יש פנאי אז חייבים לבלות אותו - כדי שנשאר קצרי רוח ולא נוכל לשמוע ולא נוכל להבין, וממלא לא נוכל לשנות את מצבנו.

פרעה ומצריים הם המשל לחיינו עכשיו, משעבדים אותנו לתאוות ובלבולים מהבוקר ועד הלילה, כשאנחנו צונחים שדודים על יצוענו ישנים שינה טרופה, ואז עוד יום של עבודת פרך "בפה רך" מפתים אותנו לרוץ ולהתרוצץ, העיקר לא לעצור, לא לחשוב, לא להיות לבד עם עצמך - לחשוב בהיגיון על המלכוד הנורא שאתה נמצא בו, על העבדות חסרת התקווה.

ואין פלא שהעבד לא חפץ בשחרורו הוא שכח מה זה להיות בן חורין.

חז"ל גילו לנו איך פורצים החוצה ממעגל האימה הזה. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

אחים יקרים נא לעצור, לחשוב בשקט בלי לחץ, לא בקוצר רוח, נא לשוב אל התורה, נא לשמוע את קולו של משה רבינו אדון הנביאים שקורא לנו לחופש.

"עבדי הזמן עבדי עבדים הם עבד ד' הוא לבד חפשי".

במשפט הנפלא הזה של ר' יהודה הלוי - טמון הכל.

אוהב אתכם דורון

פרשת וארא - הכרת הטוב

מאת איתמר מזור

רבותינו ז"ל במסכת בבא קמא אומרים "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן".

כמו"כ נפסק להלכה ש"אין מעבירין על האוכלין" כלומר אסור להתעלם מדברי מאכל המוטלים בביזיון.

גם בפרשתינו אפשר למצוא את גדולת הכרת הטוב עד כדי זהירות בדומם כמו מים ועפר.

בשלושת המכות הראשונות דם, צפרדע, וכינים, משה נמנע מלהכות במטהו, ומבקש מאהרן להכות במקומו.

יונתן בן עוזיאל בתרגומו מסביר, שמשה לא הכה את מי היאור ואת עפר ארץ מצריים משום שהכיר להם טובה. למים - שהצילוהו כשאמו יוכבד שמה אותו בתיבה, ולאדמה – שכשהרג את המצרי, כיסה את גופתו בעפרה.

לכאורה לא מובן מה שייך בזיון וכפיות טובה כלפי דומם, שלא מרגיש בביזיון, ולא נהנה מהכרת טובתו?

ועוד צריך ביאור, שהעפר והמים לא פעלו כדי להציל את משה, רק הוא ניצל את סגולותיהם לשימושו?

גם קשה, שהרי משה בהכאתו את היאור והאדמה, הופך אותם לכלים לעשיית ציוויו של הקב"ה?

מרן ר' אליהו דסלר זצ"ל, בספרו "מכתב מאליהו" כותב: שיסוד גדול ומקיף בכוחות נפשו של האדם מתגלה לנו בזה!

כל מידות הנפש הקיימות באדם, מושפעות ופועלות גם ע"י הרגש, ולא רק ע"י השכל!

לכן, אם איננו מכירים טובה לדומם שנהנינו ממנו, וכל שכן אם נבזה אותו – יפגם הרגש, שלא מגיב תמיד בהתאם לחוקי ההיגיון. ופגיעה ברגש משפיעה ישירות על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב.

למרות שהשכל יכול להבין שבהכאת היאור יעשה נס כרצון ד' יתברך, הרגש ניזון רק מהמתרחש בהווה, ומושפע רק ממה שהעיניים רואות – מעשה הכאה גרידא.

נמצא שבפגיעה ברגש שבהכאת היאור, הייתה עלולה להיפגם במשהו מצד הכרת הטוב של משה רבינו,

"ומדת הכרת הטוב היא כלי חשוב ובסיסי בעבודת ד'"!

רבותינו ז"ל אמרו: "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה" ח"ו.

אם נפגמה מדת הכרת הטוב לחברו, לא יכיר חסדיו וטובותיו של בוראו.