בס"ד
מאת דניאל י. גינרמן
הנועם אלימלך מוצא לנכון, באופן מופלא המאיר לימינו, להקדים לפירושו לפרשת דברים את פירוש הפסוק (תהילים סח,לה) "תנו עוז לא-להים, על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים". על מה הדברים אמורים? הרי השם א-להים מתייחס למידת הדין והגבורה של הקב"ה, לאותה מידה המתבטאת להציל ולגאול את ישראל ולערוך את נצחונו נגד אויביו, באופן בלעדי, בבחינת "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד,יד). אם כן, מה פתאום מזהיר דוד המלך ע"ה אשר עלינו "לתת עוז" לבורא ית' הכל-יכול?
העולם מתקיים באמצעות השפע הקדוש בו הבורא ית' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. אותו שפע, מטבעו, יורד לעולם לפי מידת הכלים האנושיים העשויים לקבלו; דהיינו, לפי מידת הכלי, מידת השפע; לפי זכויות האדם וכן העם והאנושות כולה, מידת הנשפע עליו מן השמים. חכמי הקבלה קוראים לפעילות האנושית המקנה זכויות לקבל שפע קודש זה (עסק התורה, דרך ארץ, קיום המצוות) בשם "מים נקובין", דהיינו מים נקבות העולות מן הארץ השמימה, לעורר את ה-"מים דכורין", מים זכרים, אשר ירדו אל עולמינו להזין את הבריאה (הדברים אמורים כאן בפשטות רבה, ועומק הענין הנפלא הזה רחוק ומופרש מדברים אלו). מאז שתכלית העבודה אינה כי אם לגרום ליחוד הבריאה בבוראה, אנו מבינים את התהליך כדמות היחוד של הזכר הזורע והנקבה המפתחת את התמצית הנשפע אל תוכה, להוציא את הטוב מהכח אל הפועל. מתוך עבודתו המושלמת, מתעורר מצב שבו נגלה "אור זרוע לצדיק" (תהילים צז,יא) בעוד "יבושו כל עובדי פסל, המתהללים באלילים" (שם, פסוק ז).
אם כן, דוקא דמות הצדיק מזדמנת לנו בעת דרישת הזכויות הנצרכים להצליח בנסיון מלחמות ישראל. האויב הוא אכזר בשיא האכזריות, ומגלה בכל צעדיו את כוונתו להשמידנו חלילה, ועוצמת גבורתו מעוררת חרדה רבה, עד כדי שהמרגלים, כשעורכים תמונת מצב מבוססת באופן הגיוני על הנתונים שברשותם, מסכמים אשר "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג,לא), ורק קול הצדיק בולט מתוכם ואומר "עלה נעלה (...) כי יכול נוכל לה" (שם, פסוק ל). סימן לזאת באשר "עלה נעלה" שוה בגי' 260, כגון י' פעמים השם הוי"ה הקדוש הממונה על החסדים.
וכך דור אחר דור, מלחמה אחר מלחמה, לא נתבשר חדש תחת השמש, אלא תמיד לפי ההגיון נראה כאין לישראל סיכוי, ופעם אחר פעם, ברחמיו האדירים, דמות הצדיק מקנה -הן בגלוי, הן בנסתר- את הנצחון באשר "כל מה שהוא עושה, ה' מצליח בידו" (בראשית לט,ג). ובכן, ויאמר משה, הרעיא מהימנא, "קומה ה', ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י,לה). הוי אומר שמדובר על אויבי ישראל, כל עוד שישראל הם בבחינת עם קדוש לה', ואין הבדל בין מהות אויבי ה' לבין מהות אויבי ישראל (כענין אשר הבאנו בשם חז"ל בפרשת מטות בהישוות אונקלוס את נקמת-ה' לדינו של עם ישראל), ואז קם ומתגלה הצדיק: "משה ידבר, והא-להים יעננו בקול" (שמות יט,יט). ועוד רמז לדבר מובא בכוונות אמירת פטום הקטורת: שהשם "משה" (שבחילופו מה"ש הוא שם קודש המסוגל לעצור המגפה והמוות), כוחו חקוק במילוי אותיותיו מ"ם + ה"א + שי"ן = 446, אותו הערך של המלה "מות". דהיינו שבחינת הצדיק הגדול עולה על בחינת "האמת" (=446 גם היא!) -דהיינו, ע"פ תורת הסוד, עולה מן היסוד הנקרא צדיק והנקרא שלום, אל התפארת המכונה אמת-; וגבורות כנגד גבורות (יוסבר בהמשך בע"ה), הוא מסוגל לעצור את הפורענות בדיבורו, באשר הוא גוזר, וה' מצליח בידו ומקיים.
בנקודה זו, לפני שננסה להסביר בע"ה באיזו דרך גורם הצדיק לנצחון "נגד ההגיון והטבע", חייבים להקדים ש-"הצדיק" מבטא את שיא המדרגה, את ההוצאה לפועל המושלמת ביותר של הכח האלקי השרוי בכל בן-ברית התורה. אך הדברים הפליאים והנשגבים המיוחסים לצדיק הם זמינים לכל אחד ואחת בישראל, לפי טבע הנשמות ולפי ההשתדלות בתורה ובמצוות. כי בתכלית אין כי אם (ישעיה ס,כא) "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ", באשר כולנו שותפים לאותה ברית ובאחריותינו ותכלית חיינו להידבק באותם דברים "אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים א,א), ובכן, בדיוק ברגע לפני כיבוש הארץ ליישבה לבטח כאשר בימינו אנו, "וילך משה, וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (דברים לא,א). עם כך, כפי שה-"עשה לך רב" (אבות א,ו) המוטל על כל אחד, מרמז על הצורך לגדול בתורה להפוך את עצמך לתלמיד חכם (מלבד פשטו, כמובן), גם כל המיוחס לצדיק בהאירו על סוף דרך תיקונו של כל פרט בישראל, מפריש קרני אור מכוונים גם אל כל הדרך, אל אותה נקודה בה כל אחד מאיתנו יעמוד ואז ידע, לפי עמלו בתורה, לעשות בקודש כמיטב מפעלו וכן הלאה.
חמושים בידיעות אלו, אנו יכולים כבר לשאול איך פועל הצדיק -ואיך תפעל נקודת הצדיק שומר הברית בכל אחד- כדי לגרום לעצירת הפורענות ולנצחון שלם במלחמות ישראל. עבודת הצדיק מעמידה זכויותיו להמתיק את הדין הקשה השולט על הכלל. שואל בנקודה זו הנועם אלימלך: "ובמה הוא ממתיק את הדינים? היינו על ידי גבורותיו של הצדיק, שצריך להתגבר עליהם", רוצה לומר שגבורות הצדיק -הגבורה הזוהרת בהישמרו את עצמו מן החטא בקנאות גדולה-, הן הן הכלי הראוי להמתקת הדין השרוי על הכלל. ומוסיף עוד, ומפרש אשר דוקא הגבורות של הצדיק ראויות להפוך את מהות הדינים של הכלל: "כי כל דבר צריך להיות דומה בדומה, דהיינו לגיבור מלחמה צריך לעמוד כנגדו גם כן גיבור מלחמה". ואם לאו, אין אותו מאבק ייקרא או ייחשב למלחמה, עם כל היוצא מזה. והמעמיק בנקודה זו, ימצא בה תוכן מופלא המפרש תכונות בולטות בימים אלו, בהם קל לטעות ולחשב סתם אירגון פשע לצבא, וכנופיית רשע תידמה בעיני המון לעם ולמדינה.
אכן, "תנו עוז לא-להים" פוקד על כל אחד מישראל להתחזק בלימוד התורה הקדושה ולתקן את עצמו במצוותיה, ומבטיח שכל צעד וצעד בדרכי הצדיק, בכך שיקרב את ההולך בו לבחינת יסוד עולם, יתן עוז להעצים את גילוי הא-להים בהילחמו את מלחמותינו. כי כל מצווה ומצווה שתוסיף לימיך, וכל אות ותיבה שתלמד בתורה הקדושה בכוונה להתעלות בחייך, יוסיפו לתיקון הכלל, ויוגשו בעולם העליון אל שורש הדינים להמתיקם; או כדברי הנועם אלימלך, "שתעלו במדרגתכם ליתן עוזכם וגבורתכם נגד (...) הדינים, להכניע ולהמתיק אותם". ובכל זאת תוכל להקשות, הרי כתוב (קהלת ז,כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא": מיד תדע שאין מקום ליאוש כלל וכל מעשה ודיבור ומחשבה של קדושה שתקבל על עצמך יעלה להגביר את כוחות ישראל בכל מערכה אליה יגש או יידחף; כי בכל מצווה שתקיים, תתיחד ותתאחד יותר עם הבחינה הנקראת "כל ישראל", אשר היא שלמה ואין לה פגם כלל ועליה כתוב "ועמך כולם צדיקים" כנ"ל; ואז, אף שאין מי שלא יחטא, ישראל ישאף בכללותו לקדושה שלמה המתלבשת בשלום, "ואין שטן ואין פגע רע בהם חלילה".
להרבות משמעות לימים אלו של צער, בהם המלחמה באויבי ישראל בוערת ברחבי הארץ; ערב ראש חודש מנחם-אב התשס"ו כאשר עם ישראל שואל את עצמו ביושר איך נכון לנהל מלחמה אשר קודרת מדי יום בחדירת צערה לקרב משפחות ישראל, בא לסיעתינו המדרש תנחומא (דברים, ג'), ואומר: כשהלך יואב להלחם עם ארם (שמואל ב, פרק י', אשר ישמש גם כמדריך אסטרטגי למלחמתינו בשתי חזיתות), יצאו לקראתו ואמרו לו: "אתה מבני בניו של יעקב ואנו מבני בניו של לבן, והרי התנאי שלהם קיים (דכתיב -בראשית לא,מח- "הגל הזה עד ביני ובינך היום"). כששמע יואב כך, חזר אל דוד ושאל את פסק-דינו לגבי המלחמה: הרי תנאי שבועת יעקב לצאתו למלחמה נגדם! מיד ישב הסנהדרין וגזר: באמת כך היה התנאי, אלא שהם עברו תחלה (ועברו מזמן וכפלו בעבירתם, תמיד בכוונה לכלותינו) -עכ"ל התנחומה עיין בו- ויש לנו בכך זכות ונכונות ליפול עליהם להכותם עד חרמה. וכמאמר חז"ל: "המרחם על אכזרים, סופו שהוא מתאכזר על רחמנים".
"השם אחד" שוה בגימטריא 358. אך לצורך תפילה אין אנחנו משתמשים במלה "השם" אלא בשם הקדוש של המלכות, בשם המכנה את השכינה. מתי, אם כן, אנחנו מתייחסים לבורא ית' במלה "השם"? אכן, רק בלימוד, כשאנחנו עוסקים בתורה ללמוד וללמד, עינינו קוראות בדיוק אותם אותיות אשר אנחנו קוראים בתוך התפלה, אך אין שפתינו מבטאות את השם "עצמו" כביכול, אלא את המלה "השם", המרמזת לאחדותו הנעלמת מן העין והשגחתו המלאה על הבריאה. אין כי אם "השם אחד" הסיכום הנעלה ביותר של לימוד התורה ולמידתה. ומצוות תלמוד-תורה ערכה כנגד כל המצוות כולן. זה בטח מרומז בכך שהביטוי "השם אחד" שווה בערכו המספרי 358 למילה "משיח"..., אשר עצם ידיעתו ועצם הצפיה לביאתו ימשכו את האדם לתשובה, לתפלה ולצדקה, והעביר את רוע הגזרה.
יהי רצון מלפני הבורא שזכות הלימוד לשמה המכנס את כולנו כאחד, לימוד התורה כדי לגדול בקדושה אמתית במחשבה דיבור ומעשה מתוך כל אחד מאיתנו, ימתיק את הדינים, וכח הדעה הברורה אשר "השם אחד" בה מחונכים כל ילדי ישראל אשר הוריהם ומוריהם רואים ומבינים, ימשיך אלינו את אור הגאולה בנצחון פלאי לאות ולמופת במלחמתינו ובביאת משיח צדקינו, אשר יוביל אותנו מאפלה לאורה, מבירא עמיקתא אל איגרא רם, במהרה ממש בימים אלו, אמן כיה"ר.
מאת דניאל י. גינרמן
הנועם אלימלך מוצא לנכון, באופן מופלא המאיר לימינו, להקדים לפירושו לפרשת דברים את פירוש הפסוק (תהילים סח,לה) "תנו עוז לא-להים, על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים". על מה הדברים אמורים? הרי השם א-להים מתייחס למידת הדין והגבורה של הקב"ה, לאותה מידה המתבטאת להציל ולגאול את ישראל ולערוך את נצחונו נגד אויביו, באופן בלעדי, בבחינת "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד,יד). אם כן, מה פתאום מזהיר דוד המלך ע"ה אשר עלינו "לתת עוז" לבורא ית' הכל-יכול?
העולם מתקיים באמצעות השפע הקדוש בו הבורא ית' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. אותו שפע, מטבעו, יורד לעולם לפי מידת הכלים האנושיים העשויים לקבלו; דהיינו, לפי מידת הכלי, מידת השפע; לפי זכויות האדם וכן העם והאנושות כולה, מידת הנשפע עליו מן השמים. חכמי הקבלה קוראים לפעילות האנושית המקנה זכויות לקבל שפע קודש זה (עסק התורה, דרך ארץ, קיום המצוות) בשם "מים נקובין", דהיינו מים נקבות העולות מן הארץ השמימה, לעורר את ה-"מים דכורין", מים זכרים, אשר ירדו אל עולמינו להזין את הבריאה (הדברים אמורים כאן בפשטות רבה, ועומק הענין הנפלא הזה רחוק ומופרש מדברים אלו). מאז שתכלית העבודה אינה כי אם לגרום ליחוד הבריאה בבוראה, אנו מבינים את התהליך כדמות היחוד של הזכר הזורע והנקבה המפתחת את התמצית הנשפע אל תוכה, להוציא את הטוב מהכח אל הפועל. מתוך עבודתו המושלמת, מתעורר מצב שבו נגלה "אור זרוע לצדיק" (תהילים צז,יא) בעוד "יבושו כל עובדי פסל, המתהללים באלילים" (שם, פסוק ז).
אם כן, דוקא דמות הצדיק מזדמנת לנו בעת דרישת הזכויות הנצרכים להצליח בנסיון מלחמות ישראל. האויב הוא אכזר בשיא האכזריות, ומגלה בכל צעדיו את כוונתו להשמידנו חלילה, ועוצמת גבורתו מעוררת חרדה רבה, עד כדי שהמרגלים, כשעורכים תמונת מצב מבוססת באופן הגיוני על הנתונים שברשותם, מסכמים אשר "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג,לא), ורק קול הצדיק בולט מתוכם ואומר "עלה נעלה (...) כי יכול נוכל לה" (שם, פסוק ל). סימן לזאת באשר "עלה נעלה" שוה בגי' 260, כגון י' פעמים השם הוי"ה הקדוש הממונה על החסדים.
וכך דור אחר דור, מלחמה אחר מלחמה, לא נתבשר חדש תחת השמש, אלא תמיד לפי ההגיון נראה כאין לישראל סיכוי, ופעם אחר פעם, ברחמיו האדירים, דמות הצדיק מקנה -הן בגלוי, הן בנסתר- את הנצחון באשר "כל מה שהוא עושה, ה' מצליח בידו" (בראשית לט,ג). ובכן, ויאמר משה, הרעיא מהימנא, "קומה ה', ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י,לה). הוי אומר שמדובר על אויבי ישראל, כל עוד שישראל הם בבחינת עם קדוש לה', ואין הבדל בין מהות אויבי ה' לבין מהות אויבי ישראל (כענין אשר הבאנו בשם חז"ל בפרשת מטות בהישוות אונקלוס את נקמת-ה' לדינו של עם ישראל), ואז קם ומתגלה הצדיק: "משה ידבר, והא-להים יעננו בקול" (שמות יט,יט). ועוד רמז לדבר מובא בכוונות אמירת פטום הקטורת: שהשם "משה" (שבחילופו מה"ש הוא שם קודש המסוגל לעצור המגפה והמוות), כוחו חקוק במילוי אותיותיו מ"ם + ה"א + שי"ן = 446, אותו הערך של המלה "מות". דהיינו שבחינת הצדיק הגדול עולה על בחינת "האמת" (=446 גם היא!) -דהיינו, ע"פ תורת הסוד, עולה מן היסוד הנקרא צדיק והנקרא שלום, אל התפארת המכונה אמת-; וגבורות כנגד גבורות (יוסבר בהמשך בע"ה), הוא מסוגל לעצור את הפורענות בדיבורו, באשר הוא גוזר, וה' מצליח בידו ומקיים.
בנקודה זו, לפני שננסה להסביר בע"ה באיזו דרך גורם הצדיק לנצחון "נגד ההגיון והטבע", חייבים להקדים ש-"הצדיק" מבטא את שיא המדרגה, את ההוצאה לפועל המושלמת ביותר של הכח האלקי השרוי בכל בן-ברית התורה. אך הדברים הפליאים והנשגבים המיוחסים לצדיק הם זמינים לכל אחד ואחת בישראל, לפי טבע הנשמות ולפי ההשתדלות בתורה ובמצוות. כי בתכלית אין כי אם (ישעיה ס,כא) "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ", באשר כולנו שותפים לאותה ברית ובאחריותינו ותכלית חיינו להידבק באותם דברים "אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים א,א), ובכן, בדיוק ברגע לפני כיבוש הארץ ליישבה לבטח כאשר בימינו אנו, "וילך משה, וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (דברים לא,א). עם כך, כפי שה-"עשה לך רב" (אבות א,ו) המוטל על כל אחד, מרמז על הצורך לגדול בתורה להפוך את עצמך לתלמיד חכם (מלבד פשטו, כמובן), גם כל המיוחס לצדיק בהאירו על סוף דרך תיקונו של כל פרט בישראל, מפריש קרני אור מכוונים גם אל כל הדרך, אל אותה נקודה בה כל אחד מאיתנו יעמוד ואז ידע, לפי עמלו בתורה, לעשות בקודש כמיטב מפעלו וכן הלאה.
חמושים בידיעות אלו, אנו יכולים כבר לשאול איך פועל הצדיק -ואיך תפעל נקודת הצדיק שומר הברית בכל אחד- כדי לגרום לעצירת הפורענות ולנצחון שלם במלחמות ישראל. עבודת הצדיק מעמידה זכויותיו להמתיק את הדין הקשה השולט על הכלל. שואל בנקודה זו הנועם אלימלך: "ובמה הוא ממתיק את הדינים? היינו על ידי גבורותיו של הצדיק, שצריך להתגבר עליהם", רוצה לומר שגבורות הצדיק -הגבורה הזוהרת בהישמרו את עצמו מן החטא בקנאות גדולה-, הן הן הכלי הראוי להמתקת הדין השרוי על הכלל. ומוסיף עוד, ומפרש אשר דוקא הגבורות של הצדיק ראויות להפוך את מהות הדינים של הכלל: "כי כל דבר צריך להיות דומה בדומה, דהיינו לגיבור מלחמה צריך לעמוד כנגדו גם כן גיבור מלחמה". ואם לאו, אין אותו מאבק ייקרא או ייחשב למלחמה, עם כל היוצא מזה. והמעמיק בנקודה זו, ימצא בה תוכן מופלא המפרש תכונות בולטות בימים אלו, בהם קל לטעות ולחשב סתם אירגון פשע לצבא, וכנופיית רשע תידמה בעיני המון לעם ולמדינה.
אכן, "תנו עוז לא-להים" פוקד על כל אחד מישראל להתחזק בלימוד התורה הקדושה ולתקן את עצמו במצוותיה, ומבטיח שכל צעד וצעד בדרכי הצדיק, בכך שיקרב את ההולך בו לבחינת יסוד עולם, יתן עוז להעצים את גילוי הא-להים בהילחמו את מלחמותינו. כי כל מצווה ומצווה שתוסיף לימיך, וכל אות ותיבה שתלמד בתורה הקדושה בכוונה להתעלות בחייך, יוסיפו לתיקון הכלל, ויוגשו בעולם העליון אל שורש הדינים להמתיקם; או כדברי הנועם אלימלך, "שתעלו במדרגתכם ליתן עוזכם וגבורתכם נגד (...) הדינים, להכניע ולהמתיק אותם". ובכל זאת תוכל להקשות, הרי כתוב (קהלת ז,כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא": מיד תדע שאין מקום ליאוש כלל וכל מעשה ודיבור ומחשבה של קדושה שתקבל על עצמך יעלה להגביר את כוחות ישראל בכל מערכה אליה יגש או יידחף; כי בכל מצווה שתקיים, תתיחד ותתאחד יותר עם הבחינה הנקראת "כל ישראל", אשר היא שלמה ואין לה פגם כלל ועליה כתוב "ועמך כולם צדיקים" כנ"ל; ואז, אף שאין מי שלא יחטא, ישראל ישאף בכללותו לקדושה שלמה המתלבשת בשלום, "ואין שטן ואין פגע רע בהם חלילה".
להרבות משמעות לימים אלו של צער, בהם המלחמה באויבי ישראל בוערת ברחבי הארץ; ערב ראש חודש מנחם-אב התשס"ו כאשר עם ישראל שואל את עצמו ביושר איך נכון לנהל מלחמה אשר קודרת מדי יום בחדירת צערה לקרב משפחות ישראל, בא לסיעתינו המדרש תנחומא (דברים, ג'), ואומר: כשהלך יואב להלחם עם ארם (שמואל ב, פרק י', אשר ישמש גם כמדריך אסטרטגי למלחמתינו בשתי חזיתות), יצאו לקראתו ואמרו לו: "אתה מבני בניו של יעקב ואנו מבני בניו של לבן, והרי התנאי שלהם קיים (דכתיב -בראשית לא,מח- "הגל הזה עד ביני ובינך היום"). כששמע יואב כך, חזר אל דוד ושאל את פסק-דינו לגבי המלחמה: הרי תנאי שבועת יעקב לצאתו למלחמה נגדם! מיד ישב הסנהדרין וגזר: באמת כך היה התנאי, אלא שהם עברו תחלה (ועברו מזמן וכפלו בעבירתם, תמיד בכוונה לכלותינו) -עכ"ל התנחומה עיין בו- ויש לנו בכך זכות ונכונות ליפול עליהם להכותם עד חרמה. וכמאמר חז"ל: "המרחם על אכזרים, סופו שהוא מתאכזר על רחמנים".
"השם אחד" שוה בגימטריא 358. אך לצורך תפילה אין אנחנו משתמשים במלה "השם" אלא בשם הקדוש של המלכות, בשם המכנה את השכינה. מתי, אם כן, אנחנו מתייחסים לבורא ית' במלה "השם"? אכן, רק בלימוד, כשאנחנו עוסקים בתורה ללמוד וללמד, עינינו קוראות בדיוק אותם אותיות אשר אנחנו קוראים בתוך התפלה, אך אין שפתינו מבטאות את השם "עצמו" כביכול, אלא את המלה "השם", המרמזת לאחדותו הנעלמת מן העין והשגחתו המלאה על הבריאה. אין כי אם "השם אחד" הסיכום הנעלה ביותר של לימוד התורה ולמידתה. ומצוות תלמוד-תורה ערכה כנגד כל המצוות כולן. זה בטח מרומז בכך שהביטוי "השם אחד" שווה בערכו המספרי 358 למילה "משיח"..., אשר עצם ידיעתו ועצם הצפיה לביאתו ימשכו את האדם לתשובה, לתפלה ולצדקה, והעביר את רוע הגזרה.
יהי רצון מלפני הבורא שזכות הלימוד לשמה המכנס את כולנו כאחד, לימוד התורה כדי לגדול בקדושה אמתית במחשבה דיבור ומעשה מתוך כל אחד מאיתנו, ימתיק את הדינים, וכח הדעה הברורה אשר "השם אחד" בה מחונכים כל ילדי ישראל אשר הוריהם ומוריהם רואים ומבינים, ימשיך אלינו את אור הגאולה בנצחון פלאי לאות ולמופת במלחמתינו ובביאת משיח צדקינו, אשר יוביל אותנו מאפלה לאורה, מבירא עמיקתא אל איגרא רם, במהרה ממש בימים אלו, אמן כיה"ר.
רשומות
