בס"ד
מאת דניאל י. גינרמן
כאילו בהילוך איטי, אנו מתקדמים ומתקרבים לרגע פרידת-משה מהעם: היום הוא יומו האחרון על פני האדמה. במשך ארבעים שנה עמד בראש העם: הדריך, חיבק, ניחם, לימד, חינך; הכין אותנו להבא עלינו לטובה. החל ממחר, עלינו להוכיח שידענו להפנים ירושתו, שאימצנו תורתו והפכנו אותה לחלק בלתי-נפרד מאיתנו, שדמות משה מנצחת ומכניעה את הזמן בהדי קול רעש גדול המבטא אמת לאוזני המוכן לעשות טרם ישמע.
היום, בהזדמנותו האחרונה להבטיח צורתינו לעולם, יעמוד הכן ויצהיר (דברים כט,ט): "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' א-להיכם". "נצבים", הוא אומר. להתיצב זה לא סתם להיות, אלא להיות בתנוחה מסוימת, במצב מסוים, עם שורשים וענפים סדורים לפי איזשהו תקנון משותף לכלל. כפירוש האוה"ח הקדוש: "לשון מנוי". אונקלוס מצידו, מתרגם "נצבים" כ-"קיימין": אתם קיימים היום, כולכם. אנחנו קיימים, יש בנו בחינת קיום אמיתי לפני השם ית'; וכל מה שקיים לפני השם, קיים לעד וללא זמן, קיים לנצח. כאשר משה אומר לנו "אתם נצבים", הוא רומז על כך שאנחנו קיימים היום ותמיד נהיה קיימים, ובכך שנתקיים, נהיה תמיד בעלי אחריות על קיומינו ואורח חיינו על פני האדמה.
משה מפרט לנו, עוד בהתחלת הפרשה, את הרכב מיפקד העם: "ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל", ועוד, ילדינו ונשי כל אנשי ישראל, והגרים אשר הגיעו משאול תרבויות הרע וקבלו עליהם אמונת ישראל וחונים איתנו במחנינו ואוכלים לחמינו עימנו; מחוצב העצים עד שואב המים, כולנו נצבים פה היום לפני ה'. "שבטיכם", הוא מקדים, ו-"כל איש ישראל", יבוא ויפרט.
בגימטריא, "שבט" שווה ל-"איש", ואין זה בא אלא לרמוז על הסימטריה ההדדית שבין הכלל לפרט בתפיסת העולם היהודית: איש אחד שווה במשקלו לשבט שלם, ושבט שלם החי בשלמות בתוך התורה, אפשר לסכם תכונותיו באמצעות תיאור כל אחד מאנשיה. אחד עבור כולם, וכולם עבור אחד; הכלל לשירות הפרט, מכיוון שהפרט משרת את הכלל. אחד שיפר את הברית ישפיע לרעה על כל הקהילה; והרוח הקדושה אשר תשרה על קהילה תורנית מגובשת תינשב על גורל כל אחד ואחד מאנשיה.
הדור העומד לפני משה נולד במדבר: הוריהם, אשר השתעבדו למצרים עד לפני ארבעים שנה, עזבו כבר את העולם. משה ניגש בדבריו אל דור ישראלי אשר נולד וחי בשיא ה-"חופש" האפשרי: תלויים בגלוי אך ורק בקב"ה, בפסגת הבריאה; חופשיים מכל התנאה וכל תלות מלבדו; פטורים מחובת הזיעה לאכול לחם; ובעלי ידיעה ברורה אשר הנצחון בידיהם טרם יצאו למלחמה. אך לא רק את עצמו הדור הזה מייצג, כאשר "אחד עבור כולם, וכולם עבור אחד" ינהל את כל שנות העולם ואת כל דורות ישראל. כי "לא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת", מזהיר אותנו משה (דברים כט,יג), "כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' א-להינו, ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום" גם יחד. הדור הנוכח, הניצב היום מול ה', ועימו, כל תולדותיו וכל הדורות אשר יבואו אחריו, כולנו כלולים בחתימת הברית הזו בידי משה, טרם ייפרד מאיתנו ויעלה למרומים. מאז שקיבלנו את התורה, התחייבנו להיות דגולים בה ומנצחים איתה, ולוחמים ומתקרבים ונקרבים עליה בכל דור, עד תיקון עולם, עד ביאת המשיח בדור האחרון המתקרב בנו.
על כל פנים, מערכת ה-"סולידריות האוניברסלית", הערבות הכללית הנ"ל, מציעה גם פתח למי שרוצה להתפרץ החוצה: אפשר לרדת מהרכבת באמצע הנסיעה, אף אם לא נראה רעיון טוב לכתחילה: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' א-להינו..." (דברים כט,יז) ודרכו נוטה להזכרות נכר ולעבודות זרות המגונות לה', ונשפלים חייו בעבודת אלילים....
באומרו כן, משה מתיחס לכל אופני עבודת האלילים המצויים בכל תרבות ובכל דור, דור ודור כפיתיון היצר הראוי לו. הלא מוצאים אנו בתרבות אדום השולטת בעולם המערבי של היום עבודת "איידולים" (אכן, אלילים) ו-"כוכבים", וקבוצות "מעריצים" הנגנבים אחרי כל-מיני דמויות בזויות רח"ל... והלא מצויה היום הבריחה לכיוון ערכים הנראים כ-"מוחלטים" באשליה המוטעית הנורית על בני-האדם מתוך הממסד כולו: רדיפת הממון, השלטון, הכבוד, אינם כי אם עוד צורות נוכחיות לאותה סטיה מהדרך הטובה, עליה הזהיר אותנו משה ע"ה בפרשתינו.
כי לא מדברת כאן התורה על מקרים "הסטוריים" של עבודה זרה, השייכים לתרבויות "פרימיטיביות", אלא על מקרים שמהווים אבות לסטיה, אבות לעבודה זרה, מצויים בכל תרבות מאופלת כזו אשר בתוכה התחייבנו לשרוד ולהתגבר עליה בגלות הרוחנית הזו.
אכן, אם יש בתוכינו מי ש-"התברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" (דברים כט,יח), וסר מדרך התורה ללכת אחרי ה-"יצר הטהור" בהיפוך הערכים הנכונים על מכונם, "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל" (דברים כט,כ), וינתק אותו ממערכת הערבות הכללית, למנוע מימנו כל יכולת להזיק לכלל ולהרע לו. ונפילתו תשמש דוגמא ואזהרה לכל הכלל, ומתוך כך, אף יעמוד לו איזשהו זכות. עוד חייבים להתבונן על כך שאין משה אומר "פן יש ביניכם" אלא "פן יש בכם": בכם, זאת אומרת, אף בתוך כל אחד ואחד, חייב כל אדם לבחון ולברור ולהשמיט את הרע אשר יתעורר בו טרם יצמח.
ברגעים האחרונים של חייו, משה משתדל להשריש בלבינו את הביטחון והידע הברור באשר חיים הם עשיה תדירה, הם השתנות ללא הפסקה: להימנע מהרע מהווה כבר דרגה ראשונה של טוב, ולהימנע מהפעלת הטוב (דהיינו, להימנע ממעשה המצוות) מהווה דרגה ראשונה של התחברות לקליפה. מתוך כך, לשעת דרישת האמת והאור, לימד אותנו רבינו להחריש אוזניים ל-"שרירות הלב" ולהוכיח את התקפות היצר מתוך מצב של אהבת ה' והשתוקקות לאמת "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", בל ידח מאיתנו נידח. כי התורה נכללת מ-"נסתרות", אשר "לה' א-להינו", ומנגלות אשר "לנו ולבנינו עד עולם", ושני המגזרים יחד נזדווגים בייחוד מלא ושלם המפיק חיות "לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט,כח), ולקיים בכך את המשימה המוטלת על כל נשמה ונשמה בהגיעה לחיים לתקן את עצמה (וע"י זה, באמצעות מערכת הערבות הכללית, לתרום את חלקה לתיקון עולם).
כפי שיוסבר לנו מיד לגבי התורה, "לא בשמים היא" (דברים ל,יב) כי אם "קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל,יד). "בפיך ובלבבך" שווים בגימטריא ל-174, כשורש "עקד" המפיק את העקדה: האופן החזק והיציב ביותר של התחברות לקב"ה מתוך גילוי הגבורה בעוצמתה, באמצעות התבטלות גמורה כלפי ה' והתגברות שלמה על פחדי והתלבטויות הלב. בשיאה, עקדת יצחק אבינו ע"ה, המסכים להקריב את עצמו לרצון הבורא ית' על גבי המזבח (והבה נזכור אשר יצחק לא היה ילד בהקריב אברהם אביו אותו, אלא איש בגיל 37). בפיך ובלבבך: מעלת המדבר, וחיות הגוף והנפש עצמן, הם הכלים שעלינו לעצב ולסדר לפי הוראות התורה הקדושה, למשוך ברכה עלינו, ובאמצעות הערבות הכללית, על כל האהוב לנו, על העולם כולו לתקנו.
לקראת סוף פרשתינו, משה מסכם (דברים ל,טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע": הטוב, בבחינת דעת, הוא הוא החיים האמתיים והמושלמים בשיא הכח האנושי; וכפי שלמדנו (ברכות יח ע"ב), "רשעים בחייהם קרויים מתים". ועוד משלים משה (דברים ל,יט): "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך". "למען תחיה" שווה בגימטריא לתרי"ג, כמנין מצוות התורה המרכיבות מערכת האורות, התיקונים והניתוקים הנדרשים ללכת ולגדול ולהתעלות ולהיתקן ולהשתלם, להוציא לפועל את מיטב כוחות נשמתינו ללא פחד, בתשובה המוכיחה ומבטלת את פתחי השאול, בשלום אמיתי של עיניים פקוחות המתענגות באור-אמת בכל צעדינו בחיים. אכן, למען תחיה.
מולינו, מתחילה לזרוח אור שנה חדשה, ואיתה, התחדשות ההזדמנות לכל אחד ואחד: מתוך השורשים שנשתול בראש השנה, יוקצבו הכחות והכיוונים בהם יותן לנו לצמוח ולפרוח במשך השנה כולה, כל אחד לפי מעלתו ולפי הכלים שבידו, "בפיך ובלבבך" ובכך, מעשינו המהווים מהותינו, וכן חיינו, יהי רצון אשר ישפיעו בשנה זו באור בהיר וטוב הראוי להמשכת חסדים ולפתיחת שערי הגאולה במהרה בימינו, אמן.
הבה נתיצב היום:
מערכת הערבות הכללית
מערכת הערבות הכללית
מאת דניאל י. גינרמן
כאילו בהילוך איטי, אנו מתקדמים ומתקרבים לרגע פרידת-משה מהעם: היום הוא יומו האחרון על פני האדמה. במשך ארבעים שנה עמד בראש העם: הדריך, חיבק, ניחם, לימד, חינך; הכין אותנו להבא עלינו לטובה. החל ממחר, עלינו להוכיח שידענו להפנים ירושתו, שאימצנו תורתו והפכנו אותה לחלק בלתי-נפרד מאיתנו, שדמות משה מנצחת ומכניעה את הזמן בהדי קול רעש גדול המבטא אמת לאוזני המוכן לעשות טרם ישמע.
היום, בהזדמנותו האחרונה להבטיח צורתינו לעולם, יעמוד הכן ויצהיר (דברים כט,ט): "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' א-להיכם". "נצבים", הוא אומר. להתיצב זה לא סתם להיות, אלא להיות בתנוחה מסוימת, במצב מסוים, עם שורשים וענפים סדורים לפי איזשהו תקנון משותף לכלל. כפירוש האוה"ח הקדוש: "לשון מנוי". אונקלוס מצידו, מתרגם "נצבים" כ-"קיימין": אתם קיימים היום, כולכם. אנחנו קיימים, יש בנו בחינת קיום אמיתי לפני השם ית'; וכל מה שקיים לפני השם, קיים לעד וללא זמן, קיים לנצח. כאשר משה אומר לנו "אתם נצבים", הוא רומז על כך שאנחנו קיימים היום ותמיד נהיה קיימים, ובכך שנתקיים, נהיה תמיד בעלי אחריות על קיומינו ואורח חיינו על פני האדמה.
משה מפרט לנו, עוד בהתחלת הפרשה, את הרכב מיפקד העם: "ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל", ועוד, ילדינו ונשי כל אנשי ישראל, והגרים אשר הגיעו משאול תרבויות הרע וקבלו עליהם אמונת ישראל וחונים איתנו במחנינו ואוכלים לחמינו עימנו; מחוצב העצים עד שואב המים, כולנו נצבים פה היום לפני ה'. "שבטיכם", הוא מקדים, ו-"כל איש ישראל", יבוא ויפרט.
בגימטריא, "שבט" שווה ל-"איש", ואין זה בא אלא לרמוז על הסימטריה ההדדית שבין הכלל לפרט בתפיסת העולם היהודית: איש אחד שווה במשקלו לשבט שלם, ושבט שלם החי בשלמות בתוך התורה, אפשר לסכם תכונותיו באמצעות תיאור כל אחד מאנשיה. אחד עבור כולם, וכולם עבור אחד; הכלל לשירות הפרט, מכיוון שהפרט משרת את הכלל. אחד שיפר את הברית ישפיע לרעה על כל הקהילה; והרוח הקדושה אשר תשרה על קהילה תורנית מגובשת תינשב על גורל כל אחד ואחד מאנשיה.
הדור העומד לפני משה נולד במדבר: הוריהם, אשר השתעבדו למצרים עד לפני ארבעים שנה, עזבו כבר את העולם. משה ניגש בדבריו אל דור ישראלי אשר נולד וחי בשיא ה-"חופש" האפשרי: תלויים בגלוי אך ורק בקב"ה, בפסגת הבריאה; חופשיים מכל התנאה וכל תלות מלבדו; פטורים מחובת הזיעה לאכול לחם; ובעלי ידיעה ברורה אשר הנצחון בידיהם טרם יצאו למלחמה. אך לא רק את עצמו הדור הזה מייצג, כאשר "אחד עבור כולם, וכולם עבור אחד" ינהל את כל שנות העולם ואת כל דורות ישראל. כי "לא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת", מזהיר אותנו משה (דברים כט,יג), "כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' א-להינו, ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום" גם יחד. הדור הנוכח, הניצב היום מול ה', ועימו, כל תולדותיו וכל הדורות אשר יבואו אחריו, כולנו כלולים בחתימת הברית הזו בידי משה, טרם ייפרד מאיתנו ויעלה למרומים. מאז שקיבלנו את התורה, התחייבנו להיות דגולים בה ומנצחים איתה, ולוחמים ומתקרבים ונקרבים עליה בכל דור, עד תיקון עולם, עד ביאת המשיח בדור האחרון המתקרב בנו.
על כל פנים, מערכת ה-"סולידריות האוניברסלית", הערבות הכללית הנ"ל, מציעה גם פתח למי שרוצה להתפרץ החוצה: אפשר לרדת מהרכבת באמצע הנסיעה, אף אם לא נראה רעיון טוב לכתחילה: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' א-להינו..." (דברים כט,יז) ודרכו נוטה להזכרות נכר ולעבודות זרות המגונות לה', ונשפלים חייו בעבודת אלילים....
באומרו כן, משה מתיחס לכל אופני עבודת האלילים המצויים בכל תרבות ובכל דור, דור ודור כפיתיון היצר הראוי לו. הלא מוצאים אנו בתרבות אדום השולטת בעולם המערבי של היום עבודת "איידולים" (אכן, אלילים) ו-"כוכבים", וקבוצות "מעריצים" הנגנבים אחרי כל-מיני דמויות בזויות רח"ל... והלא מצויה היום הבריחה לכיוון ערכים הנראים כ-"מוחלטים" באשליה המוטעית הנורית על בני-האדם מתוך הממסד כולו: רדיפת הממון, השלטון, הכבוד, אינם כי אם עוד צורות נוכחיות לאותה סטיה מהדרך הטובה, עליה הזהיר אותנו משה ע"ה בפרשתינו.
כי לא מדברת כאן התורה על מקרים "הסטוריים" של עבודה זרה, השייכים לתרבויות "פרימיטיביות", אלא על מקרים שמהווים אבות לסטיה, אבות לעבודה זרה, מצויים בכל תרבות מאופלת כזו אשר בתוכה התחייבנו לשרוד ולהתגבר עליה בגלות הרוחנית הזו.
אכן, אם יש בתוכינו מי ש-"התברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" (דברים כט,יח), וסר מדרך התורה ללכת אחרי ה-"יצר הטהור" בהיפוך הערכים הנכונים על מכונם, "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל" (דברים כט,כ), וינתק אותו ממערכת הערבות הכללית, למנוע מימנו כל יכולת להזיק לכלל ולהרע לו. ונפילתו תשמש דוגמא ואזהרה לכל הכלל, ומתוך כך, אף יעמוד לו איזשהו זכות. עוד חייבים להתבונן על כך שאין משה אומר "פן יש ביניכם" אלא "פן יש בכם": בכם, זאת אומרת, אף בתוך כל אחד ואחד, חייב כל אדם לבחון ולברור ולהשמיט את הרע אשר יתעורר בו טרם יצמח.
ברגעים האחרונים של חייו, משה משתדל להשריש בלבינו את הביטחון והידע הברור באשר חיים הם עשיה תדירה, הם השתנות ללא הפסקה: להימנע מהרע מהווה כבר דרגה ראשונה של טוב, ולהימנע מהפעלת הטוב (דהיינו, להימנע ממעשה המצוות) מהווה דרגה ראשונה של התחברות לקליפה. מתוך כך, לשעת דרישת האמת והאור, לימד אותנו רבינו להחריש אוזניים ל-"שרירות הלב" ולהוכיח את התקפות היצר מתוך מצב של אהבת ה' והשתוקקות לאמת "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", בל ידח מאיתנו נידח. כי התורה נכללת מ-"נסתרות", אשר "לה' א-להינו", ומנגלות אשר "לנו ולבנינו עד עולם", ושני המגזרים יחד נזדווגים בייחוד מלא ושלם המפיק חיות "לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט,כח), ולקיים בכך את המשימה המוטלת על כל נשמה ונשמה בהגיעה לחיים לתקן את עצמה (וע"י זה, באמצעות מערכת הערבות הכללית, לתרום את חלקה לתיקון עולם).
כפי שיוסבר לנו מיד לגבי התורה, "לא בשמים היא" (דברים ל,יב) כי אם "קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל,יד). "בפיך ובלבבך" שווים בגימטריא ל-174, כשורש "עקד" המפיק את העקדה: האופן החזק והיציב ביותר של התחברות לקב"ה מתוך גילוי הגבורה בעוצמתה, באמצעות התבטלות גמורה כלפי ה' והתגברות שלמה על פחדי והתלבטויות הלב. בשיאה, עקדת יצחק אבינו ע"ה, המסכים להקריב את עצמו לרצון הבורא ית' על גבי המזבח (והבה נזכור אשר יצחק לא היה ילד בהקריב אברהם אביו אותו, אלא איש בגיל 37). בפיך ובלבבך: מעלת המדבר, וחיות הגוף והנפש עצמן, הם הכלים שעלינו לעצב ולסדר לפי הוראות התורה הקדושה, למשוך ברכה עלינו, ובאמצעות הערבות הכללית, על כל האהוב לנו, על העולם כולו לתקנו.
לקראת סוף פרשתינו, משה מסכם (דברים ל,טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע": הטוב, בבחינת דעת, הוא הוא החיים האמתיים והמושלמים בשיא הכח האנושי; וכפי שלמדנו (ברכות יח ע"ב), "רשעים בחייהם קרויים מתים". ועוד משלים משה (דברים ל,יט): "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך". "למען תחיה" שווה בגימטריא לתרי"ג, כמנין מצוות התורה המרכיבות מערכת האורות, התיקונים והניתוקים הנדרשים ללכת ולגדול ולהתעלות ולהיתקן ולהשתלם, להוציא לפועל את מיטב כוחות נשמתינו ללא פחד, בתשובה המוכיחה ומבטלת את פתחי השאול, בשלום אמיתי של עיניים פקוחות המתענגות באור-אמת בכל צעדינו בחיים. אכן, למען תחיה.
מולינו, מתחילה לזרוח אור שנה חדשה, ואיתה, התחדשות ההזדמנות לכל אחד ואחד: מתוך השורשים שנשתול בראש השנה, יוקצבו הכחות והכיוונים בהם יותן לנו לצמוח ולפרוח במשך השנה כולה, כל אחד לפי מעלתו ולפי הכלים שבידו, "בפיך ובלבבך" ובכך, מעשינו המהווים מהותינו, וכן חיינו, יהי רצון אשר ישפיעו בשנה זו באור בהיר וטוב הראוי להמשכת חסדים ולפתיחת שערי הגאולה במהרה בימינו, אמן.
רשומות
