בס"ד
אגלי-טל
מיהו חכם? המכיר את מקומו
מאת דניאל י. גינרמן
http://eduplanet.net/mod/forum/discuss.php?d=2434
אשרי יושבי בית-ה', עוד יהללוהו סלה.
"שלום שלום לרחוק ולקרוב", אומר הנביא (ישעיה נז,יט), ומפרש ה-"שפת אמת" (במדבר ה'תשנ"א) שישנם שיזכו לשלום בעקבות קרבתם למקור האור (כגון הלויים, אשר חנו במדבר צמודים למשכן, בו חלו נסים באופן תדיר), וישנם שיזכו לשלום -לאותה שלוה הנשענת על יסוד שלמות המתוקנת היטב ומוגנת בקנאות רבה- בהישמר עצמם במרחק מאותו אש אשר יאיר ויחמם ליחידים... אבל ילהיט ויבעיר את הכלל בנוגעו בו. זוהי נראית הסיבה לכך ש-"המכיר את מקומו" יהווה אחת מתוך מ"ח נתיבות החכמה -הכ"ו בתוכם- המפורשים בפרקי אבות ו,ו.
מה זה להכיר את מקומי? "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וקול השופר וההר עשן", מבהילים כותרות התורה למרגלות הר סיני בשידור ישיר (שמות כ,יד), ומשלימה: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" לצפות במאורע: משה טיפל להם בקבלת התורה, ישר מפי הגבורה, והם עצמם ידעו שמקומם, התפקיד ה-"מחויט" להם בדיוק לאותו מצב, לא היה דוקא ביחד עם משה אלא בקשב מלא ובצפיה גדולה אף בתפלה, אבל "מרחוק", מוכנים ומזומנים לקבל ממשה תרגום "אנושי" של אותה תורה, איתו יהיה אפשרי לחיות ולא למות.
אחת מהתכונות היסודיות המאפיינות את ישראל במשך כל הדורות היא המאומנות "להכיר את מקומו" של העם ושל כל יחיד בו, אף בשני מימדים שונים: מצד אחד, לזהות בדיוק איפה -דהיינו, איך- אני נמצא ברגע זה ממש, ומאידך, לא לשכוח לשניה או לחלקיק שניה אחת מהו המקום האמתי שלי, מהו המצב אליו עלי לשאוף ולבקש ועליו לחלום ולספר בלי-סוף ובלי הפסק, ובכך לא אאבד: המצב אליו אני חייב לוודא בכל צעד שדרכי מובילה אליו, כל שייראה קשה, מוזר לעיניי הכואבות, אף בלתי מציאותי לגמרי.
אותו כישרון לזהות, ואותה תכונה, יכולות לפעול לטובת שלמות ותקינות האדם, בחיים אלו אשר הוזמנו לנו לעשות בהם חיל רב בכלים טובים. בזמנים של שהיית והשרשת ישראל בארצו, היו תקופות של דבקות הדדית בהם העם ידע, "הכיר", את מקומו, ובכך, ניגלו לעינינו הדרכים לצמיחה, לברכה, לפיתוח שושלת החכמה הקדושה והדעה, מתוך חיים המבורכים בכל-טוב בשפע רב. אך ימים אחרים מצאו את העם מסונוור בעקבות הטיית לבו אל צורות זרות -בבחינת חליצה המסתירה מעיניך מי והיכן אתה, כי זמנך וכחך שועבדו להשוואות וחיקוים ללא תועלת-, וזה גרם לנפילה קשה אל תוך כל צורות הצער הנכללות תחת קבוצה אפילה המכונה "גלות". אעדיף לא להזהיר כאן במפורש שאין כי אם זה תיאור המצב הנוכחי המצר ומצער אותנו היום, ערב ט' מנחם-אב ה'תשס"ו, בארץ ישראל הקדושה השרויה ביגון רב.
כהולך בזה קרה במשך שהותינו בגלויות השונות והמשונות. העבריים למדנו להכיר ולזהות את מצבינו בכוננות מתמדת והבחנה ברורה, אף אם התנאים השתנו לגמרי באופן פתאומי, ואף כאשר השתנות המצוי נגררה לקצב מבהיל בידי כלי-הזירוז של שונאי ישראל. באופן אחד או אחר, הבנקאי היהודי למד במהלך לילה למכור לחמניות מדלת אל דלת בשפה לא פחות זרה מהקהל והשכנים החדשים; העבד היהודי בארץ עשירה למד להיות בן-חורין במדבר; היהודי עזב בספרד את הכל מלבד המפתח של בית אליו כבר לא יחזור, והחליף את המציאות הישנה המטעית באחיזות-עיניים של כאילו בטיחות, במצב חדש מאופיין בחוסר היציבות לכאורה של דרכי אברהם אבינו, אשר עזב לו ארץ, מולדת ומסורת של שקר בתביעה קיומית למצוא את עצמו, להגיע אל מקומו הראוי לו בכל מחיר, לאחר שהתברר שההרכב הישן אין בו שום פתח להגשמת אוצרות התכלית המיועדים לו.
על כל פנים, פעם ועוד פעם שגינו במימדים הנכונים בהם אותה "הכרת הנוכח" תשתלב עם הכרת מהותי ומקומי באמת -הכרת הניצוץ התמציתי המניע ומחיה את היהודי- באיזון נכון, לשלום ולברכה. במשך הדורות -ולדאבונינו, במידה מביכה ביותר בדורות האחרונים-, הזנחנו את מודעות והשפעת המניע הרוחני המחיה את נשמותינו, לטובת התפוררות עוורת והיספגות אל תוך כל "תרבות" בקרבה ארע לנו לשהות. הטראגדיה בולטת לעין באדמדותה דוקא על אדמת ישראל בימינו, מתוך כך שההתרוקנות היזומה של ה-"חברה הישראלית" מתהימה אותה אל תוך חיקוי חולני של "כלל מדינות המערב" מתוך התפטרות מהמחשבה וההגיון היהודי ונפיחת היצר הקורא להוות "עם ככל העמים" חלילה, כאילו היה "כלל עמים" אחיד כביכול ובו דבר כלשהו משמעותי אשר אף כדאי ללמוד ולחקות: מדי פעם, בכל אופן קורה שבולט מתוכם פרי שהשכל הישר יזהה כטוב הוא למאכל, ולאחר גירוד קל נשקפות שורשיו בתורה הקדושה (כגון כאשר עובדי עבודה זרה למיניהם תוקפים אותנו ללמדנו "ואהבת לרעך כמוך", אשר מקורו בספר ויקרא יט,יח, אשרי העם אשר לו א-להים קרובים אליו).
כאשר הכרת מהותו ומקומו משתכחת מהיהודי, כאשר התורה המחיה אותו איננה נאחזת על חייו באהבה רבה, היהודי אובד: להבת נשמתו נאבקת בגיסוס הכורז לאין שומע, והוא עצמו הופך לנקודה אפלה המחשיכה את מציאות הכלל. אז, אף מעשיו הראויים לטובה נצבעים באורות שקריים (יש צורך לציין שעיקרון זה נכון הוא לכל אדם, לכל צאצאי נח, כתנאי הקודם להיכללותו בברית התורה).
משה ע"ה מתייחס לענין זה בפרשתינו ומזהיר באם נעשה את הרע, נסבול -ועוד כמה נורא סבלנו עד היום- מגלות כל הטוב ופיזור במבוכי הערפל. עוד צעד אחד קדימה, עוד הוא מכריז במורא גדול (דברים ד,כח): "ועבדתם שם א-להים מעשה ידי אדם...", והדבר מתמיה: למה אותם מלים נשמעות כאילו גזירה המוטלת עלינו, אשר תהפוך אותנו "אוטומתית" כיביכול לעובדי עבודה זרה חלילה, בכל הזדמנות שתזדמן לנו? למה לנו לנטות לכישלון ופגם בכזו
"קלות" לרוץ אל החטא הנורא ולהיטמא בקפיצת ראש?
במבט הדוק, עונה רש"י (שם) לקושיה שלנו ומבהיר אשר הגיון האזהרה הוא עמוק הרבה יותר ומורה על תופעה המעוררת חרדה, כדבריו: "משאתם עובדים לעובדיהם, כאילו אתם עובדים להם", דהיינו, שעצם היותינו משועבדים למלכויות הטומאה ומשתמשים בכליהן ונמנים בתוך חילותיהן, הופך אותנו ל-"כאילו" אנחנו עצמנו משתחווים לאלילי שוא רח"ל. הוי אומר שהשפעת הרוח השורה על גלותינו תשפיע על נשמות וגורל ישראל באותה בחינה אשר יתעוררו הדינים הקשים אם ישראל יתפתה אחרי הקליפה לעבוד שקרים אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון.
התורה מרכיבה סימטריה מופלאת בכל דבר ודבר, ולעניינינו, בדיוק כפי שנשמת הכהן תשאב את נשמת עבדו אל קרבת קומתה ומדרגתה -עד כדי כך שעבד הכהן יותר לו לאכול מן התרומה, בעוד כל איש זר אשר יקח ממנה חייב מיתה-, באותו אופן בדיוק, מי שמשרת או משתעבד אף בכלשהו לעובדי עבודה זרה (עיין בנספח החשוב "מהות הגורמים היסודיים בקביעת החלטות פוליטיות במדינת ישראל היום" אשר טרם נכתב), נטמא גם בגשמיות וגם ברוחניות, ובכך...
... בכך יאמר דוד מלכא משיחא (מובא באור החיים הקדוש בפירושו על צורות השאיבה -מגנטיזם- המובאות בתורה, לפי שצטט ופירש לנו הרב יצחק גינזבורג שליט"א) שיהודי מחוץ לארץ הקודש -מחות למקומו הראוי לו-, הוא כאילו מנותק מהבורא ית', הוא כביכול איבד את התדר הנכון והכלי שבידיו איננו יכול לקלוט את התמונה האמתית וכן לא לאחוז בה בשום אופן, והשפע הא-להי המחיה מגיע אליו בתוך קליפות טמאות עבות וקשות, ולפיכך הוא צריך ליישר את קו כיוונו בתפילה לכיוון ירושלים, ובתוך ירושלים להר הבית, ולבית המיקדש, ולקודש הקודשים ישוחרר ויגאל ויבנה לנו במהרה כיה"ר, ובזה הוא יוסיף את כוחו לזעקת עם ישראל וצדיקי אומות העולם לגאולה.
עולמינו נזון במים הנצרכים לקיום החיים על פניו, בשלושה דרכים שונות, הנקראות מטר, שלג וטל (בנוגע לברד, הרסנותו גוברת על כח המחיה של המים הקפואים מהם הוא נתהווה). מתוכם שניים -המטר והשלג- הם נבחנים ע"י החושים בקלות, בעוד הטל, היחיד מכולם אשר פעולת חסדיו אינה נפסקת ליום, מסתיר התהוותו מעינינו: נדע שיבוא, נבחין בהימצאו על שמשות המכונית או על הדשא -בהקיץ השחר החולף-, אך תנועתו המובילה אותו מן השמים אלינו תהיה נעלמת מהעין לעולם.
אולם, זה מבטא את הקשר העמוק הקיים בין הטל לענין האמונה, הרמוז גם בהיות המילה "אמונה" שוה, בגימטריא המבוססת על מספר סידורי (א=1, י=10, ק=19 וכו'), ל-39, הערך של המילה "טל" בגימטריא רגילה (א=1, י=10, ק=100 וכו'). באותה גימטריא, "אמונה" שוה 102, בדיוק כמו המילה "מגנט" המשומשת בימינו באותו מובן של הביטוי "אבן שואבת" התלמודי (כך הוער בנו מאת הרב גינזבורג). מכאן, אמונת ישראל, מיוסדת על חכמת השלום של התורה הקדושה, פועלת כמין מגנט השואב אלינו את אותו הטל, אשר תמיד נבחין בהימצאו בעוד בואו נעלם לגמרי לעינינו. מאידך, לימדונו חז"ל אשר הטל עצמו הוא משל לתורה, המזינה את הרוח באותה מידה בה הטל הגשמי מקיים את העולם החומרי. ומכאן ש-"אמונה" (אשר ערכה הסידורי 39 שוה גם ל-"הוי-ה אחד", עיקר ויסוד האמונה העברית), הנה המניע להמשכת הטל אלינו: גם את השלום הגשמי המבוסס על שפע טוב, גם את השלום הרוחני הנובע מאורות התורה, מאז ש-"כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו", כדברי רבי אלעזר בגמרא (כתובות קיא ע"ב).
בפתיחת פרשתינו, משה מדווח לעם ישראל אשר התחנן לה' שיתיר לו להיכנס לארץ הקודש לתום מ' שנות מסעי בני-ישראל במדבר. לכתחילה, היה משה מיועד להנהיג את העם לנצחון בכל המלחמות עד שהארץ תחזור כולה לבעליה; ובטוח היה מן השמים שאם יזכה משה לקיים משימה זו, אז הגאולה תהיה שלמה וסופית, ויבנה בית-מיקדש אשר לא יחרב לעולם. אך לאחר מעשה מי-מריבה בו משה ריחם על העם וויתר על זכויותיו שלו וריווה מים חיים אף את הלא ראויים לקבל מקוצר רוח (ראה את האור החיים הקדוש שם, פירושו נפלא), גזרה מן השמים הכריזה על "כי לא תעבור את הירדן".
"ואתחנן", מתאר משה לנו את השתדלותו לבטל את הנגזר הנורא. משה "מכיר את מקומו", הוא יודע לאיזו פסגה הוא היה מיועד להוביל את כלל ישראל, והוא מודע באשר אין בידיו כבר זכויות לתבוע את פסגת תכלית דרכו. מתוך כך, הוא משתמש בכלי האחרון שבידיו, כדברי רש"י שם: "אין חינון בכל מקום, אלא לשון מתנת חנם", ומתיגע בתפלה בתקט"ו תפלות (כמנין ואתחנן = 516 = תפלה), ומבקש את ביטול הגזרה ומימוש השלמת הגאולה אשר יחונן ה' לו רק מתוך רחמיו האדירים; אך הסירוב מן השמים הוא מוחלט וסופי, דכתיב "ויתעבר ה' בי למענכם", כי בפגם חטא העגל נפגם גורל כלל ישראל, ואינם ראויים כבר לגאולה השלמה והסופית אלא לאחר שיתקנו בדרך ארוכה ובעמל רב את הנפגם. לכן יהושוע בן-נון, אשר הוא למשה כהיות הלבנה לחמה, הוא ינהיג את ישראל לשלב הבא של תהליך אשר מידתו כמידת מעשי העם, ואשר סופו ותכליתו נראים כה קרובים היום ומגיעים אלינו, בעוד שפתינו מהבהבות בתפילה ותחנון לבל יעכב עוד ויתגלה כבר משיח צדקינו בימינו.
משה, אשר מכיר את מקומו, נכנע ומקבל את הגזרה, אשר תקבע את מקומינו עד היום. "כי לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, כי איתנו, אנחנו אלה פה היום, כולנו חיים" (דברים ה,ג). בעוד שעות אחדות ניכנס ליום ט' בחודש מנחם-אב, אותו תאריך הנורא בכפלי כפליים לאורך כל תולדות ישראל, אשר יהפוך בע"ה ליום של ישועה ברחמיו האדירים. יום של תענית מאכל ושתיה ותענית שיחה ומחשבה בטלה (אני קורא בזאת להקפיד דוקא בתענית דברים בטלים בשנה זו). אותו יום בו מזדמן לנו הכח ליצור שינוי מהותי בעקומת תולדות ישראל, ולזכות בגאולה שלמה על אויבי ישראל אויבי האמת אויבי ה', ובכך, לזכות לגילוי אדיר בתיקון הפרט והכלל גם יחד. יום הראוי בו להתחנן כדוגמת משה ע"ה, להשיג מתוך תפילותינו ותיקונינו כולנו יחד מה שהוא, עבורנו, נמנע מלהגשים.
התכלית העילאית מוסברת בצימצום מפליא בהפטרה שלנו השבוע, הנפתחת בלשון "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ,א). הנביא רומז ברוח הקודש את פנימיות הגאולה, ומדבריו ילמד המתבונן איך ראוי להגיב ומה ליזום בימים אלו.
המלה "נחמו" ערכה 104, כמנין "דק" -אשר מרמז לרוחניות מבוררת מהרע, כנגד ה-"גס" הרומז לחומר המכסה את האור הרוחני-. לשון "נחמו" כפול בפסוק שלנו, בדיוק כנגד ההופעה של הפועל "להדק" בכפילות, דוקא בענין הקטורת (כריתות ו ע"ב): "כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים". אין ענין הקטורת כי אם אותו ענין החנינה, דהיינו התבטלות ועשיית נחת-רוח לבורא ית' להמתקת הדינים השרוים עלינו בעוונותינו; והכנתו ראוי לה להילוות בקול קורא להדק אותו היטב, לקרב אותו במהותו ככל שאפשר לבחינה רוחנית כדי שיוכל לקיים את כוחו הראוי אף לעצירת מגפה אשר גרמה הרג גדול, כפי מעשה אהרן הכהן (במדבר יז,יג): "ויעמוד בין המתים ובין החיים, ותעצר המגפה".
הנחמה, אכן, תוכל לפעול כפעול הקטורת אף בהפיכת המציאות מקצה לקצה באופן פתאומי, כאשר הקטורת הפך מציאות של הרג נורא לפתיחת דרך לישועה גדולה במהלך נסי, "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויוצא פרח ויצץ ציץ, ויגמול שקדים" (שם, כג). מה התנאים לאותה גאולה שתעצור את המגפה הנוראה? "הדק היטב, היטב הדק" גם בקול וגם במעשה, גם בדיבור ובכוונה המודעת וגם בכל תפוקת ידיך. השלמות המדויקת בהכנת הקטורת היא תנאי מוחלט לכוחו המופלא, וכן התגלות האמונה ושיבה שלמה אל תחת קורת התורה מהווה תנאי מוחלט לכך ש-"ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמות יד,יד). פתחת פתח כחודו של מחט כלפי מרום? מובטח שיפתח לך כפתחו של אולם.
כפל הלשון "נחמו" יפיק לנו רמז נוסף (מתוך המון הרמזים וסודות השמורים בו): ערך "נחמו נחמו" שווה בגי' ל-208, כמנין "יצחק" אבינו, אשר בחינתו והתכונה השולטת בו אינה כי אם הגבורה: הכח והעוז, המשמעת, האחיזה בדין, השליטה על כל פחד כעל היצר עצמו המפיקו. ה' יתברך פוקד על נביאיו הקדושים לנחם את ישראל, אך הנחמה האמתית תתאפשר רק בדרכים של גבורה: הן שהגבורה מוצאת ביטוי במעשה ישראל השבים אל ה' בחרטה רבה ואמתית וחוזרים אל דרכי התורה הקדושה ובכך זוכים לישועה, הן בגבורות ה' המגלגל את המציאות לצער חו"ח את ישראל בצער נורא ובמגפות ומלחמה קשה ועוני וכל מיני פורענות המיועדת אך לעורר אותנו, לדחוף את כל אחד ואחת לשאת למרום עינינו ולזעוק זעקה גדולה ומרה ועדיין לחזור בתשובה שלמה אשר תקנה לנו צורה הראויה להיגאל ולשכון בארץ הקודש לבטח.
התהליך מתחיל לקבל צורה מתוך הרמזים אשר בידינו ברחמיו הגדולים. אם ישראל בורר מתוכו את הרע כאשר מבוררים את הקטורת, ומתנער מכל גסות ומתהדק היטב היטב עד שהרוחניות שבו תשלוט לחלוטין על גשמיותו, ויצריו יהיו כנועים לגמרי לשכל המורה דרכי תורה, ואם הגבורה מוצאת את מקומה בתהליך -הן בהמתקתה מאיתנו, הן בכח הדינים העליונים עלינו- לכך שנקבל את הצורה המאירה אשר רק התשובה מסוגלת להקנות לאדם, אז... מובטחת לנו נחמה כפולה כנגד אשר לקינו מה' כפליים בכל חטאתינו, ואז הגאולה תתפרש על העולם בתכלית אותה דרך ארוכה בה יגענו אלפי שנים במסעינו במדבר. אז יושלם המשפט: "נחמו נחמו עמי".
"עמי" שווה בגי' 120, אשר נתווסף ל-208 של "נחמו נחמו" כדי להפיק את השורש "שכח"=328, משמעותו שכיחה, הפך הזכירה. אותה שכיחה הנו יסוד עמוק בשורשי הגאולה, מאז שהעולם הנטהר ומחודש ומתוקן שבעתיד לבוא, הנו עולם בו הרע והטומאה נכנעו ונמחקו כלא היו מעולם. אין זה שהחטאים יקבלו מיד עונשם והרשעים ישתעבדו לצדיקים, אלא מציאות בה "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם", ובעקבות זה, "ברכי נפשי את ה', הללוי-ה" (תהלים קד,לה). מציאות עולם מתוקן היא מציאות אחידה בה אין כבר הפכים אשר יוכלו לצער ולהחשיך את האור הנפלא אליו התפללנו מעודינו.
למדנו מהרב יצחק גינזבורג שליט"א אשר גם הפחד בעל "מגנטיזם" -כח שאיבה-: הוא הפחד עצמו המושך אל המפחד את אותם הדברים מהם הוא מפחד, כהשאבת הברזל לכיוון המגנט. ברם, כל איש בעל שכל המכיר את מקומו, ימנע את עצמו מכל פחד, ויאחז אך ורק ביראת בוראו ית' אשר ממנו כל הטובה, ויפחד וירעד מאוד בלבו שמא אף בשוגג יעבור על כך דבר שבתורה; ובכך ירחיק ממנו כל פורענות וימשוך אליו ולכל סביבתו לברכה תיקון שלם, ללכת צעד אחר צעד בדרך בה הקליפות נקרסות ומסוה אחר מסוה נופלים נעלמים כלא היו מעולם, ואור חדש על ציון יאיר ונזכה יחד מהרה לאורו אשר יאיר ולשעת הצורך אף יבעיר בשחרי הגאולה.
זמן לפקוח את עיני המודעות העמוקה ולגלות, כל אחד בתוכו בשבת אחים גם יחד, את המקום הראוי לנו. להכיר את מקומינו-תפקידינו לתיקון העולם ולאחוז במקומינו-תפקידינו מתוך שמחה ואהבה רבה. לזכות כל הטוב הצפוי לנו בתכלית הימים הנוראים אשר הובאו אלינו להקיצנו, יהי רצון מלפני הבורא שנדע להתחנן הפעם באמת ביחד עם משה רבינו, שנדע לחזור בתשובה שלמה ללא עצלנות וללא יאוש כלל ולזעוק לגאולה. כדברי הנביא בסוף ההפטרה (ישעיה מ,כו): "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ואז נעשה ונשמע, ויאיר פניו אתנו סלה, ונושעה, אמן כיה"ר.
רשומות
