בס"ד
תשובת הרוחניות לשיגעון
מאת דניאל י. גינרמן
יש לנו סיבות להיות בבהלה. "וילך משה", פותחת פרשתינו, ומפרש ה-"אור החיים" בשם הזוהר (ויחי ריז:) שארבעים יום לפני פטירת האדם נשמתו הולכת כבר מימנו ומבקרת במקומה בעולם העליון. אכן, עודנו מדבר איתנו, וכביכול, הוא כבר צועד ועוזב את מחנינו, ואיתו, כל אשר נתברכנו בזכותו יעזבנו מיד.
ועלינו לקרוא על כך דווקא בשבת תשובה, כשהעולם כולו וכל אחד מאיתנו עומדים לדין לפני כסא כבודו, "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון". וצריך להבין מה ענין פרשת וילך בשבת תשובה, לנו בימינו, להיכלל בחיים הנקראים טוב, ולהסיר את כחות הרע מעלינו.
מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה
לעת תפילת ערבית, אחרי פרשיות קריאת-שמע ו-"אמת ואמונה", קמנו ממקומינו ברגישות רבה ופרצה מכל פה אותה עדות: "מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה". כך היה מעודנו מדי יום, ובאותה השתוקקות נתבטא גם היום, ונתנשף בזעקה: למה אין אנו יכולים, כאבותינו, "לראות מלכותך", לראות בראייה ברורה לעיניים את השפעת הבורא ית' על הבריאה כולה, במעשה הפוטר את שכלינו מלהתבונן בכל משל? הלא ללכת תמימים לפני ה' אנחנו צפויים. הרי מהשמיעה נודע לנו הדבר, באשר כל דור תירגם אותו ליורשיו, ואמונתינו נאחזת בשמיעה זו להגיד ולהצהיר אשר "מלכותך ראו בניך", אבותינו צפו כביכול במעשה יד-המלך בוקע את הים לפני משה, ואנחנו ממשיכים בדרכם כאילו ראינו מלכותך "בוקע ים" גם אנו גם רעינו בזמנינו.
מצאנו ביאור המיוחס לגר"א מוילנא על פסוק זה (במחזור "יבא עזרי" לראש השנה, עם פירושים מלוקטים ע"י הרב צבי יהושוע לייטנר), בו נאמר כי "הרבה חילוקים בין ראייה לשמיעה", כי רואים רק באור, בעוד שומעים גם בחשכה. ומתוך זה יגדל דאבונינו כי נבין שאנחנו כסומא הממשמש באפלה, ואבותינו חיו בבחינת אור המוביל לראייה ברורה.... ועוד כשנבחין שאף בכזה מצב משובח פחד דור המדבר פעם ועוד פעם, ופחד כזה נחשב לבחינת ע"ז רח"ל וזיכה אותם בכל התוכחה, עד כדי "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה" (דברים כח,לד).
- אני פוחד: אתה אומר שזה נורא שלא נוכל לראות, ומאידך, שאם נראה, אז נשתגע?
- אני אומר שמי שזוכה לראות, יש בידיו בחירה. הוא יכול לדעת באמת, אך אם הוא משתעבד לחיצוניות ראייתו והוא סוטה אל דרכים אשר אינם ראויות לו, הוא מסתכן בשיגעון. לכך יש לנו תורה ב"ה, שתלווה אותנו לאורך כל הדרך. בינתיים, דרכינו לאופק הראייה היא בבחינת העוור, אשר חייב להתרכז במה שהוא שומע, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור לבא אחריו ולהוציא לפועל את הנמסר בידו, ובעשיה זו, לקיים, לתת קיום לנשמע לגרום שייראה.
ישנה ירידה ברורה ממצב אותה ראייה בעיניים למצב השמיעה הנוכחית. מי לא ירגיש כאסור בכבלי ברזל כאשר יבחין במשמעות החיסרון?
אך עדות בקיעת הים היתה חייבת להגיע לאוזנינו כדי שנדע עוד היום לזהות את שביל פרורי הלחם המוביל בחזרה הביתה... ואין דרך למסור לזולת את חוויית הראייה: ראייה היא נסיון פרטי ובלתי-ניתן לחילוק; אין אפשרות למוסרה כי אם בתירגום הראייה ללשון מדוברת שיתאפשר להשמיעה. הואיל ודור המדבר (דור המדבר, גם מלשון דיבור) לא זכה לגאולה סופית ושלמה בבחינת תיקון-עולם, הוטל עלינו לתקן את הכלים לכך שהאור יחזור וניגאל מידי החושך, ועם זאת, אין השמיעה שבידינו כי אם ברכה נשגבת בה להתבונן, ומתוכה לשוב אל מצב של חיים אמתיים על מכונם.
קבלנו את הנחמה ועכ"פ, אי אפשר להתעלם מאשר, כהמשך דברי הגאון ז"ל, רואים מהרבה יותר רחוק ממה ששומעים, ובאמצעות הראייה קולטים במבט אחד מה שאי אפשר לשמוע אלא בזמן רב. והראייה אינה נשכחת בקלות (ומתוך זה, אפשר לפעמים לזהות בן-אדם אחרי זמן רב מאז שראינו אותו), וגם האהבה והשנאה נפעלות מהראייה יותר מאשר מהשמיעה. ועדיין מוטל עלינו, השומעים, לאהוב את ה' בכל לבבינו ובכל נפשינו ובכל מאודינו. ומתוך כל ההתבוננות הזו רק יגדל געגועינו, ועוד יותר נרים עינינו השמימה בתמיהה.
"הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים" (תהילים, קמ"ח, א)
- "הללוהו במרומים"? איך זה יתייחס אלינו? אינך רואה שאנחנו חיים על פני הארץ? עזוב למלאכים משימה שכזו!
- וכי כל כולך על פני הארץ?
כתב רבינו יונה (פרק אין עומדין כה,ב) ככל הנראה בשם הרמב"ן רבו ז"ל, שהמתפלל צריך לכוון עיניו למטה ולבו למעלה. שבעת התפלה, צריך האדם להסיר מלבו כל ענייני העולם הזה והחיים החומריים, ולחשוב בלבו "כאילו עומד בשמים", באופן המרומז בלשון הקדמונים "כשתרצה לכוין, פשוט גופך מעל נשמתך". ועוד הירבה לציין שאחרי שיגיע לכזה שלב של ריכוז הכוונה וההתבוננות, עוד יחשוב וידמה את עצמו כאילו הוא עומד בבית המקדש שהוא פסגת העולם הגשמי, וע"י זה "תהיה תפלתו רצויה יותר לפני המקום".
כידוע לנו, אין כזה מצב בו התורה תדרוש מהאדם "להשתחרר" מהגוף ממש, אלא שמדובר על מצב בו הכח הרוחני המניע ומחיה את הגוף יתגבר על כל כחות היצר השפל ועל תאוותיו, עד כדי שיצרו לא יתנגד יותר לתשוקת הנשמה, אלא שינדב את כחותיו להשגה הרוחנית (בשיא אותו תהליך אנו מוצאים את אליהו הנביא ואת חנוך, שהפכו את גופם ממש לכלי רוחני ומתוך-כך התגברו גם גופותיהם על המוות ועלו עם נשמותיהם למרומים). ואז, ירגיש כאילו הוא אחד מצבא המרום "המופרשים ומובדלים מכל ענייני העולם הזה".
על כן, יש הדרכה מפורטת בדברי רבינו יונה למי שירצה להשתדל כל השתדלות אפשרית בעת תפילתו לפתוח שערי שמים: שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ממש, היינו שיבטל מעצמו כל רגשות הגוף שהוא עפר מן האדמה, וכל הרגשותיו תהיינה בבחינת תשוקתו לקשור נשמתו בשורשה בשמים באהבה רבה, "עד שאם היו מעמידים נגד עיניו איזה תענוג מתענוגי עוה"ז שנפשו של אדם מחמדתן, היה מואס בה תכלית המיאוס" ומגן על עצמו מכל דבר שיוכל להסיט את דעתו מהתעלות והתרוממות עבודתו הקדושה.
- אבל אין זה מה שהפסיכיאטרים מכנים כמין שיגעון, בו האדם מאבד מודעות על מצבו האמתי, וחווה כביכול במציאות בדויה שמונעת מימנו לתפקד בעולמו?
- כן: עם הנתונים שעד עכשיו בידינו, כן זה לכאורה. כי מי שלא מוכן ומסוגל לאור חזק מאוד, אם ימנע מעצמו את הדרך הארוכה ובטוחה ויתפרץ לדרך הקצרה ומסוכנת, "ישבור את כליו" וישתגע, ויהיה בבחינת סגי נהור. ולא כל בני-האדם שווים, לא ליכולתם, לא לתכליתם ולא לדינם בשמים. על כן, צריך מאוד להיזהר בעבודת המידות ובקיום המצוות המוטלות על איברי והנהגות הגוף, להרגיל ולהכין את הגוף להתרוממות זו.
מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים
אמרנו בתוך תפילת מוסף של ראש השנה, קהל וחזן כאחד: "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים, אפתחה פי בתפילה ובתחנונים". ושוב פירושי הגר"א יבואו לסייעתינו:
חכם, הוא "מי שלמד וקבל וידע הרבה". חכמה, אכן, קונים אותה בעמל רב.
נבון, "מי שיבין החכמה על בוריה", מי שמגיע, מרוב העמל בחכמה, להבין דבר מתוך דבר ולהשיג בהגיון התורה.
ודעת "הוא המושכל, שידע את הדבר לאחר שחכם והבין, והוא כמין לידת האדם, שהעיקר הוא טיפת האב והוא החכמה, והאם מציירת את הולד בפרטות ומבדילה בין דבר לדבר בבחינת הבינה, והולד עצמו הוא הדעת". על-כן, וידע אדם את חוה, ותהר.
דעת הוא לשון גילוי וייחוד עד-כדי איחוד, עד-כדי תיקון מושלם. אם ברשותינו "לראות את יד-המלך בוקע ים" ממש, אין הדעת מצריכה כי אם פקיחת עיניים לאמת, וללכת תמימים לפני ה'. אך בזמן בו כלי הראייה סתומים, רק העמל והלימוד וההתבוננות הקבועה, ואיתם שנשמור את דברי התורה לעשותם, יביאו את האדם הראוי לזכות באותם ימים עליהם התנבא ישעיה (יא,ט) "כי מלאה הארץ דעה את השם".
כדברי משה רבינו ע"ה בפרשת וילך (דברים לא,יג): "ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה", דהיינו, מי שלא יודע מתוכו, מי שכוחו לקדושה לא מתבטא מעצמו בפועל ובגלוי, בכזה אופן שלא ידע את הבורא ואת תורתו טרם יקבל את המסורת ויתבונן בה, אותו אוחד "ישמע וילמד", כי בדרך לימוד יקנה מה שדעתו לא מגלה בעצמה.
"וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן..." (שמות כ, יד)
לעתיד לבוא כתוב שיהיה מצב בו "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר" (ישעיה מ,ה), היינו שתזדכך השגתינו עד שנזכה להשיג ולראות גם בעיניים הגשמיים את התפשטות דברי ה' בכל דבר בעולם, כמו שראו אבותינו במדבר כנ"ל.
ומפרשים חז"ל שהיו שומעים את הנראה ורואים את הנשמע, דהיינו, שכל-כך נתבטלו בהם כל כוחות ותאוות הגשמיות, וכל-כך נזדככה השגתם, שיתרונות השמיעה והראייה התאחדו גם יחד להסיר את המסווה ולגלות את מתיקות עריבות האמת לנשמת כל-חי, ואז רוח כל בשר תרומם זכרון מלך מלכי המלכים, ותיכף יעלה ויבוא ויגיע ויראה וישמע ויפקד ויזכר זכרוננו וזכרון אבותינו, וזכרון משיח בן-דוד עלינו בשמחת כל העולמות.
- "ישנם רגעים, ומדובר בחמש או שש שניות בלבד, שבהם אתה מרגיש בנוכחות של הרמוניה נצחית [...] נוראה היא הבהירות המבהילה שבה היא מתגלה, וההתלהבות שהיא ממלאה אותך. אם המצב הזה היה נמשך יותר מחמש שניות, הנפש לא הייתה עומדת בזה והיה עליה להיעלם. בתוך חמש השניות האלה אני חי קיום אנושי שלם, ובעבור זאת הייתי נותן את כל חיי ולא חושב שזה מחיר יקר".
- מי אמר את זה?
- דוסטוייבסקי, בספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע" (מובא ב-"בין נבואה וחולי נפשי", אלי וישנה וערן הררי, עיתון "הרפואה" כרך 144 ספט' 2005).
- וזה יטריד אותך?
- רק בגלל ציטוט שמלווה את זה באותו מאמר, מאת הרמב"ם, שכך מתאר את מצב הנבואה: "(...) וכולם שמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות ותישאר הדעה פנויה להבין מה שתראה (...)" (הלכות יסודי התורה פרק ז', הלכה ב')
- אכן, נראה כאילו התיאור של דוסטוייבסקי, המשמש דוגמא למחלת כיפיון לדעת הפסיכיאטרים, דומה מאוד לתיאור חוויית רוח-הקודש בדברי הרמב"ם? נכון לכאורה זה מבהיל... אך אנא המשך לקרוא ותראה שאין זו קושיה למי שהולך בדרכי תורה.
ישנם שהגילוי עצמו יגרום להם להסתר כפול ומכופל
התקופה שלפני ביאת המשיח, אכן תקופתינו אנו, נקראת "עקבתא דמשיחא" בלשון חז"ל (סוטה מט:). הרב חיים טיקוצקי מביא בספרו "ממעמקים" (פרשת וילך, מאמר לא) פירוש על כך ש-"עקבתא" הוא "גילוי עקבות וסימנים להנהגה העליונה, שההשגחה תהיה ניכרת יותר לפני ביאת הגואל". אמנם, על זמן הגאולה נאמר "כי יום נקם בלבי" (ישעיה לד,ח), דהיינו, "שהנהגת הגאולה תהיה מוסתרת וחבויה בלב פנימה" (ממעמקים שם), כדברי התהילים (עז,כ) על אותו זמן: "ועקבותיך לא נודעו".
והדבר תמוה לכאורה, אבל הוא נפלא באמת אם נתבונן בו, כדברי הממעמקים שם: "נראה שלמי שאינו מתבונן ומגלה לאן הדברים מובילים, ההנהגה העליונה תהיה בבחינת 'הסתר אסתיר', בחינה מוסתרת במיוחד (...)". והלא אמרנו שתקופה זו עשויה להיות דווקא תקופה של גילוי, של עקבות הנראות והנגלות? אלא "שאותו גילוי הוא רק למתבונן בעומק הדברים; אך למי שלא מתבונן, הגילוי בעצמו יגרום להסתר על הסתר", בבחינת הסתנוורות הסגי נהור כנ"ל, "ולהעמקת ההתעסקות בעניינים חיצוניים שאינם שייכים לגילוי היחוד באמת".
- ישנה, אכן, ההסתנוורות של דוסטוייבסקי ושל כל-כך הרבה שכליו נשברו מתוך חוסר ידיעה לגבי מה לעשות עם הנראה, איך לנתב את האור... והשתגעו. וישנו המתבונן ועולה בתורה, ומקבל כדי להשפיע, ואוחז בשורשיו בעוד ענפיו גודלות ופורחות ללא פחד... ואין לך להתבלבל בין שניהם חלילה, אלא להבדיל ביניהם כאשר בין האור לבין החושך.
והדברים ברורים. כי הוזהרנו (מגילה ו:) לא להאמין למי שיספר "לא יגעתי ומצאתי", ומאידך, "יגעתי ומצאתי, תאמין". העצל אינו רוצה שום דבר שירחיק אותו משיעבוד היצר הבהמי, הדורש נוחות וכבוד וניפוח האנוכיות ואשליית ביטחון הניתן כביכול לשליטתו (גירסה אחרת של אותו עצל הוא הזה הנגנב אל נסיון השיגעון המיסטי כנ"ל). אותו עצל יחווה זמנינו בבחינת "הסתר אסתיר" וכל עוד לא יהיה מוכן בעצמו לשאול מתוך הלב בהתבטלות יצריו השפלים, אין תשובה בשבילו ואין לו אור, ואין לו כלום מלבד ההנאות הטפלות של הגוף החונקות את יכולותיו הרוחניות.
וזה פתחי כחודו של מחת, לפתוח שערי ההיכל
השנה זכינו לכך שביחד עם קריאת פרשת וילך, מסלול ה-"דף היומי" בגמרא פותח בלימוד מסכת עירובין. ומאותה פתיחה ממש למדנו אשר כל הענין של עירובין הוא להפוך רשות הרבים לרשות היחיד, להקדיש את עולם הריבוי לעולם הייחוד, לייחד עולם ונעלם, קודשא בריך-הוא ושכינתיה, לייחד ולקדש את עצמינו בתיקון שלם אשר יפתח פתח כחודו של מחט ואז, כמובטח, הקב"ה יפתח לנו כפתחו של אולם.
יהי רצון מלפני הבורא ית' שדברים אלו יעזרו לך לעמוד שלם בימים הבאים, ליטול הזדמנות אמתית להשגה רוחנית עילאה ולתשובה שלמה, ובכך תזכה בע"ה ברחמים רבים ובגמר חתימה טובה, ונזכה כולנו גם יחד לגאולה קרובה, אמן כי"ר.
רשומות
