אנא בכח גש נא

דבר אחר: "יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך" כנגד ויגש יהודה ויתחנן לפתוח שערים לתפילתו, ובכן "השיבנו ה' אליך".
בזו הדרך, "שועתינו קבל ושמע צעקתינו יודע תעלומות", זו קליפת נוגה המשקיפה כבמראה את בחינת "גשו-נא", ובזאת מבטיחה "ונשובה".

אגב ויגש: השיבנו ה' אליך ונשובה

"ויגש אליו יהודה": המלכות נגשת ליסוד ומפללת לו "בי אדוני ידבר נא עבדך", ומתיצבת לפני ה' לתפילה בבחינת "ה' שפתי תפתח ופי יגיד...".
"ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא" היא תשובת הצדיק באשר תפילת המלכות התקבלה: "ויגש" להגיד השיבנו אליך, ו-"גשו נא" כהושטת השרביט המתיר "ונשובה", דהיינו יותר לנו המסווה ונחזור אליך בגילוי וכבר לא בהסתר.

"אני יוסף": סוד הכרת הנוכח מגאולה לתפילה

בס"ד

"אני יוסף": סוד הכרת הנוכח (מגאולה לתפילה)

(ציטוט מבוקר ומפורש קצת מתוך צדקת הצדיק ס' רח, מאת רבי צדוק הכהן, אגב "אני יוסף", פרשת ויגש)

עיקר מלחמת האדם עם יצרו הוא בדמיונות והרהורים שבלב ומוח, ועל זה אמרו (סוף תיקון י"ג וריש תיקון כ"א) שהתפלה הוא הכרת הנוכח; וכעומד לפני המלך (עירובין סד ע"א), דהיינו עמידת הלב והמוח.

דהשם יתברך יראה ללבב ואם חס ושלום יארע לו איזה מחשבה זרה והרהור חצוני, הרי אינו עומד באותו רגע לפניו ית'.

והמנצח ליצרו לצאת מן הדמיון ומחשבת חוץ יהבין ליה וכו', שיהיה השם יתברך נוכח עיניו בעת התפילה, וזהו סמיכת גאולה לתפילה, דגאולת מצרים היינו יציאה מדמיון.

‏(...) וב-"תהלה לדוד" (אשרי...), בסדר א"ב שהוא סדר הבריאה כולה שהכל מסודר מאת ה' יתברך, וזה נקרא מדת אמונה (...) ונכון יהיה לבו בטוח שהוא בן עולם הבא.

אבל מי שיצא מהדמיון, זהו מדת אמת, ומסמיך גאולה לתפילה, שזוכה על ידי כן להכרת בנוכח ע"י תפילה שהוא יחוד אמת ואמונה (קודשא בריך הוא ושכינתיה): זהו בן עולם הבא בהווה; בהכרה גמורה ולא קר בבטיחות; כי אמונה פירוש בטיחות שמאמין בחי עולמים; אבל אמת הוא שמבורר לעין ואין צריך "לבטוח".

ומי שזוכה לזה לא שייך לומר שהוא "בוטח" ולא "מובטח", אלא שהוא זה בן עולם הבא נרמז באצבע וניכר לעין.