פרשת יתרו - "יש לי כל"

מאת נתנאל מזור

לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך וגו
אנו מוצאים בספר התורה ציווים רבים המתייחסים לרגשות תאוות ורצונות שקיימים בנו.
בורא העולם המצווה אותם הוא המזמן לנו את המצבים במהלך חיינו בהם אנו מתמודדים עם התשוקות העומדות בניגוד לרצונו.כיצד אפשר לדרוש מאדם לרסן את רגשותיו ולהשליט בהם שכל?
המשל מספר על שודד שהיה יושב בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. ישבו הבריות לטכס עצה. היה שם פיקח אחד, שאמר להם: השודד, פסח הוא! מכאן ואילך-הרוצה לינצל מפגיעתו אינו נכנס לטווח הסכנה ועובר בשלום. עבודת האדם אינה בשעת מעשה,בתוך הטווח, כשהרצון חזק ממנו-שכן הרצון חזק מהאדם. עבודת האדם היא לא להיכנס לסכנה. ה"אבן עזרא"-מגדולי הפרשנים מסביר שעל האדם להביא את עצמו למצב בו לא תהיה לו כל שייכות אליו ואז אין ספק שלא יחמוד אותו, שכן טבע האדם חומד רק את שהוא סבור שהוא בהישג ידו. הוא ממשיל מצב זה לכפרי ובת מלך -הכפרי אינו חומד את מה שאינו חושב בהישג ידו.
זהו עיקר גדול באמונה שלנו-העולם כולו שייך לבוראו, וכל אחד מאיתנו הברואים מקבל בדיוק את הדרוש לו. כל אחד מקבל משימה וכלים בהם יבצע אותה. "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה". כפי שאומר הרמב"ם- "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" -וממילא תפקידיהם והכלים הניתנים להם שונים. בזה מיוחד, מדהים ושונה כל אחד מאיתנו.

המשנה בפרקי אבות אומרת: "איזהו עשיר-השמח בחלקו". עשירות אינה מצב כלכלי אלא תחושה -כשיעקב פוגש בעשיו ניתן לראות את ההבדל בין שתי הגישות -עשיו אומר "יש לי רב" לעומת יעקב "יש לי כל". בכל מצב יש לי כל, יש מי שדואג במקומי ומספק לי את כל צרכי גם אם הסתכלותי אינה רחבה דיה כדי לראות זאת. הדאגה לאשר כביכול חסר לנו מכלה את כוחותינו ללא כל תמורה -שכן לעולם לא נשיג את של זולתינו שבאמת איננו זקוקים לו-, גורמת לנו לאבד את המיוחדות שבנו, הופכת אותנו לעשירים מודאגים -עניים למעשה-, ובעיקר גורמת לנו להפר את הרצון האלוקי העומד מאחורי הציווי: "לא תחמוד".

דרך האושר -לשמוח בחלקנו, באשר יש לנו, לגלות שבעצם בכל מצב "יש לי כל".

-------------------------

נשים יהודיות במקרא - אסתר המלכה

בס"ד

מעל ומעבר למגבלות המציאות

מאת: גליה גינרמן

נכון, עוד לא פורים, אולם אסתר המלכה הינה דמות שממנה ומפועלה ניתן ללמוד לא רק בפורים אלא במשך כל יום מימות השנה.
ברצוני להעלות נקודה אחת ויחידה אצל אסתר המלכה ולא להרחיב אודותיה מעבר לזה.
את סיפור המגילה מכירים כולנו. אחשוורוש המלך שלט ב-127 מדינות מהודו ועד כוש והיה רב עצמה. במגילה מסופר כיצד לאחר משתה שערך לכל נתיניו, הוציא להורג את אשתו ושתי בעצת אחד משריו הבכירים מהומן (שלאחר מכן נודע בשמו המן). לאחר מעשה התחרט ועל מנת לפייסו מציעים לו לחפש בכל ממלכתו אשה אחרת תחת ושתי.
לאחר חיפושים, נלקחת הדסה – אחייניתו ובת טיפוחיו של מרדכי היהודי אל ארמון המלך ונבחרת להיות המלכה.
שמה הופך מהדסה לאסתר.
מכאן ואילך מתגלגלים העניינים באופן כזה שעל כל היהודים בממלכה נגזר לההרג ביום אחד. בעל הגזרה ויוזמה – המן הרשע, בן טיפוחיו של אחשוורוש המלך.
אסתר המלכה – בדחיפתו של מרדכי דודה נכנסת לפעולה ומצליחה לסובב את הגורל, את הפור כך שהיהודים יכולים להגן על עצמם באותו יום ולהרוג בשונאיהם. אותו יום נקבע לדורות כפורים אותו אנו חוגגים מדי שנה בשנה.
כאמור, ברצוני לחדד נקודה מסוימת הבאה לידי ביטוי בהתנהגותה של אסתר ברגע בו נודע לה על דבר הגזרה.
לשם כך, הבה נחזור על הסיפור לפרטיו: המן הוא שר חשוב בממלכתו של אחשוורוש המלך וברצונו, כל נתיני הממלכה מחוייבים להשתחוות לפניו בכל פעם שהוא עובר על ידם. אולם, מרדכי היהודי שיושב בשער המלך ונתקל בו בכל יום, מסרב להשתחוות אליו ובכך מעורר את חמתו.
המן לא מסתפק בכך שהוא יכול למצות את הדין עם מרדכי לבדו, אלא מעוניין לדעת לאיזה עם שייך מרדכי על מנת להתנקם בכל העם. לאחר בירור נודע לו שהוא מהעם היהודי והמן, צאצאו של עמלק, העם ששונא את היהודים עוד מזמן יציאת מצרים, מחליט לנקום בכל היהודים. לשם כך הוא מכין סכום כסף לא מבוטל – עשרת אלפים שקל כסף, הולך למלך אחשוורוש ומניח לפניו את הכסף. בעבור זה הוא מבקש בקשה "קטנה".
" וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. " (אסתר, ג'-ח')

המלך לא חושב הרבה וחותם על הגזרה שמשמעותה להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד. אחשוורוש אינו מודע לכך שאסתר המלכה, האהובה עליו מאוד שייכת לעם היהודי, כי מרדכי ציווה עליה לא לגלות זאת בשום אופן.
כאשר נודע דבר הגזרה, לובש מרדכי שק ומתאבל בשער המלך.
אסתר מזדעזעת כשמספרים לה מה קורה עם מרדכי והיא שולחת אליו שליח לבדוק מה קרה. היא מתוודעת לגזרה האיומה ומתבקשת על ידי מרדכי לגשת למלך ולהשתדל אצלו לבטל את הגזרה.
אסתר שולחת למרדכי מסר בו היא מסבירה לו שעל פי חוקי המלכות אין לה רשות לבוא לפני המלך ללא הזמנה, ואם היא הולכת בכל זאת, היא מסכנת בכך את חייה: "אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית" (שם, ד-יא)
התשובה של מרדכי מדהימה בפשטותה:
אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. יד כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ
תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת (שם, ד'-יג, יד)

אסתר מבינה את הרמז והולכת למלך בניגוד לחוקי המלכות, ואת ההמשך אנחנו מכירים.

ברצוני להתעכב על האפיזודה הזאת המתארת את הדו-שיח בין מרדכי לאסתר ואת מעשה אסתר שהוביל להצלת כלל ישראל.
אסתר המלכה היא יהודיה הגדלה ומתחנכת אצל גדול הדור ומחברי הסנהדרין בגלות – מרדכי היהודי. כמובן שבתור שכזאת היא שואפת להקים בית יהודי נאמן, להנשא לתלמיד חכם וללדת ילדים יהודים יראי שמיים, עובדי השם כמו כל אשה יהודיה. אולם, אתרע מזלה והיא נלקחת בעל כורחה להינשא למלך גוי.
אסתר למעשה חיה שנים בבית המלך לפני כל סיפור המגילה ולגבי דידה, נחרץ גורלה להיות נשואה למלך גוי, דבר שבוודאי לעולם לא איחלה לעצמה. מצבה נראה לכל הדעות כמצב אבוד מראש, בו אין לה הרבה בחירות והרבה ברירות...
והנה, לאחר שנים, מגיע יום בו היא מתבקשת לחרוג מגבולות האפשר ולעשות מעשה שדורש הרבה יותר מאומץ לב.
רבות הפעמים בהם אנו חשים שאנו "מוגבלים" על ידי הגורל, על ידי הנסיבות. אנו מאמינים שאין לנו בחירה חפשית ואנו אנוסים ומצופים להתנהג על פי חוקי המסגרת בה אנו נמצאים. נדמה לנו שהבחירה שלנו מוגבלת לבחור בטוב ביותר הקיים מתוך האפשרויות שעומדות לפנינו ולפעמים, אף גרוע מזה, נדמה לנו שאנו מחויבים לבחור באפשרות ה"פחות מזיקה" מבין האפשרויות.
אך לעולם לא עולה על דעתינו שאנו יכולים ומצווים לבחור בטוב האבסולוטי, בטוב ביותר באמת. וגם אם המשמעות היא לפרוץ את המסגרת בה אנו חיים.

אסתר המלכה מלמדת אותנו פרק בהתנהגות של יהודי.
"מי יודע, אם לעת כזאת הגעת למלכות" אומר לה מרדכי. או במילים אחרות: אם נדמה לך שמצבך הנוכחי אינו מאפשר לך בחירה, הרי את טועה. יש לך בחירה והיא נמצאת מחוץ לגבולות של מה שנראה לך אפשרי. את יכולה לבחור בין שתי אפשרויות – האחת, להישאר באותו מצב ולא להסתכן, אולם בכך תכשלי במשימה לשמה באת לעולם, לשמה את קיימת ונבראת ואז "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" – הקב"ה יכול לשלוח שליח אחר במקומך, אם תבחרי שלא לקיים את שליחותך, אולם כרגע את היא זו שנבחרה להיות השליחה של הקב"ה ואת יכולה לבחור להיות השליחה או לא.
ואסתר בוחרת להיות השליחה של הקב"ה.
אולם אין הדברים פשוטים כל כך וגם אסתר לא מתייחסת אליהם ככאלה. ראשית כל, היא מורה למרדכי שיצווה על כל העם, כולל ילדים לצום עליה שלושה ימים, והיא בעצמה צמה עם נערותיה. לאחר מכן היא מתפללת לקב"ה שיצליח את דרכה.
מזמור כ"ב בתהילים "למנצח על אילת השחר" מיוחס לאסתר המלכה. במזמור זה מביעה אסתר את המצב העגום בו היא נמצאת. היא מתפללת לקב"ה אך מרגישה שתפילתה אינה נענית : " אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי" היא שואלת, וממשיכה: " אֱלֹהַי--אֶקְרָא יוֹמָם, וְלֹא תַעֲנֶה; וְלַיְלָה, וְלֹא-דֻמִיָּה לִי." במזמור היא מתארת את חולשתה הגופנית: " יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ, כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי, מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי; וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי."
והיא ממשיכה ומתפללת מעומק ליבה, תוך כדי הליכה לעבר החצר הפנימית בו שוהה אחשוורוש. היא אינה מחכה שמשהו יקרה, אלא לוקחת את היוזמה בעצמה-נעשה ונשמע- וכאשר היא כבר נמצאת שם, אז נענית תפילתה:" וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר--נָשְׂאָה חֵן, בְּעֵינָיו" (אסתר ה-ב).
כאן אנו למדים מהי מסירות נפש ואיך מצופה כל יהודי להתנהג בכל מצב שהוא.
המסגרת בה נמצאת אסתר אינה האידיאלית ואפשרויותיה אינן נרחבות, אך יחד עם זאת, כאשר עומדת האמת מול עיניה, בעשיית הדבר הנכון והאמיתי על פי תורה – אזי אין מסגרות ואין מגבלות. במקרים כאלה אסור להסתתר תחת התירוץ ש"אין מה לעשות" וש"אין ברירה", אלא לבטוח בקב"ה, להתפלל להצלחה ולדעת שהקב"ה עוזר רק כאשר אנו מוכנים בכל מאודנו למסור את נפשנו עבור עשיית רצון השם.

לנו הנשים ניתן חוש מיוחד- מעין חוש שישי בו אנו מרגישות, חשות את הזולת. לכן הנשים הן אלו שעליהן הופקד חינוך הילדים. עלינו להיות ערות לחוש זה בכל הנוגע לחיינו ולחיי הסובבים אותנו ולדעת להשתמש בו בחכמה.
אסור לנו להימלט אל תוך המציאות המגבילה ולתרץ בכך את אזלת ידינו. עלינו ללמוד מאסתר, שדווקא היא, דווקא אשה נבחרה להיות זו שתגרום להצלתו של העם היהודי, ולדעת ללכת אך ורק בדרך האמת והישר, בדרך התורה, ולהתפלל תמיד, מכל הלב, תפילה עמוקה לקב"ה שיעזור לנו לחצוב את הדרך ולסלול אותה אל האמת. בדומה לאמותינו הקדושות שידעו מהי המטרה והלכו כלפיה ולאסתר המלכה ממשיכת דרכן, עלינו לאזור כוח במתנינו ולבחור תמיד בטוב – "ובחרת בחיים".

פרשת בשלח - מעלת הקפיצה לים

מאת הרב דורון רוזיליו

פרשת סיפור יציאת עם ישראל ממצרים בניסים עצומים ובהשגחה נפלאה כאשר לאורך כל הדרך הקב"ה מחשל את לב העם לעמוד בניסיון האמונה הצרופה וללכת בלב בוטח אחר משה עבד ד'.

בואו ונביט בשבעת הימים הראשונים של יציאת מצרים:

ביום הראשון מכת בכורות ויציאת מצרים הליכה למדבר פרעה רודף הים לפניהם והמדבר הנורא מכל עבר לאן ילכו? על פניו המצב כלאחר ייאוש היכן ההבטחה? היכן ההשגחה? חיי כל העם בסכנה רבה לאן נלך צועקים כולם ומשה מתפלל לד' שיושיע ועם ישראל עושים כמעשהו של משה תופשים אומנות אבותיהם צועקים לד' יתברך שיושיע, שיקיים הבטחתו לגאולה. ואז בתוך כל הצעקה הגדולה הזו קורה דבר מדהים ד' יתברך אומר למשה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" לאן ייסעו? גברים נשים וטף ומקנה רב לאן? לתוך הים?! כאן בנקודה הזו צריך לגלות מסירות נפש ד' אמר "יסעו" אז נכנסים לים נחשון הראשון ואחריו כל השאר משה רק מצווה פנימה! למים הים לא נבקע עדיין ומשה מורה לכולם לתוך הים! קדימה למים אתם תופשים מה קורה פה עם שלם צועד לתוך הים והמים עולים ומציפים ונחשון הראשון צועק באו מים עד נפש, עד מסירות נפש ממש ואז כאשר הכל נראה אבוד אז כאשר מוליכים אותך לקצה התהום ממש אז באה הישועה היא באה בגלל שהלכת אל התהום בציווי של משה רבינו הלכת אל המים בכח אמונה שאין בלתה במצבים כאלו כי ד' מנסה אותך ד' מעלה אותך למדרגה גבוהה יותר להכשיר אותך לקבל את התורה הקדושה וצריך להביא את האמונה לשיאים גבוהים כ"כ כדי להיות מוכשר לקבל תורה ולעם ישראל הנפלא יש את זה טבוע בו מאביו אברהם שנזרק לכבשן האש, שהלך אל ארץ לא נודעת בציווי ד' יתברך, שעקד את בנו באהבתו הרבה, יש כאן כניעה מוחלטת וביטול השכל ביטול הדעת זה מה שצריך לעשות אז עושים! קופצים למים ואז הכל נפתח. אתה ראוי שיעשו לך נס רק תקפוץ פנימה אפילו שהעולם אומר שאתה משוגע פנאט לא הגיוני אל תשמע להם הם כבולים במאסר התאוות שהתלבשו בשכל, הכל כדי לשכנע את עצמם שהכל בסדר, עולם כמנהגו נוהג. אבל רואים שיש אסונות, רואים שהמצב קשה ואין פתרון הגיוני לצאת מהסבך הזה ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים! והתורה אומרת קפוץ למים - לך אחרי האינטואיציה העמוקה שאין לה הסבר. כי כל העצות כשלו ובעלי העצה הם עצמם שקועים עד צוואר. לך לך בעקבי הצאן, לך בעקבות אבותיך, קפוץ אל ים התורה, כן! רק בגלל שיש לך רגש פנימי עמוק כי עמדת פעם למרגלות הר סיני כי אתה בן אברהם יצחק ויעקב, קפוץ לים! וד' יפתח לך הכל! הכל יקרע בפניך ניסים יעשו לך כי אתה ראוי לכך כי מסרת את כולך לד' יתברך כמו אבותיך על ים סוף ותצא לחפשי תצא מעבדות התאוות והבילבול והכוחנות והפחד והתלישות, קפוץ לים וד' אתך.

שבת שלום! דורון יוסף.

פרשת בשלח - ותחזינה עינינו

מאת הרב דורון רוזיליו

פרשת יציאת מצריים - היא פרשה נוראת הוד, היא נקודת מפנה בחיי עם ישראל, מסתיימת תקופת השעבוד לפרעה, מסתיים המאסר הגדול, עם שלם שנולד ועוצב - ורקם עור וגידים בתוך כור ההיתוך של מצריים, בתוך שעבוד נורא. ואעפ"כ נשאר עם שלא שינה לבושו ושמותיו. כמה מופלא הדבר שבזה דווקא צווינו בני ישראל, השעבוד רמס הכל, הוריד אותם לדיוטא התחתונה - למ"ט שערי טומאה. אבל הזהות הבסיסית של העם - שמו ולבושו, לא השתנו. וזה הספיק כדי לגאול אותם למרות מצבם הירוד כ"כ. ולא נשכח כמובן את האמונה והצפיה של העם לגאולה, לשמוע את הקוד "פקוד אפקוד" "ויאמן העם". אמונת עם ישראל היא בת אל-מוות, נצחית, סוד הקיום שלנו; ויציאת מצרים ועשרת המכות כל המאורעות המסעירים המופלאים, שינוי סדרי בראשית לעיני כל הברואים ביד חזקה ובזרוע נטויה, הם תוצאה של אמונה הנמשכת למרות הכל. הצפיה לגאולה היא מצווה בפני עצמה, לא רק להאמין שניגאל, אלא לצפות כל הזמן לדבר שיקרה, "ואע"פ שיתמהמה אחכה לו": לצפות אחרי כמה שנים - זה מרשים, אחרי כמה מאות שנים - זה מופלא, אחרי אלפי שנים - זה על טבעי, זה משהוא פנימי חזק יותר מכל מציאות.

כאשר נפוליון הכובש הגדול - בדרכו לכבוש את רוסיה, רואה את היהודים מקוננים על בית מקדשם בבכיות וצער וצום, וכאשר הוא מבין שהם בוכים על מקדש שחרב לפני אלפי שנים הוא אומר: עם שבוכה על מקדשם אלפי שנים כאילו זה היה אתמול, עם כזה בוודאי יזכה לראות בבינינו. הגוי העריץ הזה תפש את הנקודה, השכחה לא פועלת על דבר חי וקיים, הרצון והזיכרון והחיים של יהודי סובבים סביב הצפיה לגאולה, וזה הדבר המוחשי ביותר לגבנו, ולכן ניגאל בעזרת ד'.

"גזרה על המת שישתכח מן הלב", אבל החי - לא נשכח, בית חיינו - לא נשכח, משיח צדקנו - לא נשכח, יציאת מצריים - לא נשכח. אנחנו מזכירים אותה בכל עניין כמעט, בתפילה, ברכת המזון, קידוש. אין שכחה פועלת על חיים חיותנו. הצפיה לגאולה היא סוד כוחנו וסוד אחדותנו, היא הצצה לתוך מהותנו ממש, כי היא דבר מופלא - שלא נתפש בשכל אנוש. היא נובעת מהבטחה אלוקית, והיא הופכת אותנו לעם.

הצפיה במצריים אל השעבוד כאשר המצב כלאחר יאוש, ואז פתאום בא הגואל וכולם רואים עין בעין את תהליך הגאולה.

כך בעזרת ד' נראה אנחנו, לא נשנה שמותינו ולבושינו, יאמר כל אחד לעצמו אני יהודי פירוש: אני מאמין, פירוש אני מצפה. ונצפה ונזכה ל"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" אכי"ר.

באהבה רבה, דורון.

פרשת בשלח - שירת הנשים

מאת איתמר מזור

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות, ותען להם מרים, שירו לד' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים".

צריך להבין כמה נקודות בפסוקים הללו!

א. לא מוזכרת שאלה של הנשים, שעליה ענתה מרים?

ב. לכאורה אם שאלו הנשים, צריך היה לכתוב "ותען להן" בלשון נקבה, ולא כפי שכתוב "להם" בלשון זכר?

ג. מדוע בחרה מרים דווקא בפסוק "כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים" מתוך שירת משה ב"אז ישיר"?

נראה לומר, שבנות ישראל שאלו את מרים כך: אמנם הנשים כמו גם הגברים טעמו במצריים את טעם השעבוד והגלות, וגם הן נגאלו יחד עם בני ישראל, אולם, תכלית הגאולה, והיציאה ממצריים מטרתה הכנה והקדמה למעמד קבלת התורה בהר סיני.

כאשר יצאה מרים בשירה, ובהלל על הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה לעם ישראל. תמהו על כך הנשים, שהרי הן פטורות ממצות תלמוד תורה, ותפקידן לשאת בעול הבית וגידול הילדים, ומה להן לצאת במחול ובשירה על דבר שאין להן חלק בו?

ע"ז אומר הפסוק: "ותען להם מרים… סוס ורוכבו רמה בים", לא רק המצריים טבעו בים, סוסיהם טבעו עימם. ולכאורה מה אשמים הסוסים בעוון המצריים? אלא שהסוסים סייעו ביד עוברי עבירה ונענשו על כך.

אמרה להן מרים, אם במידת פורענות נענשו גם המסייעים, במידה טובה על אחת כמה וכמה.

אתן הנשים שמסייעות לבעליכן בלימוד התורה ובקיומה, שכרכן מרובה – כשכר האנשים.

ולכן ראויות אתן לצאת במחול.

ולכן אמרה "להם", שעלו בשכרם עם הגברים.

הפסוק בשיר השירים אומר: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי".

לכאורה רמוז כאן הענין הנ"ל: כשם שהסוס נענש על סיועו לדבר עבירה, כך הנשים תקבלנה שכרן על סיוען לבעליהן בתלמוד תורה!

מקוצר רוח ועבודה קשה

מאת הרב דורון רוזיליו

עניין הצעה שהתייעצו פרעה ועמו לשעבד את בני ישראל בשעבוד כ"כ קשה עד שאין פנאי לשום מחשבה ולא מחשבת חופש כלל, וזהו עניין העבדות שאין לעבד שום צד של חופש וחרות לעצמו כל כולו משועבד לאדון כל כולו מתבטל אל האדון, וזה עניין קשה ביותר כי טבע האדם שואף לחופש, וחופש האדם הוא צורך החיים שלו, עבד חשוב כמת. ועם ישראל עובר את כור ההיתוך הנורא הזה, עם ישראל חווה את החוויה הזו בצורה הכי חזקה שיכולה להיות, ביטול העצמיות, שפלות מוחלטת, חוסר רצון עצמי לכלום, תשישות נפשית ופיזית שמאחריה אין כלום. אפילו לשמוע את משה שכל כולו דברי ניחומים והבטחה לתקווה ועתיד טוב יותר, אפילו את זה לא שמעו אל משה - מקוצר רוח ומעבודה קשה. רש"י מפרש "כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". הצרה והשעבוד גורמים לקוצר רוח, קוצר רוח גורם לכך שאתה לא מסוגל לשמוע אפילו דברים חיוביים וטובים - יש נתק, המזימה של פרעה מצליחה לנתק בפועל את עם ישראל מהמושיע הגואל.

כך בדיוק פועל עלינו היצר הרע, הוא מגביר את העיסוק שלנו באובססיביות נוראה בכל דבר שהוא, כדי שלא נהיה פנויים לחשוב, לשמוע, לעצור, פשוט לעצור, אם רק נוכל לעצור את המרוץ המטורף מעניין לעניין, אם רק נפנה לנו זמן קצר להביט אל תוך חיינו באורך רוח ולא בקוצר רוח, מיד נזהה את הבעיה ונוכל להיחלץ מהמייצר – ממצריים, מפרעה שרודה בנו בפרך – "בפה רך" מפתה אותנו מעניין לעניין, ואפילו כאשר יש לנו מעט זמן פנוי מיד הוא ממציא לנו "עינוגים" ו"בילויים" ו"בידורים" - כדי שלא נהיה פנויים.

"תרבות הפנאי" קוראים לזה, יש פנאי אז חייבים לבלות אותו - כדי שנשאר קצרי רוח ולא נוכל לשמוע ולא נוכל להבין, וממלא לא נוכל לשנות את מצבנו.

פרעה ומצריים הם המשל לחיינו עכשיו, משעבדים אותנו לתאוות ובלבולים מהבוקר ועד הלילה, כשאנחנו צונחים שדודים על יצוענו ישנים שינה טרופה, ואז עוד יום של עבודת פרך "בפה רך" מפתים אותנו לרוץ ולהתרוצץ, העיקר לא לעצור, לא לחשוב, לא להיות לבד עם עצמך - לחשוב בהיגיון על המלכוד הנורא שאתה נמצא בו, על העבדות חסרת התקווה.

ואין פלא שהעבד לא חפץ בשחרורו הוא שכח מה זה להיות בן חורין.

חז"ל גילו לנו איך פורצים החוצה ממעגל האימה הזה. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

אחים יקרים נא לעצור, לחשוב בשקט בלי לחץ, לא בקוצר רוח, נא לשוב אל התורה, נא לשמוע את קולו של משה רבינו אדון הנביאים שקורא לנו לחופש.

"עבדי הזמן עבדי עבדים הם עבד ד' הוא לבד חפשי".

במשפט הנפלא הזה של ר' יהודה הלוי - טמון הכל.

אוהב אתכם דורון

פרשת וארא - הכרת הטוב

מאת איתמר מזור

רבותינו ז"ל במסכת בבא קמא אומרים "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן".

כמו"כ נפסק להלכה ש"אין מעבירין על האוכלין" כלומר אסור להתעלם מדברי מאכל המוטלים בביזיון.

גם בפרשתינו אפשר למצוא את גדולת הכרת הטוב עד כדי זהירות בדומם כמו מים ועפר.

בשלושת המכות הראשונות דם, צפרדע, וכינים, משה נמנע מלהכות במטהו, ומבקש מאהרן להכות במקומו.

יונתן בן עוזיאל בתרגומו מסביר, שמשה לא הכה את מי היאור ואת עפר ארץ מצריים משום שהכיר להם טובה. למים - שהצילוהו כשאמו יוכבד שמה אותו בתיבה, ולאדמה – שכשהרג את המצרי, כיסה את גופתו בעפרה.

לכאורה לא מובן מה שייך בזיון וכפיות טובה כלפי דומם, שלא מרגיש בביזיון, ולא נהנה מהכרת טובתו?

ועוד צריך ביאור, שהעפר והמים לא פעלו כדי להציל את משה, רק הוא ניצל את סגולותיהם לשימושו?

גם קשה, שהרי משה בהכאתו את היאור והאדמה, הופך אותם לכלים לעשיית ציוויו של הקב"ה?

מרן ר' אליהו דסלר זצ"ל, בספרו "מכתב מאליהו" כותב: שיסוד גדול ומקיף בכוחות נפשו של האדם מתגלה לנו בזה!

כל מידות הנפש הקיימות באדם, מושפעות ופועלות גם ע"י הרגש, ולא רק ע"י השכל!

לכן, אם איננו מכירים טובה לדומם שנהנינו ממנו, וכל שכן אם נבזה אותו – יפגם הרגש, שלא מגיב תמיד בהתאם לחוקי ההיגיון. ופגיעה ברגש משפיעה ישירות על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב.

למרות שהשכל יכול להבין שבהכאת היאור יעשה נס כרצון ד' יתברך, הרגש ניזון רק מהמתרחש בהווה, ומושפע רק ממה שהעיניים רואות – מעשה הכאה גרידא.

נמצא שבפגיעה ברגש שבהכאת היאור, הייתה עלולה להיפגם במשהו מצד הכרת הטוב של משה רבינו,

"ומדת הכרת הטוב היא כלי חשוב ובסיסי בעבודת ד'"!

רבותינו ז"ל אמרו: "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה" ח"ו.

אם נפגמה מדת הכרת הטוב לחברו, לא יכיר חסדיו וטובותיו של בוראו.