מה עושים?
סיכום מדברי הרב יצחק גינזבורג שליט"א
בעקבות המאורעות האחרונים, של עקירת ישובי גוש קטיף וצפון השומרון, השאלה הנשאלת היא – מה עושים? באיזה סוג של פעילות להשקיע כעת את המרץ והכוחות?
במענה לשאלה זו עולות מן הציבור שלוש תשובות כלליות – שלושה אופנים שונים של פעילות ומאבק:
א. יש מי שברור לו שהזירה העיקרית בה יש לפעול היא הפצת תורה וקירוב רחוקים, וביתר שאת מאשר מקדמת דנא. סבור הוא כי עוד אין לנו די כח לחולל מהפכה של ממש, למטה מעשרה טפחים, בחיים הפוליטיים והחברתיים של כללות האומה, לשנות כיוון ומדיניות בנוגע לזהות היהודית של השלטון בארץ ובכלל בנוגע ל"מצוות הציבור". ועל כן עלינו להמשיך לפעול, ולוואי בהיקף רחב יותר מאשר בעבר, בדרך שפעלנו עד כה – לעסוק בהפצת התורה, ב"מבצעים" ובקירוב רחוקים. רק פעילות זו, במשך הזמן, תגבש את המסה הקריטית של שומרי תורה ומצוות, שבדעותיהם ובמעשיהם המתוקנים יקרבו את הגאולה.
ב. יש מי שמאמין כי ניתן, בעזרת ה' יתברך, לחולל מהפכה, וכי חייבים לעשות כל אשר ביכולתנו לחולל מהפכה כאן ועכשיו. הוא מרגיש כי קודם לכל, עלינו להשפיע על העם לנתק כל זיקה וקשר לממסד הקיים שבארץ – למדינה ולכל מוסדותיה. צריכים להתנתק מהרוח הכללית המנשבת במדינה ובאה לידי ביטוי בכלי התקשורת, להתנתק מהמוסדות הקבועים כבית המשפט ומערכת החינוך, ולהתנתק מהמעורבות במערכות השלטון המתחלפות – הכנסת והממשלה. בנוגע ליהדות התפוצות באים הדברים לידי ביטוי בתעמולה להפסקת תמיכה כספית ומוסרית לממסד הקיים בארץ ולמוסדותיו.
[ביחס לכוחות הבטחון הענין מורכב יותר, אך גם כאן נראה ששיתוף פעולה יבוא בחשבון רק בהצבת תנאים ברורים (שנכון להיום, מכיוון שאינם מקובלים על הצבא, ימנעו מן הסתם את הגיוס): הצהרה של המתגייס כי הוא יסרב באופן אקטיבי לפקודות פתיחה באש משובשות, המסכנות חיי יהודים בשם "טוהר הנשק" המעוות. הצהרת סירוב (פסיבי) לכל פעילות נגד היהודים היושבים בארץ. סירוב לשרת במקומות שטוהר המחנה איננו נשמר, ויש ערבוביא בין חיילים וחיילות, וסירוב לחילול שבת במקרים שאינם פיקוח נפש מובהק. למצויים במושגי פנימיות התורה – ארבעת התנאים הללו מכוונים כסדרם כנגד כוחות המעשה, כוחות המוטבע שבנפש, הספירות נצח-הוד-יסוד-מלכות, וד"ל.]
ג. יש מי שמאמין שניתן לשנות ולתקן, ושמחויבים אנו לעשות כל אשר ביכולתנו לשנות את המצב הקיים בארץ לטובה. וזאת על ידי השתתפות (בלשון החסידות, התלבשות) במוסדות הקיימים, תוך כדי שמירה על כללי המשחק המקובלים, גם כאשר, לדאבוננו, אינם לגמרי על פי תורה. אם נשקיע בדרך זו את כל מרצנו, הכל בדרך של קירוב דעות ואהבת ישראל, נצליח בסופו של דבר להשתלב ולהתברג בכל מוסדות המדינה, הכנסת, מערכות המשפט והחינוך והצבא, ועד שיתבסס בארץ שלטון יהודי מתוקן, על אדני התורה. בקו פעולה זה, העיקר הוא בנין ותיקון – ולא המלחמה בדברים השליליים שבשלטון הקיים.
איזו דרך ראוי שנברור לנו? לשם כך יש לנתח את המבנה הפנימי של שלוש הדרכים הנזכרות. בכללות, שלוש הדרכים הללו מכוונות כנגד תהליך התיקון שמשרטט מורנו הבעל שם טוב זי"ע – הכנעה, הבדלה, המתקה:
הדרך הראשונה מבטאת הכנעה. ונבהיר: מי שלבו דואג בקרבו לגורל עם ישראל והעולם כולו – מתי יבוא משיח, מתי תבוא גאולה?! – לא נחה דעתו כלל וכלל גם בהצלחותיו הרבות להפיץ תורה ולקרב יהודים לה'. הוא מבין שכל זה הוא בגדר אורות וכלים דתיקון (אורות וכלים מדודים ומוגבלים). הוא יודע שעל מנת לחולל שינוי של ממש בכללות חיי האומה בארצו זקוקים אנו לאורות מרובים דתהו (אור וכח בלי גבול), אך מאין לוקחים אורות וכוחות כאלו? התסכול גובר מיום ליום, בשל חוסר היכולת להשפיע בזירה הרחבה. אז, את כל ההפצה מלווה תחושת כאב והחמצה פנימית, תחושה של עיסוק בזוטות-לכאורה (עם כל חשיבותם העצומה) לעומת מה שנוגע באמת לשינוי הציבורי הדרוש. בלשון אחרת, העיסוק בארץ ישראל ובמצוות הציבור נושא עינים אל יעודי הגאולה, בבחינת "קרוב אליך הדבר מאד", ומי שמרגיש כי אינו מסוגל להתעסק עם מצוות הציבור פונה בהכנעה לעיסוק בהפצת התורה והיהדות, בבחינת "מרחוק הוי' נראה לי".
ויש לשים לב: יש מי שחש כי עבודת ההפצה, כמאז כן היום, היא הזירה הבלעדית בה עלינו לפעול, ואף אין בו כל תסכול מכך שאינו מסוגל "להפוך את העולם היום". אדם כזה טרם זכה אף להגיע לשלב ההכנעה בנפש. לעומת זאת, מי שחש הכנעה מהיותו חסר אונים מזדהה פנימית עם המשיח, אשר ראשית דרכו בהפצת פנימיות התורה כהכנה לגאולה – במימוש היעוד של "יפוצו מעינותיך חוצה" – אך מיום ליום גובר בו התסכול על העיסוק המופשט הזה, והוא משתוקק לאפיקי פעילות מעשיים של גאולה, ובפרט כאשר הוא רואה את עם ישראל עובר משברים קשים. עד כה, זו היתה דרך הפעולה שלנו, כמו של המשיח עצמו, אלא שהתסכול הגובר מניע אותנו להתקדם אל הדרך השניה, דרך ההבדלה המבוארת בסמוך (ומי שחש כי עוד אין בו כח להתקדם, יתמיד בדרך הקודמת, ויוסיף אור וטוב, תוך שיעמיק בתחושת התסכול וההכנעה עד שידחף בעל כרחו קדימה, אל ההבדלה).
הדרך השניה מבטאת הבדלה, כפשוט – זו דרך של התנתקות והבדלה מכל רע. חשוב להדגיש כי לא מדובר בהתבדלות לשמה, המבטאת סוג של יאוש והסתגרות (שאז זו דרך 'יראית' החוששת לנפשה ממעורבות בעוול וברוע, אך איננה מציעה אלטרנטיבה אמיתית). להיפך, זו הבדלה שבאה כהקדמה להמתקה, כשברור שהמוטיבציה של הכל היא אהבה ואחריות לכלל, ותהליך ההבדלה חשוב כל כך כשלב של התנקות והתעצמות לקראת בנין חדש, נקי ומתוקן. דרך זו, השניה, היא הדרושה לנו כיום. בכל מבנה של תיקון, עיקר החידוש אותו מורה התורה הוא דווקא שלב ההבדלה (וגם היום, ניכר כי זו "דרך חדשה", שבינתיים רק מעטים מבינים את ההכרח שבה), ואל השלב החדש הזה אנו צריכים לפנות היום. מתוך כך מתחדד לנו גם כי להיבדלות מ"מדינת הכפירה" ומוסדותיה יש כיום ערך מוסף מהותי לגבי קיום תורה ומצוות 'נקודתיים', ועל כן יש לפעול במלוא העוצמה דווקא בכיוון זה.
הדרך השלישית שתארנו מבקשת המתקה – היא מחפשת בנין מחודש ונכון, טוב ומתוק, של כל מה שכעת חרב ומריר. אמנם, חשוב לדעת כי כל הסכנות הרוחניות והמשברים הגדולים (בישראל ובעמים) הם תוצאה של נסיון המתקה טרם זמנו – נסיון להגיע להמתקה תוך דילוג על שלב ההבדלה. כיום תופעה מסוכנת זו שייכת למי שחושב שניתן לשנות 'מבפנים' (על ידי הקמת מפלגה חדשה, או על ידי השתלטות על מפלגת השלטון וכו' וכו'), ולהמתיק את הממסד הקיים, בלי ליצור קודם הבדלה ברורה בין דורשי ה' ודוד משיחו לבין החפצים להיות ככל העמים.
המוחין המשובשים של מגמת המתקה מוקדמת זו הם נתינת האמון בממסד, והמחשבה כי 'בסך הכל אנחנו באותו הצד'. בכך משחקים הניצודים לידיו של הצייד, הרוצה לכבול אותם בצד שלו – במסגרות המחשבה ודפוסי ההתנהגות בהם הוא השולט. מחשבת השותפות הזו עם אותם "מהרסיך ומחרִביך" לובשי המדים באה לידי ביטוי אבסורדי בתמונות המעוותות של המגורשים המתחבקים עם מגרשיהם, ובמגמה העכשווית למחוק את הפער בין התוקף לקורבנו, למצוא שוב נחמה בחיבוק הדוב החמים של הממסד הלוחם בנו, ובכך לטשטש ולהעלים את העוול הנורא שנעשה.
האמת צריכה להאמר, כי רק על בסיס ההכנעה וההבדלה ניתן להגיע להמתקה אמיתית – ורק כך נצעד לבטח לקיום מצוות הציבור בארצנו הקדושה, ולבנין מדינה יהודית-משיחית מתוקנת ומצליחה. יתכן כי אלו המתעקשים להמשיך ולצעוד בדרך הראשונה לא התבגרו דיים, והם סובלים מקריאה לא נכונה של המפה הציבורית או מהססנות יתר, אך אלו הרוצים לנקוט כיום בדרך השלישית מהווים סכנה של ממש. דרך זו, עם כל הרצון הטוב שבה, גורמת נזק – במקרה הטוב הפעילות שלה היא בזבוז אנרגיה חמור (שבבחינת "הוצאת זרע לבטלה"), ובמקרה הגרוע יותר היא מניקה תוספת חיות לקליפות הממסד הקיים, ומחזקת את כוחן להלחם בנו (שאז יש בכך מעין "גילוי עריות"). עלינו לבחור בבהירות בדרך השניה, דרך ההבדלה וההתנתקות המהפכנית, כשמגמת פנינו להגיע להמתקה האמיתית – כאשר בע"ה ינהר הציבור כולו אל הממסד האלטרנטיבי (הנבדל והאחר), אל מלכות ישראל המתוקנת מן היסוד, שעל הקמתה עלינו לעמול כיום.
(מתוך שיעור כ"ג אב תשס"ה)
רשומות
