אגב ברכות דף ח': כי מוצאי, מצא חיים

בס"ד

אגב ברכות דף ח' - כי מוצאי מצא חיים

מאת דניאל י. גינרמן

בדף ז' ע"ב לקראת הסוף אומר רבי יוחנן בשם רשב"י אשר "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה". מובאת שם ראיה מאלישע בן שפט שיצק מים על ידי אליהו; חז"ל מוסיפים את יהושוע הנקרא משרת משה, ואין הוא נקרא תלמידו. לקראת סוף דף ח' ע"א אומר רבי חייא בשם עולא "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". אם נוכל להשוות את הרישא (החלק הראשון) של משפט ראשון ושני, עשוי להשתמע מכך שגם הסיפא (החלק האחרון) של כל אחד מהם שווה בכיוונו, ומתוך בירור זה בע"ה נזכה להבין במה הם שונים, או איך משלימים האחד את השני.

יש לנו, מצד אחד, שמושה של תורה. ושתי הדוגמאות שבידינו (ועוד רבי רבבות דוגמאות באותו אופי במשך כל תולדות ישראל וב"ה עד ימינו) עוסקות באותו אופן מיוחד של "שימוש תורה" המתבטא בשימוש אנשי-תורה, בשימוש רבנים תלמידי-חכמים. אדם משמש את רבו ובזה הוא גודל בתורה, עד כדי שבשתי הדוגמאות הנ"ל אותו המשמש, המשרת, נמנה בסוף הסיפור למלא מקום רבו אשר שימש. אותו שימוש דורש נקודת הנחה של התבטלות גמורה של המשרת כלפי רבו, נקודת הנחה של הכנעה ועבודת מידות מעבר לכל הגדרה. התלמיד גודל בתורה, משתתף בנסים ונפלאות (הרי על יהשוע ועל אלישע אנחנו מדברים!), שומר על צניעותו וענוותו מבלי לצפות לשחק נעלה יותר מההזדמנות האדירה של הצקת מים על הידיים של אליהו זכור לטוב, ומתוך כך זוכה בעולם הזה לסיום מסכת מפואר, וזוכה לעולם הבא, מאז ששימושו ייחשב גדול יותר מהלימוד שכביכול ביטל.

דרך העולם הוא שיראת שמים נוצרת מתוך הוויית הלימוד, מתוך התבוננות במציאות הבריאה ובמציאות הבורא ית'. ישנה יראת ה' ראשונית, שאף נאה לכנותה פראית, הקשורה יותר בפחד כלפי המסתורי ולא ידוע, כלפי הגורל, כלפי טוב ורע, כלפי כל ה"חורים השחורים" המצויים בהוויית הזמן האנושי כשמביטים עליהם מתוך השכל האנושי בלבד. אך היראה עצמה, תחושת ההתבטלות כלפי מציאות של השגחה על הכל בלי גבול בזמן ובמקום, תחושת ההתגלגלות הנסית של תולדות העולם ותולדות חייו של כל אדם ואדם, דורשת ריצפה עדינה ומעובדת יותר לעמוד עליה, ואין היא תיווצר אם לא ע"י לימוד בדיעבד (בהיעדר רוח הקודש, המצב האידאלי לכתחילה). נהיה סבורים מכך שהסיפא של ההנחה הראשונה, דהיינו תלמוד-תורה, משמשת גשר דרכו מגיעים לסיפא של ההנחה השניה: יראת שמים אמתית.

"חנוכת היראה" היא רגע של שבר מוחלט לבן-אדם המגיע לכך. לפתע, מופנית אליך הוויה שונה לחלוטין מהזו שעיניך מבחינות בה, תמונה משוכללת בה אין פרט אחד אשר לא ישמש משל להוויה נעלית יותר ומאירה. השתלשתלות הבריאה משתקפת במחשבה ואין דבר ולא רגע אשר לא יתמשל למציאות הבורא ית', לדמות של תכלית לבריאה בכלל ולכל רגע בחיים הפרטיים שלך בפרט. ואז, כל עיסוקי העולם נתבטלים בעינייך כהבל ואף חייך הופכים בלבך לחציר יבש ולציץ נובל, לצל עובר ולענן כלה, ולרוח נושבת, ולאבק פורח שכחלום יעוף. אתה נדהם ומשתוקק בדחיפות להכיר ולהבין, לשמוע אמת וללמוד אף ללמד, להתעלות מעל הבידוי הריקני ולשמור, ולעשות, ולקים. מהלב נובע לשמש, לעבוד את השם, לספוג מכל מילה ומכל מעשה של תלמידי-חכמים, של צדיקים, בהיות נשמתינו משתוקקת ליטול חלק בשמחתם, בבטיחותם, באמיתתם. אז, מתוך היראה, מגיע שלב שמוש של תורה. הסיפא של ההנחה הראשונה (תלמוד-תורה) והסיפא של השניה (יראת שמים) מזינות ומקיימות אחת את השניה, ומתוך פעולתם, נוצרת הרישא של ההנחה הראשונה: שמושה של תורה.

אך תוך-כדי, חוזר הצער פעם ועוד פעם. קשה נורא להינות מלצקת מים על ידי מישהו אחר, אף אם ידובר על אליהו התשבי. ומתחילים לגלות שהדרך ארוכה ומלאה נסיונות, ושלא נראה האופק קרוב במיוחד. אדרבא: כל יותר שלומדים, יותר רחוקה נראית הנקודה הרצויה של התמצאות רוחנית, ויותר נזקקים להדרכה ולתמיכה להתקרב למובן של עבודת השם כרצונו ית'. לא תהיה עוד שמחה עד שלב ההתבטלות האמתית, עד שהאדם ילמד ביגע רב שהתעוררות הנשמה ועמה, ההוצאה לפועל של כל הכח הנטוע בתוכו, דורשים היעדנות יתירה של הרגשותיו כלפי הנסיון המוצב לפניו. כשהאיש הירא שמים, הצופה שמים, מגלה מתוכו את הניצוץ המחבר אותו יסודית עם כל מה שלמד, ואז כל תופעות העולם הזה נעשות לו שקופות ומסמנות לתכלית עילאה, אז, רק אז, לשמש את הרב, לעמול ולטרוח לאמצעי פרנסה בלא וויתור על חיי תורה, לזעוק להשם ולבקש ולהודות ולהלל ולשבח, מצטייר כסולם בראשו מאירה שמחה שלמה שאין כמותה. הקפיצה משמושה של תורה מתוך הרגשת החובה לחוויית ההנאה ההכי מושלמת בתוך כל יגע (ובזה, יצירת מצב הרישא של ההנחה השניה שלנו) מהווה סגירת המסלול.

דהיינו, פתיחת המסלול. כמובא בדף ח' עמוד א' באמצע, "אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת", ומפרשים חז"ל שני פתחים: האחד, לצאת מהעולם הבדוי, משקרי העולם הזה כפי שלמדנו. השני, מכאן ואילך, להיכנס לעולם האמת ולהשתרש בו ולחיות לפי חוקיו ולהינות מטובו ולזכך את ההוויה העצמית ולהתחבר ולהתיחד בתכלית הקדושה והאהבה והתענוג.

על כן, הישמר לך. וכפי שמובא בסוף דף ח' עמוד א', לעולם ידור אדם במקום רבו וידבק בלימודו. כמובא במשלי ח', "אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום, לשמור מזוזות פתחי. כי מוצאי, מצא חיים".



---------------------------------------------------

בשורה משמחת: יצא לאור ספר "יומא טבא לרבנן" על סיומי מסכתות בהלכה ובאגדה. אפשר לדפדף בתוכנו ואף לרכוש אותו דרך אתר השותף לזה, בכתובת:
http://amisrael.net/seforim/iomatava/index.htm

הפעם אודה את השם - אגב ברכות ז

בס"ד

אגב ברכות דף ז' - הפעם אודה את הוי"ה

ציטוטים מאת דניאל י. גינרמן

אנו מדברים על כח ותפקיד התפלה. אמר רב חלבו אמר רב הונא: "כל אדם שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין", שנאמר (קהלת יב) "סוף דבר הכל נשמע: את הא-להים ירא (...) כי זה כל האדם". איש הירא את הא-להים, קולו נשמע מכח יראתו ומעשיו. דהיינו: קולו ישפיע על מהלכי העולם.

אין השפעה זו תעלה חינם, כי אם תוך-כדי מערכת שלמה של תיקונים עצמיים אשר יכינו את האדם להיות איש. ואין איש אלא זה המסוגל להשפיע על האשה בכך שידבק בה והיא תדבק בו (המלה "איש" מופיעה לראשונה ב"לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה..." ואח"כ "על-כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו). על זה מדבר גם רבי יוחנן בברכות ו' ע"ב: "בשעה שהקב"ה בא בביה"כ ולא מצא שם עשרה, מיד הוא כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה". ומפרשים חז"ל: "באתי ואין איש" מה טעמו? כשהאדם מתפלל רק בבחינת מבקש ואיננו הגון להשפיע, הוא בבחינת אשה המקבלת את השפע מבעלה. רק יקרא המתפלל בשם "איש" כשהוא מוכן ומזומן ומסוגל להשפיע. וזה לא יקרה לכתחילה אלא בתפילה בציבור (או, לפי מה שנלמד בדף ח', אף בתפילת יחיד המתבצעת בשעה שהציבור גם מתפלל, שזה גורם להגדרת "עת רצון"). לכן, אם עדיין אפשר שיש שם מתפללים מלאים בקשות, עדיין "אין איש" ואין עונה.

בפרשת וילך אומר הקב"ה "הסתר אסתיר פניי", ואנו מבינים מדברי הגר"א שם שלשון ההסתר הכפול מדבר על הסתר שני מלבד הסתר הפנים: הקב"ה יסתיר גם את כח התפלה. כי "את הא-להים ירא" עשוי לשמש מין סינון להפעלת ה"סוף דבר הכל נשמע", מכיוון שהתפלה וכוחה חייבת להיות מוגנת מהרשעים, שמא יצליחו להשתמש בה לרעה.

ב' כוחות משולבים ומתואמים בתפלה: כח המתפלל וכח דיבורו. כח דיבורו הינו כח הדיבור עצמו, כח הבריאה וההשפעה השרוי ונטוע בדיבור. ואם הדיבור הוא בלשון הקודש, והמתפלל מבין את תפלתו והיא נובעת מתוך לבו ממש, על אחת כמה וכמה. וכח המדבר הוא כח הנשמה של המתפלל, התלוי בתקינות הווייתו, תורתו ומדותיו. בשיא ההדרגה נמצא אף את הקב"ה עצמו, כפי שמפרש רבי יוחנן בשם רבי יוסי בברכות ז' ע"א בהתחלת העמוד: "מנין שהקב"ה מתפלל? שנאמר (ישעיה ט) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי". לא כתוב בבית-"תפלתם" אלא בבית-"תפלתי". ועוד אמר רב זוטרא בר טוביה בשם רב שכך מתפלל הקב"ה: "יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין".

הצריך הקב"ה להתפלל? למי יכוון תפלה זו? איך נבין תופעת תפלה אצל הקב"ה עצמו, הרי רק אליו הגון לנו להתפלל? אלא שהדיבור גורם ומשפיע. וכפי שטוב לאדם לבטא בקול מה שלא ירצה שיישכח לו (דהיינו, שהביטוי בקול מחזק את נוכחות הדבר בזיכרון, ואין זיכרון אלא לשון השפעה), כך אצל הקב"ה, מידת הרחמים דוברת לכבוש את מידת הדין. ויאמר, ומתוך-כך, ויהי.

בסוף דף ז' ע"א אומר רבי יוחנן בשם רבי יוסי ש"כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו". כי הדיבור של אדון עולם הוא דיבור מוחלט, ובמידת הרחמים מנהל את עולמו. אז, אם עוד יחזור הקב"ה מדיבוריו לרעה מתוך כך שמידת הרחמים שבו תתגבר על מידת הדין (הרי לכך הוא ית' בעצמו מתפלל!), לעולם לא יחזור בו מדיבורו לטובה. ומתוך כך, נפתח לנו פתח להבין את שורש עניין "לא לפתוח פה לס"א", לא לפתוח פתח לפעולת הדין; אף אצל רבון עולם כך פועל, וע"ז אנו לומדים עוד באותו עמוד: "אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט". ולכאורה קשה, כי לא על אויבי ישראל נראה לכתחילה שהוטל באותו עת החרב על ראשם, אלא על ישראל עצמם. אך לבלתי יפתח פתח לדין לפעול, גם הבורא ית' נזהר בלשונו ובדיבורו ולא מזכיר אף את האפשרות לקללה באופן ישיר אלא רק בהקיפין.

----------------------------------------------------

בשורה משמחת: יצא לאור ספר "יומא טבא לרבנן" על סיומי מסכתות בהלכה ובאגדה. אפשר לדפדף בתוכנו ואף לרכוש אותו דרך אתר השותף לזה, בכתובת:
http://amisrael.net/seforim/iomatava/index.htm