יום שישי, דצמבר 30, 2005

אגב פרשת מקץ: חכמה בשבילי הלב

בס"ד

אגב פרשת מקץ:
חכמה בשבילי הלב

מאת דניאל י. גינרמן

האות ה"י היתה דל"ת שנתעברה, וביחד עם עיבורה נבדלה מערך צורתה הקודם, ונהייתה לאות ה"י (הדל"ת, בבחינת מקבלת, נתעברה ביו"ד אשר בבחינת משפיעה, ושתיהן י"ד נתהוו לאות ה"י בבחינת יד המבצעת; דבר אחר: יו"ד החכמה התווספה לדל"ת הבינה, ומהם נוצר יד, בבחינת דעת). וכמוה, האות קו"ף לא היתה אלא אות רי"ש שעיבורה נמשך והמשיך אותה כלפי מטה (בסוד אות נו"ן פתוחה, היא הבינה התתאה בבחינת מלכות), ובזה נהפכה לקו"ף. ובכן, היות ודל"ת ורי"ש לשון "דל ורש" המה, הם בחינה המורה על חיסרון, המבקש השלמה. וכל מקום שנאמר לשון רש ודל, בישראל מדובר (בראשית רבה ע"א א'), כי ישראל מבחינים בכך שעולם הזה הוא עולם השקר ומשתוקקים ונכספים לאמת, ובכך מבקשים לקרב את הגאולה ומתקנים ומתעלים בתורה ובמצוות.

אותיות דל"ת ורי"ש יחד מרכיבות את התיבה "דר" המהווה שורש למדרגה הראשונה בשחרור האדם: קביעת ד' אמות של דירת האדם, אשר תחשבנה רשות היחיד המיוחד לו (אשר מאותה מדרגה הוא יהיה רשאי לחפש את דרכו בבחינת "חופש" עד שימצאנה ויחרות את האמת בלבו במדרגת ה-"חרות"). ביחד עם זה, התיבה "דר" רומזת על בחינת העולם התחתון הגשמי שלנו, אשר תכלית בריאתו היא בניית דירה לכבוד מלכותו ית' בתחתונים. מהם יוצאות, אכן, אותיות ה"י וקו"ף, האחת בבחינת אשת חיל המשתוקקת לבעלה למעלה, והשניה בבחינת אשת זנונים (כמבואר בזוהר תרומה קמ"ח ע"ב), והם כנגד היצר הטוב והיצר הרע שבאדם. ובעוד האות ה"י מורכבת שלוש בחינות (ה"י, ה"א וה"ה) שכנגד שלושת המדרגות מהן מורכב האדם (נפש, רוח ונשמה), האות קו"ף היא בבחינת הקוף אשר בשפל המדרגה, המחקה את מעשה העליונים בבחינת קליפה עבה בעלת צורה ללא אור כלל.

פרשתינו מביאה לנו את מעשה הפגישה בין יוסף הצדיק בהיותו שליט על מצרים, ובין אחיו אשר נצטוו ע"י יעקב אביהם להגיע למצרים "לשבור בר", להשיג אוכל כי כבד היה הרעב בארץ כנען. יוסף מזהה את אחיו בעוד הם אינם מכירים אותו; וברגע בו הם נכנסים אליו ממש (נכנסים לשליט "המשביר לכל עם הארץ"), כתוב "ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה", ואז, "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם".

יוסף הוא צדיק, ואין חשש שיכשל ב-"לא תקום ולא תטור"; אכן, זכירה זו באותו רגע דורשת דיון והבנה, להשיג מה היתה אותה זכירה ומה תועלתה. למדנו שיש שתי דרכים בהם האדם יכול להתעלות בעבודת בוראו: ישנו האדם אשר יראתו קודמת לחכמתו (דהיינו, שמתוך יראת שמים ויראת חטא הוא לומד ומחכים ומבין) וישנו שדרך השגת השכל בוחן את המציאות ושואל ומקשה "כלום אפשר לבירה בלא מנהיג?" (בראשית רבה לך-לך ל"ט א'), ומתוך כך מגיע ליראת שמים ויראת חטא, בבחינת "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

המעיין ומהרהר בחכמת התורה טרם התעוררו אצלו יראת שמים ויראת חטא, הוא שרוי בסכנה. הרי יכול לקרות ל"ע שילמד את החכמה כדרך לימוד החכמות החיצוניות, ומתוך לימודו יסטה ויטעה במעשיו ויתרחק חלילה מבוראו ית'. לא כן המעיין בחכמה מתוך יסוד אמונתו ויראתו את השם, כי "דברי תורה שעוברים דרך הלב (פירוש: שהלב מרגיש ומתפעל בהם) הוא נקרא עץ חיים וסמא דחיי" (רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק ס' רכה, עיין שם), דהיינו: חכמה הנקנית מתוך יראת השם תהיה יציבה ותמשוך על האדם שפע ברכה, ולעולם לא יכשל בה.

כי החכמה ללא יראה נוטה לצד הדין, בעוד היראה מתובלת בחכמה מושכת חסדים לאדם. וכך מובן, אשר ע"פ הדין, תורת ה-"לבוד" קובעת כי פתח הפחות מג' טפחים אינו נקרא פתח בכלל (ודין זה יש לו תוקף בהלכות עירובין, בהלכות סוכה, ובהלכות קנין בהגבהה בין השאר), ומאידך, אומר הקב"ה לישראל "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", דהיינו, שפתח "כחודו של מחט" ייחשב בפני הקב"ה כפתח ממש, ועוד ייחשב כהשתדלות מספיקה לכך שהוא ית' ישלים את כוונת האדם.

מהו פשט הדבר? ישנם שני אופנים בהם הקב"ה משפיע על העולם. יש שמשפיע ללא צורך באתערותא דלתתא (בהתעוררות מלמטה) מקודם, בבחינת המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית: כמעשה בראשית ממש, אשר לא היתה שום התעוררות מהתחתונים קודם לו כי טרם נברא האדם. זוהי הדרך בבחינת הדין, ולפי הדין, אין פתח הפחות מג' טפחים נקרא פתח, כי הוא נכלל בתורת לבוד; והשפע פועל ויורד כמידתו ולא כמידת האדם.

וישנה השפעה כדוגמת מעשה מרכבה, בה "השם יתברך מגלה למי שמתעורר לו" (רבי צדוק הכהן, שם, ס' רכו), בבחינת חסדים הנשפעים על מי שמשתוקק להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ולכל אחד ואחד לפי מדרגתו והשתדלותו. ובזו הדרך ישיג האדם תחילה את מידת היראה בנפש מתוך אמונה תמימה, וממנה יתעלה עד לדרגת בטחון הלב, והתעוררות זו תמשוך אליו את החכמה, דהיינו את השגת הא-להות בשכלו. ובהתעוררות זו לא שייך ענין לבוד כלל, כי כפי שאמרנו, דברי תורה שעוברים דרך הלב נקראים "עץ חיים" והם בבחינת מים חיים המטהרים את האדם, ואז פתח כחודו של מחט למטה יעורר פתחו של אולם בעליונים.

אכן, למדנו מ-"ויקח משה עצמות יוסף" (שמות יג,יט) ש-"העצמות של יוסף הוא יראת חטאו קודמת לחכמתו" (רבי צדוק, שם, ס' רכה), ובכך, כפי שהוא בראש המדרגה ביראת שמים ויראת חטא, והתנסה במידותיו גם בעזיבת בגדו בידי אשת פוטיפר ובאשר אמר "לא-להים פתרונים" ראשית ו-"ספרו נא לי" אחרית, נבין שכינויו "הצדיק" מורה על היותו שורש ויסוד ודוגמא להשתדלות ומעשה האדם בקדושה.

אם כן, נחזור לעניין חלומותיו ונשתדל לפתור את קושיית אותה זכירה אשר זכר בה את חלומותיו. עשרים ושתיים שנה קודם לכן, יוסף חזה אשר ימלוך על משפחתו, כי כך התבשר לו בחלום. באופן נפלא, הנה "בחלום" = "א-להים", שהוא שם הקשור לדין ולגבורה, וזה בא לרמוז לנו (ראה פירוש מתוק מדבש על זוהר מקץ דף קצט ע"ב) שהמלאך גבריאל (הוא שר החלום), הוא הממונה על האמת שבחלומות, בעוד "יש חלומות שהכל אמת, ויש חלומות שיש בהם אמת ושקר, אבל לצדיקי האמת אין מתגלה להם שקרים בחלום אלא כולו הוא אמת, לפי שנשמותיהם עולות ומקבלות ההודעות משר החלום שהוא מלאך גבריאל בעצמו" (זוהר שם).

עד רגע זה, יוסף ידע בבירור שחלומותיו אמת ושהולכים להתקיים, והקפיד לזכור אותם תמיד כי שכיחת החלום מהאדם גורמת לשכיחת החלום בעליונים (באשר שכיחת הבשורה נחשבת לביזוי של טובת הבורא באדם). אך יוסף טרם ידע מה תועלתם, ומה תועלת התקיימותם. ורק בשעה שראה שאחיו כורעים לפניו, "אז הזכיר לעצמו החלומות, כי עתה היה תועלת בדבר, שהרי ראה שנתקיימו לו לפי שהשתחוו לפניו, ובזה הבין שאלו החלומות היו לו רמז שכולם נכנעים למידתו לקבל שפע ממנו בסוד מלכות" (זוהר שם, דף ר' ע"א).

יסוד יוסף באות רי"ש אשר כנגד יום ששי בבריאה; הוא החיבור ממש בין ימות החול לבין השבת; נקודת התקשרות העולם הזה לבחינת עולם הבא; ושורשו באות קו"ף (שתיהן מתחברות בתיבת "רק", בבחינת "והבור רק אין בו מים"). ומשם, עבודתו להתחבר לבחינת ה"י ולמשוך חסדים מהעולם העליון.

אכן, יוסף הצדיק, יסוד עולם בסוד החיבור בין עולם התחתון ועולם העליון (וזה רמוז גם באשר שבטו כנגד חודש אדר בחודשי השנה, אשר יש שנים בהם הוא חל פעמיים, וגם שבטו נחשב לשני שבטים), הזכיר לעצמו במלואו את חלומו ברגע בו נתגלה את הטוב האמיתי והנפלא שבפיתרון המלא של החלום: באשר עמדתו המלכותית במצרים ושליטתו על משפחתו תגרום להצלתם (ובזה, "החלומות אשר חלם להם" משמע שחלם את החלומות "בשבילם" ממש, "כדי לרחם עליהם ולהמשיך עליהם כל טוב ושפע גדול" כדברי המתוק מדבש שם), ותהווה ראש תהליך אותה גלות ממנה יצאו ישראל כבר בבחינת עם ויקבלו את התורה וידגו לרוב בקרב הארץ.



יום ראשון, דצמבר 25, 2005

מה שמכסה גם מכנה: האופנה הקדושה של כל דורות ישראל

בס"ד

מה שמכסה גם מכנה
האופנה הקדושה של כל דורות ישראל


מאת דניאל י. גינרמן

יש כמה כינויים בלשון הקודש לדבר המכסה את גוף האדם. הראשון מהם, "בגד", משתף שורש עם ה-"בגידה" וה-"בוגד", ומהווה אחת מבחינות הכיסוי: בכך שהוא מכסה, גם נהיה לתחפושת, המאפשרת יצירת דמות חיצונית נפרדת ונבדלת מהפנימיות המתכסה בו. אכן, הבגד הוא בבחינת קליפה בנויה דינים, החוצצת בין הפנימיות לחיצוניות בבחינת קליפה עבה החוסמת את ה-"אור" הפנימי ומונעת מימנו להתגלות לחוץ.

הבחינה השניה של הכיסוי הגופני מתבטאת במלה "מלבוש". את שורשה ל-ב-ש ניתן לקרוא גם כ-"לב ש...": הלב נסתר ונשמר בתוך המלבוש, והמלבוש מהווה אמצעי לביטויו כלפי חוץ. כנגד תורת הבגד אשר צפוי לשקר, תורת המלבוש מורה על ביטוי ישר ובלתי-מתואם של הלב. עודנו רגשי ובלתי-מושלם, המלבוש הוא בבחינת קליפה בינונית המשקפת קצת מאור הפנימיות החוצה, בעוד הנראה לעין מאמץ את הצורה של הקליפה עצמה.

המהר"ל מפראג מביא אסמכתא להבנה זו בדיונו באופן בו התורה נבדלת (תפארת ישראל פרק נט על מאמר ריש לקיש בדברים רבא פ"ג): כי "ואמר ומלופפת באש, פירוש הליפוף הזה הוא מלבוש התורה. וכבר התבאר למעלה עניין מלבוש התורה, דהיינו גילוי התורה והוא נקרא מלבוש (...). כי הפשט נקרא מלבוש, ורצה לומר אל תאמר כי דבר זה הם סיפורים של עולם הזה, ואינו שכל אלוהי; אבל גם המלבוש שכל אלוה". נסיק מכך שהתורה האלוהית ניתנה מלובשת בתוך הפשט (אשר גם אצבע א-להים כתבו) לשם כך ש-"נראה" אותה, שנהיה מסוגלים להבחין בה ולבנות גשרים בין שכלינו השפל לבין פאר מעלתה הנשגבת.

הבחינה השלישית של כיסויי גוף האדם מוצאת את ביטויה במילה "שמלה", אשר שורשה ניתן לקריאה באופן של "שם ל...", דהיינו, החזות המשקפת את פנימיות הנחזה, הכיסוי המבטא וחותם, המעגל ומגדיר באופן מופלא ומדויק את הצורה האמתית של האדם, באותו אופן אשר בו השם מבטא את זהות הנשמה ומשקיף את גורלה הנאה לה (ובכן, גם שינוי השם ושינוי המלבוש, כשינוי מקום, ישפיעו לשנות את הגורל). השמלה הנאה ביחודיות ללובשה היא הקליפה הדקה ביותר, בכך שמגלה את האור הפנימי לראוי לראותו, בצורה נאמנה ביותר לפנימיותה.

למדנו בלשון הזוהר הקדוש אשר הרכב האדם מגוף ונשמה הוא בצורה בה הגוף משמש "מלבוש" לנשמה. במקביל, לפי דברי רבי צדוק הכהן מלובלין, אין המעשה הגשמי כי אם "מלבוש" למחשבה (באשר, "במקום בו המחשבה של האדם, שם כל האדם" - ספר צדקת הצדיק ס' קסד). כשנלמד את מערכת האור הנשפע מהעולמות העליונים אל העולם התחתון, נתבשר גם באשר השתלשלות השפע פועל באופן בו הבינה "מתלבשת" ב-ו' קצוות של זעיר אנפין, ובבחינת של מלבושים אל תוך מלבושים משלתשל האור העליון עד העולם התחתון. כי אם לא כן היה, האור היה מגיע בכל כוחו ומיד היה "שובר את הכלים"... יוצא מזה שהמלבוש מגן לא רק על המתלבש בו, אלא גם (ובמקרה זה, אך) על המקבל אותו: באותו אופן בו נמצא שפועלת תורת הצניעות בלבוש בנות ישראל הקדושות (להועיל לגברים את קיום המצווה עלינו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"...), האור העליון נמנע מלהיגלות כדי להגן על הכלי העשוי לקבלו. ההקבלה בין ציור זה לבין המובן ע"י המדע המודרני באשר אור השמש חייב להיסנן בדרכו אל כדור הארץ כדי שקרנותיו החזקים לא יבעירו את כל החי ע"פ האדמה, איננה כי אם ביטוי נוסף לכך שהעולם הגשמי משקף ומחקה את צורת עולם הרוח; במלים אחרות, שהאדם וכל עולמו נבראים כל רגע בצלם א-להים וכדמותו.

ישנו מלבוש המתאים לכל נברא לכל מצב. התורה מלמדת אותנו על כל מגוון הלבושים אשר חייב להשתמש בהם הכהן בשירותו הקדוש; ומיני הבדים וצבעיהם, וכל יתר החומרים המרכיבים את בגדי הקודש, משמשים כלים נאים לכל פעולת "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", לכל אופן של התקשרות בין המקדש של מטה עם המקדש של מעלה, שעל ידיה מוריד הכהן את השפע הקדוש אל הבריאה. וכך הוא, כאשר לכהן, לכל אדם.

בנוגע לבגדי-מלכות, ככל שנתחיל לחפש נפגע מיד במלך שאול הרודף אחרי דוד להרגו. שאול נכנס אל תוך המערה בה דוד מסתתר, "ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנוכי נותן את אויביך בידך, ועשית לו כאשר יטב בעיניך", ומיד "ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול" (שמואל א, כד:ד). כריתה זו מהווה סימן לכך שדוקא מלכות שאול נכרתה, וזה יתברר אף בדברי שאול עצמו (כד:כ): "ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך, וקמה בידך ממלכת ישראל". (בנוסף לכך, כריתת "מעיל" דוקא מתרצת את כריתת המלכות מתוך ענין "מעל" אשר חייב להיפסק).

ובנוגע לעטרת מלוכה עצמה, הלא למדנו (בזוהר פיקודי דף רמו ע"א - לפי תירגום ופירוש ה-"מתוק מדבש") ש-"אותו מלאך הממונה על תפילתם של ישראל נקרא סנד"ל, הוא לוקח כל תפלות ישראל ועושה מהם עטרה בראש חי העולמים, וכבר ביארוהו במדרשים, וכל שכן תפלתם של הצדיקים שהקב"ה רוצה בהם, ונעשות עטרות להתעטר בהם הקב"ה באותם התפלות". מזה, שבעולם העליון המלבושים נעשים מהחומר העדין של קול דברי האדם, והנעלים מהם מיועדים דוקא לעטרת ראשו של הקב"ה.

בפרשתינו פרשת וישב, יעקב "אהב את יוסף מכל אחיו" ומתוך אהבתו זו, נתן לו כתונת פסים (בראשית לז:ג), בגד שונה מהאלה שלבשו אחיו, בגד אצילי המסמן את יוסף כמיועד למלוכה, כאחראי להמשכיות ישראל. אבל יוסף טרם קנה את הכלים הפנימיים הנדרשים ליישום המשימה ולקיום תפקידו, ואין השעה משחקת לו, מאז שמלך חייב להיות מקובל על עבדיו (ואם לאו, אין הוא מלך), ואחי יוסף דוקא "וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום". אחי יוסף לא משלימים עם בכירות אחיהם הקטן, להרבות חלומותיו המלכותיים הגורמים ל-"ויוסיפו עוד שנוא אותו, על חלומותיו ועל דבריו".

בהזדמנות הראשונה, האחים מפשיטים את יוסף, מורידים ממנו את כותונת הפסים אשר עליו (לז:כג), בכוונה להוריד אותו מהמלוכה טרם נמלך עליהם. יוסף נמכר לסוחרים מדינים, ומלבושיו החדשים אינם כי אם בגדי-עבדים.

המלבוש המלווה אותנו בכל שלב בחיים מסמן מי אנחנו בכל רגע ורגע. כך מלמדים אותנו חז"ל באשר "מלבוש תלמיד חכמים, מלבוש נאה נקי; ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בה. ולא ילבוש לא מלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן שהכול מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים, שהוא מבזה את לובשיו--אלא בגדים בינוניים נאים" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות פ"ה הלכה יז). כי מי שחי את חייו תחת קורת התורה הקדושה וניגש לה' בתפילה כל יום, הוא תמיד בבחינת עבד המבקר בארמון אדוניו, ו-"אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד:ב).

דוקא שם, במעשה אסתר ומרדכי, מובא לנו פן אחר של אותו לקח אשר באנו ללמוד היום: כאשר נודעה למרדכי גזירת המן הרשע אשר גזר להשמיד את היהודים רח"ל, "ויקרע מרדכי את בגדיו, וילבש שק ואפר, ויצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדולה ומרה" (ד:א). ואז, "ויבוא עד לפני שער המלך", לא בשער ממש, כי אף האבלות איננה מתירה לעבור על כבוד המלכות, ולא ראוי להתיצב לפני ארמון המלך בבגדים בזויים. באותו הזמן, שמלתו (דהיינו, החזות החיצונית הנאה ממש לפנימיותו, והמשקיפה אותו בשלמות בבחינת שם) היא אותה זעקה... וזה יתגלה לעינינו באופן נפלא מתוך כך ש-"ויזעק זעקה" שווה בגימטריא ל-"שמלה", הרי זו שמלתו.

כמה צעדים קדימה, כאשר נגלה איך הקב"ה מתחיל לגלגל את האירועים לגרום לרווח והצלה ליהודים בנס גלוי, אנו מוצאים דוקא את אותו המן הרשע, ממורמר בלית ברירה מקיים פקודת המלך, "ויקח המן את הלבוש" -לבוש מלכות אשר לבש בו המלך- "ואת הסוס, וילבש את מרדכי" (ו:יא). באותה דרך בה ראינו שכריתת מעיל שאול הורה על כריתת מלכותו, גם כאן תהיה זרש אשת המן הרשע, מי שתפרש את הסימן באופן חד-משמעי: ככל שייראה שאתה עולה בכבוד ובשלטון, "לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו" (ו:יג).

יוסף הולך בדרך להימכר כעבד במצרים, וראובן, היחיד מתוך אחיו (מלבד בנימין) שלא נטל חלק במעשה המכירה, חוזר אל הבור בו הונח יוסף מקודם ונבהל לגלות שהוא כבר איננו שם. מתוך ודאות על כך שיוסף אכן מת, "ויקרע את בגדיו" (בראשית לז:כט). בשובם הביתה, בראות יעקב את הכותונת שטופת דם עז, מסיק יעקב אשר "טרוף טורף יוסף" (לז:לג), "ויקרע יעקב שמלותיו" (לז:לד). בעומק המסופר, נאמר לנו שראובן קורע את בחינת ה-"בגד" השולטת על מלבושיו (בחינת הדינים אשר שלטו עליהם), בעוד יעקב, אשר איננו יודע בכלל את האמת והוא בבחינת "תם", קורע את ה-"שמלה": בחינת התפארת הראויה לו, המכנה את שורש נשמתו ואת גורלו ממש. ולזה יבוא רש"י להוסיף כי דוקא גורלו של יעקב נראה כאילו נקרע ונהפך כעת, מתוך כך שהיה גלוי לו מפי הגבורה שאם לא ימות אחד מבניו בחייו, מובטח היה לו שלא יראה גהינום. ועכשיו, שאחד מבניו נפטר לכאורה, תם תוקף אותו תנאי ואין הוא יודע מה יהיה גורל נשמתו.

יוסף מגיע עכשיו להינסות בנסיון העבדות. היתה בו קצת גאוה, קצת ריבונות, בהיספרו חלומותיו לאחיו, בהישקפו את אשר הוא ימלוך על כל משפחתו. אותה גאוה הרשתה לאחיו, דרך הפיתרון שנתנו לחלומותיו ("המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו"), לדחות את נבואתו בעשרים ושתיים שנה. יוסף נמכר לעבד בבית פוטיפר שר פרעה, ושם בביתו, ניתנה ליוסף ההזדמנות להראות ולהוכיח את כשרונותיו עד כדי שאדונו "וכל יש לו נתן בידו" (לט:ד), "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", שלפי פירוש רש"י, זה אשתו. ודוקא מאשת פוטיפר יבוא אז הנסיון.

יוסף הגיע למצב מכובד בתוך ביתו של פוטיפר; מלבושיו מלבושי כבוד, וכן האוכל והשתיה זמינים לו בשבח, והוא מוצא זמן אפילו "לסלסל בשערו" (רשי" על לט:ו). בעוד אביו מתאבל עליו, אין זו התנהגות ראויה, ואף יותר: זו התנהגות המזמינה נסיון (וכן רש"י אומר שם: "אמר הקב"ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשעריך? אני מגרה בך את הדוב"). פוטיפר עזב בידי יוסף את כל אשר לו, מלבד את אשתו, "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף"; וכך גלגל הקב"ה את הדברים שאף אסטרולוג אמר לה שמיוסף יהיה לה זרע, והיא לא ידעה שעל בתה מדובר (אשר תינשא ליוסף כעבור שנים רבות). יום אחד, בהיותם רק שניהם בבית, היא תפסה אותו בבגדו המכובד. זהו רגע האמת בשביל יוסף. הוא מבין שישנה בחירה בידו: הטוב והרע, החיים והמוות. השליטה הגשמית המגיעה לשיאה באמצעות החטא, או...

יוסף מתגבר על הנסיון, משתלט על היצר, בוחר בערך האמתי: עוזב את בגדו המכובד אשר סיכן אותו בבגידה בידי אשת פוטיפר ויוצא החוצה, ובחירה זו מובילה אותו להחליף את אותו הבגד בבגד חדש, השפל ביותר, השייך לאסירי בית הסוהר אשר לפרעה. עד שהאירועים מתגלגלים באופן כזה שהוא פותר את חלומות שני שרי המלך אשר אסורים אתו, ולבסוף, בהתחלת הפרשה הבאה פרשת מקץ, נדרש לפתור חלומות פרעה עצמו. יוסף עבר כבר את תקופת תיקונו בבית הסוהר, ובהיקראו להיווכח לפני פרעה, "ויריצוהו מן הבור" (מלשון ריצוי ופיוס, לדברי רבי אבא בזוהר מקץ דף קצד ע"ב, הוא מתפייס עם גורלו ועם נבואותיו הקדומות) "ויחלף שמלותיו": הפעם, הורד מעליו הכינוי המזהה אותו כאסיר, כאיש בזוי, וקבל ממש "שמלה" חדשה, דהיינו זהות ושם: "ומן הבור נתעלה אחר-כך" (זוהר שם) לגדולה. וכך נראה בהמשך, שפרעה מפקיד אותו על כל ארץ מצרים ומלביש אותו "בגדי-שש" (="הברית" בגימטריא, על שם הברית אשר שמר בנסיונו עם אשת פוטיפר) ונותן בידו את טבעת המלך, וקורא אותו בשם "צפנת פענח" ("צפנת" = חכמה בינה ודעת; "פענח" = יצחק), דהיינו מפרש הצפונות.

למדנו מחכמינו ז"ל אשר שלושה דברים שמרו על ישראל, הרבה שנים לאחר מכן, בהיותם משועבדים למצרים: שמותם, לשונם ומלבושם. לאורך כל הזמנים, ה-"אופנה" המיוחדת של ישראל אופיינה באותה רוח קדושה אשר שהתה בחייהם. מלכתחילה, הבגד היסודי של האיש היהודי יהיה תמיד טליתו: בגד בעל ארבע כנפות המחזיק את חוטי הצצית, המיעדים (לפי במדבר טו:לז-מא) להזכיר לנו את התורה ולהזכיר בנו את המצוות לכך שנעשה אותם ונהיה קדושים. ביחד עם זה, כל התלבושת של האיש והאשה היהודים גם יחד, הנם מענה לצורך לשמור על הקדושה מתוך אחיזה בצניעות כנגד הפריצות (תלבושת כנגד תלבוזת), בענווה המשקפת תכונות הלב כנגד הפיתוי הגס של הקליפות.

כך יוצא שהאופנה היהודית הקדושה יכולה להיראות בכמה אופנים, לפי גם הרואה והלובש. יכול להיות בבחינת "בגד" כלפי הלובש עצמו, אם תכונותיו העצמיות רחוקות מהנשקף מחזותו; וגם כלפי הרואה, אם אין הוא מסוגל ל-"קוד" המיוחד של הצניעות והקדושה. יכולה להיות גם בבחינת "מלבוש" כאשר הלובש משתוקק בלבבו להתעלות בקדושה ובכן לוקח לעצמו חזות קדושה באהבה רבה, אשר תשפיע על פנימיותו לטובה (ומתוך שלא לשמה, יגיע גם לשמה), ותאיר בפני הרואה בבחינת "מלבוש" אם יהיו לו הרהורי תשובה המסוגלים להתחזק מתוך צפיה במעשה הנכון (בבחינת הלהבה הנוצרת ממציאות הניצוץ במסגרת המתאימה לה).

וכאשר האדם מתוקן ומאוזן, וניצוצות הקדושה שבו שולטים ומתגברים תדיר על הקליפה; כאשר לשון התורה אין הוא כי אם לשון חייו, אז הכיסוי הנאה לגופו הינו בבחינת "שמלה": בגד המכנה אותו ממש, המבטא את נשמתו. אז, מימנו נתגלה לכל שתכלית הלבוש הוא ביטול קליפות היצר על ידי ה-"קליפות" הגשמיות שהקדושה יוצרת להגנתה, והלבוש משמיע אותם דברים אשר לב האדם מרגיש ושכלו מחשב ופיו אומר וגורלו מוכיח.

יום רביעי, דצמבר 14, 2005

עירוב הקנאה בחכמת הרשויות

מאמר זה הופק במסגרת פרוייקט "כנחלים נטיו", אשר פעילותו ברשת ממוקדת באתרי עמישראל.נט ואדופלנט. אנחנו גם עוסקים כיום בהעברת הרצאות הן בנוכח הן במסגרת של ה-"בית-המידרש הוירטואלי". אם הנך רוצה ליצור קשר איתנו, אנא השב , או צור קשר לטלפון 0525.801088


בס"ד


לרפואה שלמה בגוף ובנפש לחנה מרים בת-רבקה, וללידה קלה לגליה בת-פה ובריאות שלמה לה ולזרעה באור חמדת הלבבות
"מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ" (תהלים עג,כה)


במסלול דף היומי: אגב עירובין סב-סג ופרשת וישלח
עירוב הקנאה בחכמת הרשויות


מאת דניאל י. גינרמן

הגמרא שלנו חוזרת להסביר שעל דבר שאינו "שכיח", לא גזרו רבנן ("שכיח" בלשון ארמית שווה ל-"מצוי" בלשון הקודש; בעוד "שכיח" בלשון הקודש יוצא משורש "ש-כ-ח" ולפי בניינו, ניתן לפרשו כדבר "הניתן לשכיחה"). רבותינו ז"ל גזרו גזרות לתת בהן צורה נכונה לחיי כלל ישראל, ובכן, גזירותיהם אינן מתמקדות ב-"יוצאים מן הכלל", במצבים אשר אינם מצויים בקרב העם.

אך מתוך הדיון שלנו תתעורר תמיהה מעניינת: לפי הצעת אביי בגמרא, ניתן לשנות מצב "שכיח" אשר במיקרה מיוחד נשאר ללא פיתרון אפשרי, ולעצב אותו באופן כזה שיהפוך למיקרה בלתי-מצוי, ובכך, יצא מתוך גדר גזירת חז"ל. ואף כאשר אין זה "תרגיל" אשר כל אחד יהיה רשאי ליישמו מתוך דעתו הפרטית, משמש תבנית מחשבתית מיוחדת, החורגת מכללי ההגיון "המצוי". כי לפי הצעת אביי, בדיוק באותה בחינה בה אוסר על אליעזר להביא אשה ליצחק מבנות העם היושב בארץ כנען, בין סיבות אחרות כי עובדי כוכבים המה (ובכל-זאת, נצטווה עליו להביאה מארם ארץ מולדתו של אברהם, איפה שגם עובדי כוכבים היו), ונשלח יעקב למצוא את זיווגו גם רחוק אצל לא פחות מאשר לבן הארמי הגדול ממכשפי הדור, אשר הוליד גם את בעור אבי בלעם, באותה בחינה ישנם מצבים בהם הגזירה נמתקת, ערך הנעשה משתנה והמזל מתהפך, מתוך-כך שנותנים לדבר צורה בלתי-מצויה ומחדשים בה אופן חדש, אשר אינו מזכיר את תקדימיו. מבית נחור יצאה רבקה הצדיקה, ההגונה ליצחק עוד בגיל שלוש; ומבית לבן אחיה, יצאו רחל ולאה אמותינו. ישנה, באומנות הבנת דבר מתוך דבר אשר בתכלית תלמוד-תורה, הזדמנות להוציא כל מצב מסורגי ההגדרה המזניחה אותו מתנאי הישועה, ולהשיגו לפי דעת אמת בתוך השקפת התורה הקדושה הכוללת את כל ההויה.

ודוגמא לכך אנחנו מוצאים בגמרא שלנו (מס' עירובין סג ע"ב, י' שורות לפני הסוף -ונקדים רק אשר נידון שם בענין "מבוי": קבוצת דירות הבנויות סביב חצר משותף, ואיך להתיר בו טילטול בשבת; בעוד שעד עכשיו אנו יודעים שאי אפשר לכלול רשות עכו"ם אל תוך עירוב אלא אם רשותו תושכר לישראל): באותו מבוי היה גר לחמן בר ריסתק (כך היה שמו של העכו"ם הגר שם, כאשר כל יתר תושבי החצר היו יהודים). הציעו לו שישכיר להם את רשותו, וסירב. הלכו היהודים להתייעץ עם אביי, והוא אמר להם: "לכו, בטלו רשויותיכם לאחד מכם (שהוא יהיה כבעל כל דירות החצר מלבד הזו של לחמן בר ריסתק), ואז המצב יהיה מורכב על יהודי אחד שמשתף את חצרו עם נכרי אחד. ועל יהודי אחד עם נכרי אחד, מתוך כך שאינן תופעה מצויה, לא חלה הגזירה (האוסרת טילטול בשבת מבלי ביטול רשות או שכירות, כמו שקורה במצג של יהודים מרובים המשתפים חצר עם עכו"ם).

תמהו השואלים: הרי הסיבה היחידה לכך שרבנן לא גזרו על "יהודי אחד שמשתף חצרו עם נכרי", היא דוקא שזה אינו דבר מצוי (שבדרך כלל, אין מצב שיהודי בודד יגור מסובב גוים, בעוד כן מצוי שיהיו קבוצת יהודים הגרים יחד ואתם גם שכנים שאינם יהודיים).... וכאן -נמשכו בתמיהה- יש באמת ריבוי של דיירים יהודים!

ענה להם אביי: יהודים רבים המבטלים את רשותם ליהודי אחד אינו גם דבר מצוי, (וזה מספיק לנו כדי לכלול את המצב במובן של:) "ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן": דבר אשר אינו מצוי, לא גזרו עליו חז"ל, דהיינו: איננו בגדר גזרותיהם הקדושות. ובכך, יכולים אתם לקבל את הפיתרון...

אבל מיד תתעורר כאן בעיה אחרת, המקשה על הפיתרון מתוך דאגה יסודית ביהדות: המשכיות המסורת באופן נאמן לדורות הבאות.

הלכו אותם יהודים לשאול את רבא, והוא טען שמאותו רגע שכולם יבטלו את רשויותיהם לאחד מהם, נכון יוכלו לטלטל בין בתיהם ובחצר באמצעות בניית עירוב, אבל אותו עירוב ייראה "כלפי חוץ" (בעיני כל אלה אשר לא יוודעו במצב המיוחד) כאילו כולל רשויות של "יהודים מרובים ונכרי אחד" גם יחד, מבלי שתהיה השכרת רשותו בידיהם; ואין זה אפשרי מתוך גזירת רבנן! ... וכבך, יוטעה הקהל בפרטי המצוה, ודקדוקי תורת העירוב ישתכחו מהם... אם לא בדור הנוכחי, בטח בדור שלאחריו. ואין שכיחת ההלכה דבר מהאלו שהיהדות יכולה לוותר עליהם.

לבסוף, הדין הוא שיהודי אחד יצטמד לאותו נכרי בכל אופן שזה יהיה (יש מחלוקת בפוסקים עד כמה אותו יהודי חייב להיות מעורב ברשות העכו"ם; ויש דעות שלפיהן מספיק שיפקיד יהודי חבילה בביתו של הנכרי, או אפילו שתוסכם זכותו לעשות כן), ואז, אותו יהודי ישכיר לכלל (לקבוצת רשויות יתר היהודים, אשר התבטלו לרשות יהודי יחיד) את רשותו (ורשות אותו יהודי הנצמד לעכו"ם כולל את חלקו ברשות העכו"ם), ובזו הדרך יהיה להם עירוב כשר ולא משגה הכולל רשויות של יהודים בלי בעיה ובלי יציאת-דופן, ומצוות עירוב לא תשתכח לעולם.

לעניינינו, תשובת אביי בפני היהודים היקרים השרויים במצוקה רבה הנה תשובה חכמה. הרי "להבין דבר מתוך דבר" אנחנו עמלים בלימוד התורה הקדושה, וכל שנתעלה האדם בלימוד, בחכמה יותר עליונה ועדינה ונשגבת -בחכמה יותר ויותר בלתי נתפסת ובלתי מובנת לכלל- הוא יבין, ואם ישר הוא, בפשטות יתירה יענה.

פרשתינו פרשת וישלח מביאה מיקרה של חכמה שכזו, הדורשת את המציאות עד שמוצאת איך לכנותה, באיזה גדר להבין אותה, לפי הצדק והאמת. אכן, לאחר מילוי תנאים המהווים תבנית נכונה להבנת מעשה, מותר לישראל הטילטול בין רשויות. דהיינו, שהנכון להיעשות איננו תמיד בפשט הקריאה הראשונה של המצב; לפעמים, דרוש ה-"מבין דבר מתוך דבר" להשגת הזוית הנכונה מימנה הנידון יושקל כמשקלו האמתי כדת וכדין, ויתברר לעולם הפיתרון הנכון.

אכן, שכם בן-חמור ראה את דינה בת-יעקב, אשר יצאה לראות בבנות הארץ, "ויקח אותה" (כדרכה, מפרש רש"י) "ויענה" (שלא כדרכה), "ותדבק נפשו...", "ויאהב את הנערה..." (בראשית לד:ב-ג), והנה מיד רוצה אותה לאשה ומוכן לשלם את כל הונו עמו אתו עבורה. כל שויון בין קטע זה להתנהגות המוכרת של כל אדם המשועבד ליצר הבהמי גם בימינו... אינו מקרי. בני-ישראל, כשמעם את הנארע, מציגים את המצב ("לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" -פסוק ז; "אשר טמא את דינה אחותם" -פסוק יג; ובכן: "לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו" - פסוק יד). מתוך כך, צריכים לדון במשמעות מה שהיה כדי לגזור מה התגובה הראויה, מה העונש או הפשרה או אף הברית, מה התגובה הנכונה מצד הצדק והאמת לכך שלמעשה, דינה כבר לוקחה לאיש אשר לו ערלה בעל כרחה וללא הסכמתם.

ה-"אור החיים" הקדוש מאיר בדבר באור נפלא. לדבריו, "אשר לו ערלה" משמע "אשר לו היתר ערלה" מפני שאין חלות עליו כי אם ז' מצוות בני-נח ואין הם כוללות מילה. וכפי שדינה נחטפה ע"י שכם טרם נאנסה, אותה החטפה נחשבת לגזל, אשר יעמוד לדיון לפני מעשה האונס עצמו. ובכן, "גזל" הוא כן אחד מתוך ז' המצוות שבני-נח מצווים עליהם. ולפי מה שלמדנו במס' עירובין דף סב ע"א (בדיוק בפרק הנוכחי בסדר דף היומי - פלא פלאים) מובא ע"י האוה"ח עצמו, "בן-נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהישבון", ו-"אזהרה שלהן זוהי מיתתן". עם כן, בעוד נודעים אנחנו (בראשית לד,כז) אשר כל עיר שכם וחמור "טמאו אחותם" -וזה אומר שהיו שותפים בעוון הגזל-, חל עליהם דין מוות עוד לפני מעשה האונס עצמו. אך מסביר ומוסיף האוה"ח הקדוש שבעוון הגזל עצמו לא היו בני-יעקב מוציאים בעצמם את הדין לפועל, אם לא היה כי "טמאו אחותם", אם לא היה כי לאחר עוון הגזל עוד טמאו אותה, ובכך, עוררו את קנאתם.

שני הדיונים אכן משלימים האחד את זולתו. כי היות ואין בבריאה דבר שאינו צפוי אצלו ית' ובתורתו הקדושה, הזכיר לנו אביי את הצורך לשנות את זוית הראיה כשהדבר נראה ללא פיתרון כלל, ובכך, למצוא לפי דעת אמת מה הבנתו ופיתרונו הנכונים. ועוד הקדימה הגמרא (דף אחד לפני) למשוך את דעתינו לענין הגזל, בו השבת הנגזל אינה פוטרת את הנכרי מדין מוות. ואף ענין הקנאה מובא גם דוקא בגמרא שלנו (דף סג ע"א), בה נידון שאסור לאדם לפסוק לפני רבו (מתוך היראה והכבוד המוטלים על התלמיד כלפיו), אך לדברי רבא: "לאפרושי מאיסורא אפילו בפניו שפיר דמי", וכפי שמסביר שם רב אשי: "כל מקום שיש בו חילול השם אין חולקים כבוד לרב" כי הקנאה לכבוד הבורא היא קדושה במעלה יותר גבוהה מכבוד הבריות. ובכן, באופן כזה מופלא, הכינה אותנו הגמרא להבין את מעשה בני-ישראל בהרגם את גוזלי ומטמאי דינה אחותם, לפי צדק ומשפט המופעלים בנכונות קנאתם הקדושה.

יהי רצון מלפני רבון העולמים שנזכה לגדול בחכמה ולתרום מהברכות השרויות עלינו להשפיע בהם טובה לעמינו ולכל השואלים לתשובה באמת, ובזה נטול חלקינו בתיקון-עולם, ונזכה בגאולה שלמה ע"י משיח צדקינו, במהרה בימינו, אמן.





יום שני, דצמבר 12, 2005

יסודות מידת הזהירות, אגב מס' עירובין סב ע"א ופרשת וישלח

בס"ד
לרפואה שלמה בגוף ובנפש למרים בת-רבקה, וללידה קלה לגליה בת-יפה ובריאות גופא מעליא לה ולזרעה אתה

"שמא ילמד ממעשיו"
יסודות מידת הזהירות
אגב מס' עירובין סב. ופרשת וישלח

מאת דניאל י. גינרמן

הגמרא שלנו עוסקת באיך יותר הטילטול בשבת בתוך מבוי, בין הבתים השותפות לחצר אחד לבין אותו חצר, ובין בית אחד לשני מהנמצאים סביב אותו חצר. הגמרא דנה במיקרה בו יש עובד עבודה זרה שגר באותו בנין של ישראל ל"ע. כאשר רק יהודים גרים בבנין, "בעית הטילטול" נפטרת דרך עירובי חצרות; ואף אם שכן אחד לא הצטרף לעירוב, יוכל עוד אף בתוך השבת לבטל את רשותו על החצר (כדי לא לגרום ליוצא מן הכלל בשיתוף הרשות לכולם, ובכך הטילטול היה הופך לאיסור לכל השכנים). אבל, אם יש עכו"ם גר תוך אותו בנין (שותף לאותו חצר) לא כן יהיה. כי הרשות של עכו"ם לא נקראת רשות (בלשון הגמרא, דברי אביי: דכ"ע דירת עכו"ם לא שמה דירה).

אכן, אם דירת עכו"ם אינה בגדר רשות היחיד לענינינו, למה שיעכב בעלה לענין עירוב? הרי חצירו של עכו"ם (אשר אין חייו מנוהלים לפי חוקי אמת ואינו מודה בהם) הוא "כדיר של בהמה", שאין בו הפרדה או מחיצה ניכרת בין מקום האחת למקום השניה; ובכן, השתתפות העכו"ם בחצר ראויה להיחשב כבטלה ומבוטלת מעיקרה לענין הטילטול בשבת.

אלא, שבאו חז"ל ללמדינו, כהמשך דברי אביי: "והכא בגזירה, שמא ילמד ממעשיו קא מיפלגי". כל הדיון הקשה ומסכנותיו המקשות על היהודי את פיתרון בעית הטילטול כאשר הוא גר בשכנות עכו"ם בבנינו, לא באים אלא להקפיד בריחוק, בהבדלה של היהודי מהעכו"ם, שמא ילמד ממעשיו. אותה מידת הזהירות אשר למדנו בפרשיותינו האחרונות מאברהם אבינו ע"ה בהיצוו את אליעזר למנוע מיצחק את בנות כנען, ומיצחק בשולחו את יעקב לזכות בזיווגו במשפחת אשתו (ולא בכנעני היושב בארץ), משתלמת בעינינו באופן מופלא זה, בדפי הגמרא אשר סדר הדף היומי מציב לעינינו לחזקינו במידת הזהירות, כדי שנסתגל להיות זריזים במצוות ה' ולדבקה בו כל הימים.

ובכך נזכה בע"ה בהתעוררות החסדים הנשגבים הנשפעים על האדם הקדוש, כדברי הזוהר הקדוש בפתיחת פרשתינו (זוהר וישלח קסה:): "כיון שנצל יעקב מלבן ונפרד ממנו, אז נתחברה עמו השכינה, ובאו מחנות מלאכים קדושים לסובב אותו", ואז, "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה א-להים זה, ומאותם מלאכים שלח לעשו". כי אותם החסדים הנשפעים מאתו ית' על ידי הקדושה הנפעלת בחיי האדם מבחירתו ובעמלו, לא רק מענגים את נשמתו אלא פועלים אך בבחינת שפע קדוש של הוד והדר להגן עליו וללכת עמו ולשרתו בדרכיו בעולם, בבחינת צבאות ה' ממש.

יהי רצון מלפני הבורא שנזכה ללמוד ולהפנים ולהוות את מידת הזהירות, אשר מימנה ייפתחו לנו הדרכים להיות זריזים לדבקה בה' כל הימים, ולמשוך אלינו את חסדי הגאולה השלמה בידי משיח צדקינו, במהרה בימינו, אמן.



יום ראשון, דצמבר 11, 2005

אגב וישלח (בראשית לב:ל): מתוך הצהרת המלאך, אפשר להבין מהו שם בבני-אדם

ב"ה

אגב וישלח (בראשית לב:ל)
מתוך הצהרת המלאך, אפשר להבין מהו שם בבני-אדם

"וישאל יעקב ויאמר הגידה-נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי..." (לב,ל)
וע"ז רש"י מסביר כי כוונת המלאך היא "אין לנו שם קבוע, משתנים שמותינו הכל לפי מצוות השליחות שאנו משתלחים"

דהיינו, אצל בני-אדם, השם (ועמו, המזל) אחוז בגוף כהנשמה האחוזה בגוף. כי אין השם כי אם כינוי ל-"שליחות" אליה האדם נולד ע"פ הארץ. ובכן, מלאכים, אשר אינם קשורים למציאות גופנית מעיקרא אלא שמתקשרים בכל שליחות ושליחות למציאות הגשמית אשר נשלחים לנסות או לתקן, נצטיידים בשם מיוחד המחובר לה, בכל שליחות ושליחות, ואין השם הראוי לשליחות אחת תקף מחוצה לה.

בני-אדם הנם כמלאכים הנשלחים לשליחות אחת אשר אורכה שווה לאורך החיים; ומתוך זה, השם עומד בתוקפו אצלם עד יום היפרדות הנשמה מגופה (או במקרים מיוחדים, כאשר משנים את השם במשך החיים, עושים כך דווקא לגרום למצב של "משנה מזל", דהיינו, משנה מהמאפיינים של שליחות החיים).

דניאל י. גינרמן

יום שישי, אוקטובר 21, 2005

וזאת הברכה/סוכות: גילויי בראשית לעיני כל ישראל: הבה נצטרף למהפיכת השמחה

בס"ד

גילויי בראשית לעיני כל ישראל
פרשת וזאת הברכה - חג סוכות
הבה נצטרף למהפיכת השמחה

מאת דניאל י. גינרמן

אנחנו בזמן של קצוות נפגשים.

השבוע, אנו מגיעים לפרשת "וזאת הברכה" בסדר קריאת התורה. הפרשה האחרונה בתורה, בה מגיע רגע המימוש של הפחד הגדול ביותר של כלל ישראל במדבר: אחרי כל ספר דברים, המוקדש לצוואתו ונאום הפרידה של משה רבינו ע"ה, סוף-סוף הוא עולה להר נבו, שם עיניו בארץ הקודש, ופורש מן העולם הזה.

כל שנהיה מוכנים, כל שנדע מראש שזה יקרה, עינינו מתמלאות דמעה לפתע והעצבות קודרת ברגבי החזה. דור המדבר לא הכיר שום מציאות מלבד המונהגת ע"י משה: המנהיג והמדריך, היד המבצעת נסים ונפלאות, המורה והרב והשופט של העם כולו. וברור לנו אשר אין כי אם הזכות העצמית של משה הועילה לנו לקבל הרבה מן הטוב אשר שרה עלינו במשך כל אלו השנים: אפילו הנס היום-יומי של המן, אשר פטר אותנו מלאכול לחם בזעת אפינו, היה בזכותו של משה, ויופסק מיד אחרי פטירתו.

לפתע, אנחנו לבד, ותחושת האומללות מסחררת ומתישה כוחותינו. צברנו את כל ההוראה והמסורה, קלטנו תורתו של משה, וכל אזהרותיו לאותו עתיד אשר נבנה החל ממש מרגע זה, בכח בחירותינו ומעשי ידינו. נראה שלא יהיה כבר אותו היופי והששון הנובע מלצאת למלחמה עם הנצחון בידיים מראש. נשאר לנו זיכרון וגעגוע, בתוכינו תיקוה ואהבה אחת, ועמוק במודעות חור חשוך אשר לעד נשאג להיעלמו להימלאו כדי שיווצר בנו השלום האמתי שהובטח לנו אם נדע לבחור בו להבינו ולבנותו.

באלו הימים, עובר עלינו גם חג הסוכות: העשיר והרש כאחד, הדר בארמון מרווח והנח מיגיעו מדי לילה בתוך חדר חסר-כל, נעבור כולנו אל תוך הסוכה: בית ארעי נטול כל שכלול מיוחד, בו נענג את הנשמה בלימוד, באכילה, בשירה ואף בשינה תחת קורת סככו אשר לא ימנע מאיתנו לצפות לכוכבים ולא יחסום לעננים את הדרך להישפך על מיטותינו בברכה. להשבוע, לחג הסוכות, קבלנו גם מצווה אחת מתמיהה ונפלאה. צווה עלינו להיות בשמחה, להרגיש ולחוות שמחה ועליזות שלמות ללא כל פגם.

איך נעשה זאת? דוקא ברגע הכי ראוי לאבל ולעצבות, דרוש מאיתנו להיות בשמחה. או, אולי, לא הבנו באופן נכון את הנארע אשר מפיל עלינו תחושה של אומללות תהומית כזו, ולא כך צפוי שנחווה אותה?

סוכות הוא השלשי ברגלים. הראשון הוא חג הפסח, זמן חרותינו ממצרים. בפסח ממש, הפכנו לבעלי גופינו, שלא יהיו יותר משועבדים לרצון המצרים. נתמנינו לשלוט על זמנינו. במלים אחרות: הפסקנו להיות עבדים לבני-אדם (עבדים לעבדים) וקבלנו הזדמנות אדירה לא להיות מותנאים ותלויים מלבד לנקודה היציבה היחידה בכל המציאות, למוחלט, למלך עולם הבלתי-קליט בעיני אדם, לשלטון האמיתי היחידי אשר לעולם ולנעלם כאחד.

כל שנה, אנו מתקדמים עוד קצת במבוכי-המדבר שבחיים, ולאחר חמשים יום, אנו מגיעים לחג השבועות, השני ברגלים. שבועות הוא התאריך המדויק בו אנו אומרים את עצמינו בהיכרת ברית נצחית עם רבון-העולמים, הכולל את קבלת התורה כחוק יחיד ובלעדי לבנות מתוכו את חיינו ולהישלט ולהישפט על ידו. עברנו את דרגת הדרור והחופש הגשמיים, להגיע אל החרות, בבחינת דבר-אמת "חרות על הלוחות", חרות בנשמותינו, מהם לא יימחק כבר לעולם.

מאז שחווינו את מעשה מתן-תורה, מאז שחווינו את חג שבועות, אנו מודעים ויודעים את החוק התקף על כל מימדי המציאות. נמסרו לנו פרטי פרטיהן של כל ההלכות הנוגעות לסיבה ולמסובב; בעוד יש בידינו הזכות לבחור ואף לטעות, כבר לא נהיה יותר פטורים מתולדות ותוצאות מעשינו (אוי, כמה אנחנו זועקים ובוכים, דוקא היום, במחשבה זו, כשאנו צופים בדמות משה המתרחקת לכיוון האופק הרחוק, והגרון נסגר בתוכינו והבכי מתפרץ אל תוך הנשימה בידיעה הברורה שיש עדיין דרך ארוכה ועמל רב לפנינו עד שנזכה באותה גאולה שלמה כאשר יוסר המסוה המסתיר את הבורא ית' מעינינו!). התוצאה הישירה מהחכמה שקבלנו, ממהפיכת המודעות אשר בוצעה במו ליבנו, היא צמיחת אמונה ברורה ושלמה, ביטחון ודאי אשר יתבטא במה שההגיון הפשוט יכנה בגנאי כ-"מחשבה מאגית" ובלתי-רציונלית, אשר תורה לנו להבא איך לנהוג ולהתנהג בכל מצב.

מתוך זה, היות וחג השבועות חל ביחד עם קטיפת ביכורי האדמה בארץ ישראל, נקח אותם הביכורים באהבה ונדרוך איתם לבית-המיקדש בירושלים, בו נקדיש אותם לעבודת הבורא. ההגיון השפל יתלונן על כך ויזהיר אותנו להימנע מכן: הואיל ואין אנחנו יודעים באיזו תבואה נתברך בהמשך, החלטה אחראית תהיה לשמור ולצבור את אותם ביכורי האדמה בתור קרן ביטחון להבא, שמא תבואת השנה לא תהיה מספיק טובה. אבל אופן המחשבה שלימדה אותנו התורה מצביע על נכונות לעשות בדיוק את ההפוך: בכך שנקדיש לעבודת הקודש את הביכורים, נחייב את האדמה להצמיח לנו תבואה מבורכת ומצוינית. וכך נתנהג מדי שנה, בעוד נהיה זכאים בכלל למקדש אליו להגיע עם מעדני אדמתינו... יהי רצון הבורא ית' לבנותו מחדש בשבלינו בקרוב, בימינו.

בכל הנ"ל פעיל בתוך חיינו, נוצרת מציאות השמחה אשר צווינו בה לחג הסוכות. עם כל החופש הפרטי, ומצויידים גם בידיעה הברורה הנצרכת לשימוש יעיל באותו חופש (הרי כבר נאמר כי אין רוח טובה למי שאינו יודע לאיזה כיוון לשוט), אנו מגיעים לחג הסוכות: אנו מסתכנים בעזיבת בתינו המרווחים מלאים כל-טוב, עוזבים את עסקינו בחול לשבוע שלם, ושמורים בתענוגי-אמת, אנו נשענים על הביטחון שבכל זה, אין אנחנו גורמים אלא לכל הטוב אשר חפצה בו נשמתינו. אנו מעתיקים מתוכינו כל עצבות ומצוקה, מתפשטים מתחושת היגון כמי שמשאיר מאחוריו עור ישן ויבש, ונולדים אל חיים חדשים בשמחה מושלמת ומאירה.

הנה אנחנו נצבים פה היום, כל דור המדבר יחדיו. משה הולך, אבל יחזור אלינו. למדנו בזוהר הקדוש מפיו ממש (ברעיא מהימנא, הקדמה לתיקוני הזוהר) שנשמת משה מתעברת בכל דור ודור לגלות סתרי תורה. המציאות הגשמית של משה נפרדת מאיתנו, וכל הנואר מהיותו יוכח בממשות בדמות משיח צדקינו במהרה, ליצור מציאות של גאולה שלמה. אנו עומדים היום פה, במדבר השומם, והמלים האחרונות של התורה באות לסכם כל הנעשה בידי משה "לעיני כל ישראל", וזה סיומה של התורה.

לסוף חג הסוכות, נחגוג בשמחת התורה, כשנסיים את המעגל השנתי של קריאתה... ומיד אחרי שנקרא אותם מלים האחרונות, "לעיני כל ישראל", ניתנע בקריאת התחלת התורה מחדש, ממעשה בראשית, בו כל סודות הבריאה מוצעים לעין-כל. סמיכות המלים האחרונות והראשונות באה לביטוי, בכל בית-כנסת בעולם, תוך דקות אחדות.

קבלנו מרבותינו אשר ישנן שתי דרכים בהם האדם יכול להתעורר למציאות הבורא, למודעות האמת, לחוקים השולטים על הסיבה והמסובב, כדי להדריך את חיינו פטורים משקר וזיוף, אחוזים באמת העילאה של החיים, אחוזים בטוב המזדהה עם היופי היציב, אשר אין הזמן והישנות התאווה יוכלו לפגוע בו מאומה. ישנה הדרך של אברהם אבינו ע"ה: פקח עיניך וראה, ולא יהיה יותר מקום לספק כלל. כי, באמת, הסדר הא-להי הוא ברור וראוי, וכן ברורה היא מציאות הבורא ואמתת תורתו, אם רק נתמקד בהתבוננות נכונה, בחכמה וענווה, בכל נקודה ומימד של הבריאה. יספיק לדעת איך לפקוח את העיניים.

אבל אנחנו.... אוי, אנחנו!, אין אנו יודעים איך פוקחים באמת את העיניים. אנו מסונוורים ע"י אורות בדויים פרי-דמיון מעשה ידי אדם, מעוורים בתוך חומות ההסטוריה, נדחפים לסטות להנה ולהנה מדרכינו בכח היצרים והפחדים, כלואים בתוך עול הפרנסה והצורך להחזיק את חיינו המינימלים ולתחזק ולהשביע את התאוות השפלות הדורשות כל-זוהר המוצב לעינינו לראות. אז, אין לנו כי אם הדרך השניה לרכוש את הידע הנחוץ לנו לשדרג את עצמינו באמת: יש לנו רק את דרכה של הלימוד, של השינון, ההתבוננות בנקרא והנלמד, ההתקדמות צעד בצעד, נסיון בנסיון, רגע ברגע, לגדול כל שעה וכל יום בדרך שמי שידע (מי ידע!) לא יקח לו כי אם פתיחת עיניים כל המבצע, וכבר העולם כולו יהיה אחר בעיניו.

נגיע עוד ימים אחדים לעת שמחת תורה. בסיום קריאתה, בפסוק החמשת אלפים שמונה מאות וארבעים וחמש מבראשית, נקרא "לעיני כל ישראל" ומיד נתגלגל כאילו אחורה ונקרא בראשית, אשר מסתיר בתוך הקיפולים העדינים של תיבותיו ואותיותיו את כל אמת הבריאה והקיום, האמת לגבי מי אנחנו ומה חיינו, מי אנחנו יכולים וצפויים ומיועדים לעשות ולאיזו תכלית נבראנו ומה עלינו לצפות מכל בחירה שנבחר. תולדות האהבה העילאית, הפסגות בהן הטוב והיפה מהווים איחוד הבלתי-ניתן לפירוק כלל, בהן ניתן לנו להגשים ולהוציא לפועל את כל הטוב שבכח הנשמה מהיותינו.

בהתחלת דברים אלו, נראה לנו כי "לעיני כל ישראל" יהווה דחיפה אל תוך גרון תהום נורא. אנו מגיעים לקראת סיום חג הסוכות, ומה נמצא צמוד, מיד, "לעיני כל ישראל"? בראשית!

למעשה, מה שמוצע לפנינו, זו ההזדמנות לפקוח עיניים ולראות: לראות אשר בראשית, להתעלות מעל הדרך "הארוכה אבל קצרה" בה התרגלנו ללמוד את האמת ב-"אריכות" (כפי שלפי תורת הקבוצות, מגדירים קבוצה באריכות בכך שמונים את כל אחד ואחד מפריטיה), ביגע רב להשיג כל אחד מפרטיה ודקדוקיה בכלי הבנתינו החלשה. להתגבר על ההרגל המביך ולהתעלות על זה, לכיוון "שיטת אברהם", הדרך "הקצרה אבל ארוכה", הקפיצה האמתית מעל כל תהום, בה נפקח עיניים בין-רגע ונראה (באופן מקביל להגדרת קבוצה ב-"הבנה", מתוך מינוי התכונות המשותפות לכל פריטיה, ובכך, התכללות כל הפריטים מעצמם בתוך הקבוצה): הבנת כל החכמה, מתוך השגת יסודה המשותף לכל הנברא, לעולם ולנעלם כאחד. השגת מציאות הבורא ותורתו, ומיד, הבנת הכל. הפלא הכי מתוק אליו הוזמנת מעולם.

הבה נעשה נסיון. עצום עיניים. בקש מעמקיך לראות את האמת, האמת מעבר לכל האמיתות היומיומיות הקטנות, מעבר למדע ולמאגיות לאין-ספור, מעבר למבוכי תולדות העולם. הרשה לעצמך לרצות לעמוד על אותה פסגה נשגבת, ולצפות ממנה ולהבין מי אתה, מי אני, מה מחיה אותנו ומה מניע. מאין באנו ולאן אנו הולכים. הבטח לעצמך, אף לרגע אחד, למנוע מעיניך את כל החולף ולהתמקד אך בחיוני ויסודי.

פתח עכשיו את העיניים, ברצון להשקיף אל תוך הנשמות, ברצותך להגיע אל המציאות והפעילות של מה שאין לו שם באופן אשר לך יש שם. חוש בפעימות לבך, בקצב כל ליבות העולם. צעק בכח רב את חפצך להבין מה מפעיל כל מה שאתה כולל וכל מה שכולל אותך וכל מה שאתה רואה. ואז, אם תרשה לעצמך לראות דרך לפניך ולגלותו, תבין למה, בימים אלו, כאשר לעיני כל ישראל נשקפת האמת של בראשית, אין אנו יכולים להיות כי אם שמחים לאין-גבול, ששים ועליזים, שלמים בכך שהאור המושלם ובהיר ביותר מאיר לנו ויש בידינו תורה, להיות שותפים לבורא בתיקון הבריאה, למשוך אלינו ולהביא את הגאולה, אשר הנה בדרך כבר להפיל את הכיעור ואת הרע ולמחקו מן העולם, וליישם את היופי והחן של הטוב ביסוד חיינו.

יהי רצון מאת ה' אשר אתה ואני נהיה מסוגלים לראותו. ואף על-פי שמשה פרש מאיתנו במדבר הנורא הזה, והוכרחנו ללכת בדרך של חושך גס טרם יצאנו ממנו, התנוצצויות האורות הבלתי נפסקים ימשכו אותנו לנכון, ולפתע, ברגע של שמחה שלא תכבה עוד, נדע אשר ברחמים רבים הקב"ה מחדש לנו את ההזדמנות לגאולה, ולא נדע לתת לה לעבור בלי להפוך לאחרים, לאנשים שלמים, לטובים וגדולים ביותר אשר זכו נשמותינו להתכונן, בדרך המדויקת שהתורה מסוגלת לגלות לנו באמת. ושיתברר בעוד ימים אחדים אשר חג הסוכות, בשנה זו, התהווה לכולנו מהפכת השמחה האמתית.


יום שישי, אוקטובר 14, 2005

האזינו: אם השמיים ייטו אוזניים אליי, תהווה הארץ אמרי פי

בס"ד


הגשר בין יום-כיפור לחג הסוכות
האזינו
אם השמים ייטו אזניים אלי, תהווה הארץ אמרי פי


מאת דניאל י. גינרמן


עברנו ב"ה את יום הכיפורים: הקדשנו כ"ה שעות לצום, להתבוננות אל פנימיות הנשמה ללא תחפושות, בהשתדלות לא להתייחס לשום תאוה גשמית, פשוטים ומופשטים בבושה רבה לפני מלך עולם. הקדשנו יום שלם להגיד את עצמינו, לנאום עבור מלכות הטוב והחן, והאמת שרויה עלינו ועל אהובינו, על העולם כולו. בתפילתינו, הזכרנו ללא מנוח את הזיכרון הפעיל של אבותינו הקדושים כדי לעורר את כל הטוב אשר ארע וכל הטוב אשר הובטח להם מפי הגבורה מעולם כדי שיתגשם כבר, בדורינו, השנה הזו, עוד בימינו.

אמרנו מלים אשר נוטות להוות מעשה; החדרנו דיבור הגאולה אל תוך המצוי בשם ההשתוקקות הבוערת בלבינו, בכל הלשונות אליה התנבאו הנביאים ואליה התייחסו החכמים, ותיארנו במלים -ונשלמה פרים שפתינו- כל פרט מהנודע לנו מתוך פעילות הכהנים במקדש, להיבנותו בירושלים אין פינו מפסיק להתחנן. נסתיימנו במעשה הכיפורים מלאי תקווה אשר תפילותינו התקבלו בשמים לטובה, לפני כסא כבוד מלכותו ית'.

מה סוד העבודה שלנו ביום הכיפורים? איך המלים והבכי הנפרצים מתוך ליבנו חוצה מתחברים למציאות לשנותה? פרשתינו, האזינו, באה לפרש מעשינו לתדהמת הבנתינו, ולהציג נפלאות הנפעלות ממעשה הפועל הזכר שבביטוי שפתינו. בתוך שירה מוצקת שביטויה מעלימים משמעות בתוך משמעות ומסר בתוך מסר, משה רבינו ע"ה כולל את כל הזמן העבר והעתיד, את כל הכבוד והששון והיאוש, עושר ועוני, כל הדרכים המוצבים לבחירת כל דור ודור, מעוצבים היטב בתוך מבוך מלים אשר אין דרך מלבדו לחצות את התהום. "הטו אוזניים השמיים ואדבר", מצהיר משה (דברים לב,א), ואם כך, תשמע הארץ אמרי-פי. "אדבר", מתייחס לגשר עצמו החוצה את התהום: דיבורים בקצהו האחד, ודברים מגושמים בקצהו השני. "אמרי-פי" הן אמירות, מלים אשר מלובשות בעצמן בכח לברוא, בבחינת "ויאמר א-להים", ובכן, "ויהי". מהו הדבר אשר יאמר א-להים לברוא את הישות מתוך האין? "יהי", אשר ערכו המספרי שווה כ"ה, כמנין "כה" ("כה תברכו את בני ישראל", צווה לבני-אהרן), שלפי דברי הזוהר איננו כי אם השכינה עצמה הנוחתת על היש לחיותו. אכן, מה שהולכת לשמוע, לקלוט, הארץ מתוך כך ש-"אדבר", אין זה דיבורים כי אם אמירה אשר מושלת על המציאות ומשנה אותה במהותה.

ראוי לבקש אף להתחנן להטיית אוזן מאת השמים. אין בידיי דבר שיכריח את השמים להקשיב לדבריי. ישנם חוקים בתורה הקובעים לפי איזה דין יעלו ויגיעו... ויוזכרו ויתפקדו דבריי בשמים... וב"ה ישנה מידת הרחמים אליה אני מתפלל, לכך שאף אם לפנים משורת הדין, ישמע ה' את תפילותיי ויפתח שערי שמיים למה שאנוכי מתכונן לומר. ראשית-כל: "האזינו השמים"; כי אין כל טעם לכך שאדבר, כאן, על פני הארץ, אם אין השמים קשבים לדיבורי. הארץ, אכן, סובבת אותי גם מתחתיי כאשר מהצדדים: אין מה להתאמץ כדי להשיג שהארץ תשמע הבל קולי. אך, אם אין השמים קשבים לתפלתי.... מה, מלבד להתווסף לרעש ההמוני החסר כל צורה ותכלית, יעשו אמרי-פי על פני הארץ?

אם בכוונתי לבטא דברים חשובים, נחוץ לי שהשמים ייטו אוזן לנאום נשמתי. אם כך, דבריי עדיין יגיעו גם לארץ, אך כבר לא בבחינת מוצא-פיו של פלוני, כי אם "יערוף כמטר לקחי", כגשם מן השמים המחיה את הראוי לחיים ומטביע ושוטף את הנטול-תכלית בקדושה; אם מן השמים תגענה מלותיי אל הארץ, תהיינה בבחינת אמרי-השם. ואז, "ותשמע הארץ" יהווה חנוכת מציאות חדשה, מופקת מתוך השפעת דבריי על העולם הגשמי וחיותו.

כי מה עוד היתה יכולה להיות משמעות שמיעת הארץ? להישמע באוזני הארץ רק יכול להיות שהמוזכר בדבריי יתגשם, ייעשה, יהפוך למציאות מוחשית בעיצומה, נרגשת בכל מימדיי החיים הטבעיים. על כן, אני בא ומתנה פתיחת דבריי לכך שצבאות שמיים יאזינו, ייטו אוזן למה שיש לי להגיד. כי איני מחפש ישיבה "פלורליסטית" בה להחליף דעות לגבי החיים על פני הארץ, אלא לחדש ימינו כקדם, שהאמת תפרוץ אל תוך המציאות באופן שלא תשאיר פתח לספקות, באופן בו לא תהיה עין אשר תוכל להימנע מראותה, ומשימתי דורשת שאהיה בעצמי חלק בלתי-נפרד מאותו אור. ואם התפילה שאני מקריב כלפי שמים מדי יום, ותפילתי אשר הקרבתי במשך כל יום-הכיפורים, נאות וראויות להקשבה בשמים, אז הברכה אשר בקשתי חייבת לנחות ולהיראות בבירור ובהירות רבה בחיי העולם הזה, היום, גם בנו.

לאחר יום הכיפורים ולאחר פרשת האזינו, אנו עמדים ומתכוננים לקפוץ אל תוך שמחת חג הסוכות, המהווה שתי פסגות רצויות ביותר להשגת המטרה החביבה ללב כחיים עצמם: פסגת הארעיות ופסגת השמחה. רק הספקנו לתקוע בשופר ולהכניס פרוסה לפה, וכבר התחלנו לבנות את הסוכה: מין בית בסיסי ביותר, ארעי לחלוטין, בלתי עמיד, בנוי על הקרקע עם קצת עצים וקורת ענפי-דקל, מתחתיהם אפשר לצפות לרקיע המכוכב ולהתעורר עם השחר בעיניים. בהזכרה מעשית לעירומות היסודית בה נולדתי לחיי ולמושאלות כל הרכוש הנצבר באמתחתי, אלון שבע לילות החג בתוך סוכתי זו, שמור ע"י הדברים אשר דברתי כלפי שמיים, שמור בביטחון רחמי השם, אשר ישמור גם עתה בל-יקרה לי שום דבר רע.

סוכות מזכירה (ובכך, מפעילה בהווה) אותם חיים הנסיים שחווינו במשך אותם ארבעים שנה בהם דוברנו לעד בהיותינו כהני-עולם מתוך האמירה שהושתלה בנו במידבר. אותם שנים בהם לא היה מקום להסתפק כלל, כי הנסים חלו ורחפו על הטבע בכל פרט קטן שבחיים. בבואינו מתוך תפילות יום-הכיפורים, מצויידים בפירוש משמעותם הנעלית אשר למד לבי מהשירה השורה עליי מפי משה, אהיה בסוכות השמח בבני-האדם: אחוז בשמים, יודע שמתוך אחוזתי בשמים בכח תורת אהבתי, בכח התורה אשר ללימודה ולביצועה משתוקקת נשמתי, יושר לי בע"ה להשפיע בטוב על פני הארץ.

יהי רצון מאת הבורא ית' לתת לכל אחד ואחד אותה תחושת שלום ושלוה והשקט ובטח בה חג הסוכות משלים את העבודה אליה התקדשה הנשמה במשך הימים הנוראים, במשך הימים בהם היינו עשויים במיוחד להיראות כמו שאנו באמת, ולהתחיל מיסוד זה בנין חדש. יהי רצון שכל אחד ואחד, חמוש בכליו הרוחניים והשכליים הנאים לו, ישיג בימים אלה את השמחה הנובעת מהביטחון, מהאמונה האמתית, מהימשכות הנשמה אל החיים האמיתיים על מכונם. ויהי רצון שיאזינו השמים, ונראה ונחווה בקרוב בימינו הגשמת תפלותינו לשלום, לגאולה שלמה, למשיח צדקינו מייסד מציאות בה אין להתווכח על הנכון אלא לימול ולייצר מחדש את מערכת ליבנו בצורת הדעה התורנית, ומלאה הארץ דעה את ה' באפשרות היחידה העילאה של חירות מושלמת, במהרה יבוא אלינו, אמן.



הואיל ותרצה להגיב למאמר זה מתוך המערכת של "פורום עיונים ומחשבות" (דורש ליצור שם משתמש וסיסמא באתר, שזה חינם ולא ידרוש יותר מדקה), ברוך הבא מעתה.






יום שני, אוקטובר 10, 2005

בס"ד

תפילת ראש השנה

מאת גליה גינרמן

תפילת עמידה, כמו נר. הראש מוטה קצת כלפי מטה והלב – בשמיים.
נשימה ארוכה ארוכה – נשמת כל חי...
נשיפה
נשימה גדולה פנימה – כתבנו לחיים, מלך חפץ בחיים, למענך אלוקים חיים
הידיים עולות, מתחננות, הרגליים נטועות חזק באדמה
עץ עולה ופורח בתוכי
הידיים מתרוממות גבוה גבוה
נשימה גדולה, ומימין מגיח לו אור ירוק, אור שצבעו ירוק, בהיר, חד, מאיר, חזק
האור מתקרב אלי, ואני מקבלת אותו בפתיחות, באהבה.
נשימה ארוכה, ארוכה
נשיפה
נשימה גדולה ויחד עם הירוק מופיע לו כתום בהיר, אור כתום.
לא, הוא לא רצוי
אבל הוא מתעקש
ומגיע
ומתקבל בשמחה ובאהבה יחד עם האור הירוק הבוהק
כתבנו בספר החיים...
הידיים עולות עולות, נוגעות באור בקצות האצבעות
עוד ענפים צומחים מכל הכיוונים והצדדים
ובכן...לך קדושה
מלך
ובכן... תן פחדך על כל מה שבראת
נשימה גדולה, אויר ממלא את כל היקום, את כל הקיום, מלוא כל הארץ כבודו...
אתה קדוש ושמך קדוש, וקדושים....
נשימה ארוכה, פנימה, חזקה
והעץ עולה ועולה...
שים שלום...
ברכה...
נשימה...
נשימה...
נשימה...
העץ מתכווץ לאט בתוכי, חוזר למימדיו הקטנים, מתכנס לו,
הידיים יורדות, מביאות אור בקצות האצבעות
הלב עוד למעלה
העיניים נפקחות מביטות ישר
נשימה קלה
עוד נשימה
עושה שלום במרומיו...
פרידה
הוא יעשה שלום – עלינו
פרידה משמאל
ועל כל ישראל
פרידה מימין
ואמרו
אמן.

יום שישי, אוקטובר 07, 2005

וילך - תשובת הרוחניות לשיגעון

בס"ד

תשובת הרוחניות לשיגעון

מאת דניאל י. גינרמן

יש לנו סיבות להיות בבהלה. "וילך משה", פותחת פרשתינו, ומפרש ה-"אור החיים" בשם הזוהר (ויחי ריז:) שארבעים יום לפני פטירת האדם נשמתו הולכת כבר מימנו ומבקרת במקומה בעולם העליון. אכן, עודנו מדבר איתנו, וכביכול, הוא כבר צועד ועוזב את מחנינו, ואיתו, כל אשר נתברכנו בזכותו יעזבנו מיד.

ועלינו לקרוא על כך דווקא בשבת תשובה, כשהעולם כולו וכל אחד מאיתנו עומדים לדין לפני כסא כבודו, "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון". וצריך להבין מה ענין פרשת וילך בשבת תשובה, לנו בימינו, להיכלל בחיים הנקראים טוב, ולהסיר את כחות הרע מעלינו.


מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה

לעת תפילת ערבית, אחרי פרשיות קריאת-שמע ו-"אמת ואמונה", קמנו ממקומינו ברגישות רבה ופרצה מכל פה אותה עדות: "מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה". כך היה מעודנו מדי יום, ובאותה השתוקקות נתבטא גם היום, ונתנשף בזעקה: למה אין אנו יכולים, כאבותינו, "לראות מלכותך", לראות בראייה ברורה לעיניים את השפעת הבורא ית' על הבריאה כולה, במעשה הפוטר את שכלינו מלהתבונן בכל משל? הלא ללכת תמימים לפני ה' אנחנו צפויים. הרי מהשמיעה נודע לנו הדבר, באשר כל דור תירגם אותו ליורשיו, ואמונתינו נאחזת בשמיעה זו להגיד ולהצהיר אשר "מלכותך ראו בניך", אבותינו צפו כביכול במעשה יד-המלך בוקע את הים לפני משה, ואנחנו ממשיכים בדרכם כאילו ראינו מלכותך "בוקע ים" גם אנו גם רעינו בזמנינו.

מצאנו ביאור המיוחס לגר"א מוילנא על פסוק זה (במחזור "יבא עזרי" לראש השנה, עם פירושים מלוקטים ע"י הרב צבי יהושוע לייטנר), בו נאמר כי "הרבה חילוקים בין ראייה לשמיעה", כי רואים רק באור, בעוד שומעים גם בחשכה. ומתוך זה יגדל דאבונינו כי נבין שאנחנו כסומא הממשמש באפלה, ואבותינו חיו בבחינת אור המוביל לראייה ברורה.... ועוד כשנבחין שאף בכזה מצב משובח פחד דור המדבר פעם ועוד פעם, ופחד כזה נחשב לבחינת ע"ז רח"ל וזיכה אותם בכל התוכחה, עד כדי "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה" (דברים כח,לד).

- אני פוחד: אתה אומר שזה נורא שלא נוכל לראות, ומאידך, שאם נראה, אז נשתגע?
- אני אומר שמי שזוכה לראות, יש בידיו בחירה. הוא יכול לדעת באמת, אך אם הוא משתעבד לחיצוניות ראייתו והוא סוטה אל דרכים אשר אינם ראויות לו, הוא מסתכן בשיגעון. לכך יש לנו תורה ב"ה, שתלווה אותנו לאורך כל הדרך. בינתיים, דרכינו לאופק הראייה היא בבחינת העוור, אשר חייב להתרכז במה שהוא שומע, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור לבא אחריו ולהוציא לפועל את הנמסר בידו, ובעשיה זו, לקיים, לתת קיום לנשמע לגרום שייראה.

ישנה ירידה ברורה ממצב אותה ראייה בעיניים למצב השמיעה הנוכחית. מי לא ירגיש כאסור בכבלי ברזל כאשר יבחין במשמעות החיסרון?

אך עדות בקיעת הים היתה חייבת להגיע לאוזנינו כדי שנדע עוד היום לזהות את שביל פרורי הלחם המוביל בחזרה הביתה... ואין דרך למסור לזולת את חוויית הראייה: ראייה היא נסיון פרטי ובלתי-ניתן לחילוק; אין אפשרות למוסרה כי אם בתירגום הראייה ללשון מדוברת שיתאפשר להשמיעה. הואיל ודור המדבר (דור המדבר, גם מלשון דיבור) לא זכה לגאולה סופית ושלמה בבחינת תיקון-עולם, הוטל עלינו לתקן את הכלים לכך שהאור יחזור וניגאל מידי החושך, ועם זאת, אין השמיעה שבידינו כי אם ברכה נשגבת בה להתבונן, ומתוכה לשוב אל מצב של חיים אמתיים על מכונם.

קבלנו את הנחמה ועכ"פ, אי אפשר להתעלם מאשר, כהמשך דברי הגאון ז"ל, רואים מהרבה יותר רחוק ממה ששומעים, ובאמצעות הראייה קולטים במבט אחד מה שאי אפשר לשמוע אלא בזמן רב. והראייה אינה נשכחת בקלות (ומתוך זה, אפשר לפעמים לזהות בן-אדם אחרי זמן רב מאז שראינו אותו), וגם האהבה והשנאה נפעלות מהראייה יותר מאשר מהשמיעה. ועדיין מוטל עלינו, השומעים, לאהוב את ה' בכל לבבינו ובכל נפשינו ובכל מאודינו. ומתוך כל ההתבוננות הזו רק יגדל געגועינו, ועוד יותר נרים עינינו השמימה בתמיהה.


"הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים" (תהילים, קמ"ח, א)

- "הללוהו במרומים"? איך זה יתייחס אלינו? אינך רואה שאנחנו חיים על פני הארץ? עזוב למלאכים משימה שכזו!
- וכי כל כולך על פני הארץ?

כתב רבינו יונה (פרק אין עומדין כה,ב) ככל הנראה בשם הרמב"ן רבו ז"ל, שהמתפלל צריך לכוון עיניו למטה ולבו למעלה. שבעת התפלה, צריך האדם להסיר מלבו כל ענייני העולם הזה והחיים החומריים, ולחשוב בלבו "כאילו עומד בשמים", באופן המרומז בלשון הקדמונים "כשתרצה לכוין, פשוט גופך מעל נשמתך". ועוד הירבה לציין שאחרי שיגיע לכזה שלב של ריכוז הכוונה וההתבוננות, עוד יחשוב וידמה את עצמו כאילו הוא עומד בבית המקדש שהוא פסגת העולם הגשמי, וע"י זה "תהיה תפלתו רצויה יותר לפני המקום".

כידוע לנו, אין כזה מצב בו התורה תדרוש מהאדם "להשתחרר" מהגוף ממש, אלא שמדובר על מצב בו הכח הרוחני המניע ומחיה את הגוף יתגבר על כל כחות היצר השפל ועל תאוותיו, עד כדי שיצרו לא יתנגד יותר לתשוקת הנשמה, אלא שינדב את כחותיו להשגה הרוחנית (בשיא אותו תהליך אנו מוצאים את אליהו הנביא ואת חנוך, שהפכו את גופם ממש לכלי רוחני ומתוך-כך התגברו גם גופותיהם על המוות ועלו עם נשמותיהם למרומים). ואז, ירגיש כאילו הוא אחד מצבא המרום "המופרשים ומובדלים מכל ענייני העולם הזה".

על כן, יש הדרכה מפורטת בדברי רבינו יונה למי שירצה להשתדל כל השתדלות אפשרית בעת תפילתו לפתוח שערי שמים: שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ממש, היינו שיבטל מעצמו כל רגשות הגוף שהוא עפר מן האדמה, וכל הרגשותיו תהיינה בבחינת תשוקתו לקשור נשמתו בשורשה בשמים באהבה רבה, "עד שאם היו מעמידים נגד עיניו איזה תענוג מתענוגי עוה"ז שנפשו של אדם מחמדתן, היה מואס בה תכלית המיאוס" ומגן על עצמו מכל דבר שיוכל להסיט את דעתו מהתעלות והתרוממות עבודתו הקדושה.

- אבל אין זה מה שהפסיכיאטרים מכנים כמין שיגעון, בו האדם מאבד מודעות על מצבו האמתי, וחווה כביכול במציאות בדויה שמונעת מימנו לתפקד בעולמו?
- כן: עם הנתונים שעד עכשיו בידינו, כן זה לכאורה. כי מי שלא מוכן ומסוגל לאור חזק מאוד, אם ימנע מעצמו את הדרך הארוכה ובטוחה ויתפרץ לדרך הקצרה ומסוכנת, "ישבור את כליו" וישתגע, ויהיה בבחינת סגי נהור. ולא כל בני-האדם שווים, לא ליכולתם, לא לתכליתם ולא לדינם בשמים. על כן, צריך מאוד להיזהר בעבודת המידות ובקיום המצוות המוטלות על איברי והנהגות הגוף, להרגיל ולהכין את הגוף להתרוממות זו.


מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים

אמרנו בתוך תפילת מוסף של ראש השנה, קהל וחזן כאחד: "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים, אפתחה פי בתפילה ובתחנונים". ושוב פירושי הגר"א יבואו לסייעתינו:
חכם, הוא "מי שלמד וקבל וידע הרבה". חכמה, אכן, קונים אותה בעמל רב.
נבון, "מי שיבין החכמה על בוריה", מי שמגיע, מרוב העמל בחכמה, להבין דבר מתוך דבר ולהשיג בהגיון התורה.
ודעת "הוא המושכל, שידע את הדבר לאחר שחכם והבין, והוא כמין לידת האדם, שהעיקר הוא טיפת האב והוא החכמה, והאם מציירת את הולד בפרטות ומבדילה בין דבר לדבר בבחינת הבינה, והולד עצמו הוא הדעת". על-כן, וידע אדם את חוה, ותהר.

דעת הוא לשון גילוי וייחוד עד-כדי איחוד, עד-כדי תיקון מושלם. אם ברשותינו "לראות את יד-המלך בוקע ים" ממש, אין הדעת מצריכה כי אם פקיחת עיניים לאמת, וללכת תמימים לפני ה'. אך בזמן בו כלי הראייה סתומים, רק העמל והלימוד וההתבוננות הקבועה, ואיתם שנשמור את דברי התורה לעשותם, יביאו את האדם הראוי לזכות באותם ימים עליהם התנבא ישעיה (יא,ט) "כי מלאה הארץ דעה את השם".

כדברי משה רבינו ע"ה בפרשת וילך (דברים לא,יג): "ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה", דהיינו, מי שלא יודע מתוכו, מי שכוחו לקדושה לא מתבטא מעצמו בפועל ובגלוי, בכזה אופן שלא ידע את הבורא ואת תורתו טרם יקבל את המסורת ויתבונן בה, אותו אוחד "ישמע וילמד", כי בדרך לימוד יקנה מה שדעתו לא מגלה בעצמה.


"וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן..." (שמות כ, יד)

לעתיד לבוא כתוב שיהיה מצב בו "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר" (ישעיה מ,ה), היינו שתזדכך השגתינו עד שנזכה להשיג ולראות גם בעיניים הגשמיים את התפשטות דברי ה' בכל דבר בעולם, כמו שראו אבותינו במדבר כנ"ל.

ומפרשים חז"ל שהיו שומעים את הנראה ורואים את הנשמע, דהיינו, שכל-כך נתבטלו בהם כל כוחות ותאוות הגשמיות, וכל-כך נזדככה השגתם, שיתרונות השמיעה והראייה התאחדו גם יחד להסיר את המסווה ולגלות את מתיקות עריבות האמת לנשמת כל-חי, ואז רוח כל בשר תרומם זכרון מלך מלכי המלכים, ותיכף יעלה ויבוא ויגיע ויראה וישמע ויפקד ויזכר זכרוננו וזכרון אבותינו, וזכרון משיח בן-דוד עלינו בשמחת כל העולמות.

- "ישנם רגעים, ומדובר בחמש או שש שניות בלבד, שבהם אתה מרגיש בנוכחות של הרמוניה נצחית [...] נוראה היא הבהירות המבהילה שבה היא מתגלה, וההתלהבות שהיא ממלאה אותך. אם המצב הזה היה נמשך יותר מחמש שניות, הנפש לא הייתה עומדת בזה והיה עליה להיעלם. בתוך חמש השניות האלה אני חי קיום אנושי שלם, ובעבור זאת הייתי נותן את כל חיי ולא חושב שזה מחיר יקר".
- מי אמר את זה?
- דוסטוייבסקי, בספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע" (מובא ב-"בין נבואה וחולי נפשי", אלי וישנה וערן הררי, עיתון "הרפואה" כרך 144 ספט' 2005).
- וזה יטריד אותך?
- רק בגלל ציטוט שמלווה את זה באותו מאמר, מאת הרמב"ם, שכך מתאר את מצב הנבואה: "(...) וכולם שמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות ותישאר הדעה פנויה להבין מה שתראה (...)" (הלכות יסודי התורה פרק ז', הלכה ב')
- אכן, נראה כאילו התיאור של דוסטוייבסקי, המשמש דוגמא למחלת כיפיון לדעת הפסיכיאטרים, דומה מאוד לתיאור חוויית רוח-הקודש בדברי הרמב"ם? נכון לכאורה זה מבהיל... אך אנא המשך לקרוא ותראה שאין זו קושיה למי שהולך בדרכי תורה.

ישנם שהגילוי עצמו יגרום להם להסתר כפול ומכופל

התקופה שלפני ביאת המשיח, אכן תקופתינו אנו, נקראת "עקבתא דמשיחא" בלשון חז"ל (סוטה מט:). הרב חיים טיקוצקי מביא בספרו "ממעמקים" (פרשת וילך, מאמר לא) פירוש על כך ש-"עקבתא" הוא "גילוי עקבות וסימנים להנהגה העליונה, שההשגחה תהיה ניכרת יותר לפני ביאת הגואל". אמנם, על זמן הגאולה נאמר "כי יום נקם בלבי" (ישעיה לד,ח), דהיינו, "שהנהגת הגאולה תהיה מוסתרת וחבויה בלב פנימה" (ממעמקים שם), כדברי התהילים (עז,כ) על אותו זמן: "ועקבותיך לא נודעו".

והדבר תמוה לכאורה, אבל הוא נפלא באמת אם נתבונן בו, כדברי הממעמקים שם: "נראה שלמי שאינו מתבונן ומגלה לאן הדברים מובילים, ההנהגה העליונה תהיה בבחינת 'הסתר אסתיר', בחינה מוסתרת במיוחד (...)". והלא אמרנו שתקופה זו עשויה להיות דווקא תקופה של גילוי, של עקבות הנראות והנגלות? אלא "שאותו גילוי הוא רק למתבונן בעומק הדברים; אך למי שלא מתבונן, הגילוי בעצמו יגרום להסתר על הסתר", בבחינת הסתנוורות הסגי נהור כנ"ל, "ולהעמקת ההתעסקות בעניינים חיצוניים שאינם שייכים לגילוי היחוד באמת".

- ישנה, אכן, ההסתנוורות של דוסטוייבסקי ושל כל-כך הרבה שכליו נשברו מתוך חוסר ידיעה לגבי מה לעשות עם הנראה, איך לנתב את האור... והשתגעו. וישנו המתבונן ועולה בתורה, ומקבל כדי להשפיע, ואוחז בשורשיו בעוד ענפיו גודלות ופורחות ללא פחד... ואין לך להתבלבל בין שניהם חלילה, אלא להבדיל ביניהם כאשר בין האור לבין החושך.

והדברים ברורים. כי הוזהרנו (מגילה ו:) לא להאמין למי שיספר "לא יגעתי ומצאתי", ומאידך, "יגעתי ומצאתי, תאמין". העצל אינו רוצה שום דבר שירחיק אותו משיעבוד היצר הבהמי, הדורש נוחות וכבוד וניפוח האנוכיות ואשליית ביטחון הניתן כביכול לשליטתו (גירסה אחרת של אותו עצל הוא הזה הנגנב אל נסיון השיגעון המיסטי כנ"ל). אותו עצל יחווה זמנינו בבחינת "הסתר אסתיר" וכל עוד לא יהיה מוכן בעצמו לשאול מתוך הלב בהתבטלות יצריו השפלים, אין תשובה בשבילו ואין לו אור, ואין לו כלום מלבד ההנאות הטפלות של הגוף החונקות את יכולותיו הרוחניות.


וזה פתחי כחודו של מחת, לפתוח שערי ההיכל

השנה זכינו לכך שביחד עם קריאת פרשת וילך, מסלול ה-"דף היומי" בגמרא פותח בלימוד מסכת עירובין. ומאותה פתיחה ממש למדנו אשר כל הענין של עירובין הוא להפוך רשות הרבים לרשות היחיד, להקדיש את עולם הריבוי לעולם הייחוד, לייחד עולם ונעלם, קודשא בריך-הוא ושכינתיה, לייחד ולקדש את עצמינו בתיקון שלם אשר יפתח פתח כחודו של מחט ואז, כמובטח, הקב"ה יפתח לנו כפתחו של אולם.

יהי רצון מלפני הבורא ית' שדברים אלו יעזרו לך לעמוד שלם בימים הבאים, ליטול הזדמנות אמתית להשגה רוחנית עילאה ולתשובה שלמה, ובכך תזכה בע"ה ברחמים רבים ובגמר חתימה טובה, ונזכה כולנו גם יחד לגאולה קרובה, אמן כי"ר.


יום שישי, ספטמבר 30, 2005

הבה נתיצב היום: מערכת הערבות הכללית

בס"ד

הבה נתיצב היום:
מערכת הערבות הכללית

מאת דניאל י. גינרמן

כאילו בהילוך איטי, אנו מתקדמים ומתקרבים לרגע פרידת-משה מהעם: היום הוא יומו האחרון על פני האדמה. במשך ארבעים שנה עמד בראש העם: הדריך, חיבק, ניחם, לימד, חינך; הכין אותנו להבא עלינו לטובה. החל ממחר, עלינו להוכיח שידענו להפנים ירושתו, שאימצנו תורתו והפכנו אותה לחלק בלתי-נפרד מאיתנו, שדמות משה מנצחת ומכניעה את הזמן בהדי קול רעש גדול המבטא אמת לאוזני המוכן לעשות טרם ישמע.

היום, בהזדמנותו האחרונה להבטיח צורתינו לעולם, יעמוד הכן ויצהיר (דברים כט,ט): "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' א-להיכם". "נצבים", הוא אומר. להתיצב זה לא סתם להיות, אלא להיות בתנוחה מסוימת, במצב מסוים, עם שורשים וענפים סדורים לפי איזשהו תקנון משותף לכלל. כפירוש האוה"ח הקדוש: "לשון מנוי". אונקלוס מצידו, מתרגם "נצבים" כ-"קיימין": אתם קיימים היום, כולכם. אנחנו קיימים, יש בנו בחינת קיום אמיתי לפני השם ית'; וכל מה שקיים לפני השם, קיים לעד וללא זמן, קיים לנצח. כאשר משה אומר לנו "אתם נצבים", הוא רומז על כך שאנחנו קיימים היום ותמיד נהיה קיימים, ובכך שנתקיים, נהיה תמיד בעלי אחריות על קיומינו ואורח חיינו על פני האדמה.

משה מפרט לנו, עוד בהתחלת הפרשה, את הרכב מיפקד העם: "ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל", ועוד, ילדינו ונשי כל אנשי ישראל, והגרים אשר הגיעו משאול תרבויות הרע וקבלו עליהם אמונת ישראל וחונים איתנו במחנינו ואוכלים לחמינו עימנו; מחוצב העצים עד שואב המים, כולנו נצבים פה היום לפני ה'. "שבטיכם", הוא מקדים, ו-"כל איש ישראל", יבוא ויפרט.

בגימטריא, "שבט" שווה ל-"איש", ואין זה בא אלא לרמוז על הסימטריה ההדדית שבין הכלל לפרט בתפיסת העולם היהודית: איש אחד שווה במשקלו לשבט שלם, ושבט שלם החי בשלמות בתוך התורה, אפשר לסכם תכונותיו באמצעות תיאור כל אחד מאנשיה. אחד עבור כולם, וכולם עבור אחד; הכלל לשירות הפרט, מכיוון שהפרט משרת את הכלל. אחד שיפר את הברית ישפיע לרעה על כל הקהילה; והרוח הקדושה אשר תשרה על קהילה תורנית מגובשת תינשב על גורל כל אחד ואחד מאנשיה.

הדור העומד לפני משה נולד במדבר: הוריהם, אשר השתעבדו למצרים עד לפני ארבעים שנה, עזבו כבר את העולם. משה ניגש בדבריו אל דור ישראלי אשר נולד וחי בשיא ה-"חופש" האפשרי: תלויים בגלוי אך ורק בקב"ה, בפסגת הבריאה; חופשיים מכל התנאה וכל תלות מלבדו; פטורים מחובת הזיעה לאכול לחם; ובעלי ידיעה ברורה אשר הנצחון בידיהם טרם יצאו למלחמה. אך לא רק את עצמו הדור הזה מייצג, כאשר "אחד עבור כולם, וכולם עבור אחד" ינהל את כל שנות העולם ואת כל דורות ישראל. כי "לא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת", מזהיר אותנו משה (דברים כט,יג), "כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' א-להינו, ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום" גם יחד. הדור הנוכח, הניצב היום מול ה', ועימו, כל תולדותיו וכל הדורות אשר יבואו אחריו, כולנו כלולים בחתימת הברית הזו בידי משה, טרם ייפרד מאיתנו ויעלה למרומים. מאז שקיבלנו את התורה, התחייבנו להיות דגולים בה ומנצחים איתה, ולוחמים ומתקרבים ונקרבים עליה בכל דור, עד תיקון עולם, עד ביאת המשיח בדור האחרון המתקרב בנו.

על כל פנים, מערכת ה-"סולידריות האוניברסלית", הערבות הכללית הנ"ל, מציעה גם פתח למי שרוצה להתפרץ החוצה: אפשר לרדת מהרכבת באמצע הנסיעה, אף אם לא נראה רעיון טוב לכתחילה: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' א-להינו..." (דברים כט,יז) ודרכו נוטה להזכרות נכר ולעבודות זרות המגונות לה', ונשפלים חייו בעבודת אלילים....

באומרו כן, משה מתיחס לכל אופני עבודת האלילים המצויים בכל תרבות ובכל דור, דור ודור כפיתיון היצר הראוי לו. הלא מוצאים אנו בתרבות אדום השולטת בעולם המערבי של היום עבודת "איידולים" (אכן, אלילים) ו-"כוכבים", וקבוצות "מעריצים" הנגנבים אחרי כל-מיני דמויות בזויות רח"ל... והלא מצויה היום הבריחה לכיוון ערכים הנראים כ-"מוחלטים" באשליה המוטעית הנורית על בני-האדם מתוך הממסד כולו: רדיפת הממון, השלטון, הכבוד, אינם כי אם עוד צורות נוכחיות לאותה סטיה מהדרך הטובה, עליה הזהיר אותנו משה ע"ה בפרשתינו.
כי לא מדברת כאן התורה על מקרים "הסטוריים" של עבודה זרה, השייכים לתרבויות "פרימיטיביות", אלא על מקרים שמהווים אבות לסטיה, אבות לעבודה זרה, מצויים בכל תרבות מאופלת כזו אשר בתוכה התחייבנו לשרוד ולהתגבר עליה בגלות הרוחנית הזו.

אכן, אם יש בתוכינו מי ש-"התברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך" (דברים כט,יח), וסר מדרך התורה ללכת אחרי ה-"יצר הטהור" בהיפוך הערכים הנכונים על מכונם, "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל" (דברים כט,כ), וינתק אותו ממערכת הערבות הכללית, למנוע מימנו כל יכולת להזיק לכלל ולהרע לו. ונפילתו תשמש דוגמא ואזהרה לכל הכלל, ומתוך כך, אף יעמוד לו איזשהו זכות. עוד חייבים להתבונן על כך שאין משה אומר "פן יש ביניכם" אלא "פן יש בכם": בכם, זאת אומרת, אף בתוך כל אחד ואחד, חייב כל אדם לבחון ולברור ולהשמיט את הרע אשר יתעורר בו טרם יצמח.

ברגעים האחרונים של חייו, משה משתדל להשריש בלבינו את הביטחון והידע הברור באשר חיים הם עשיה תדירה, הם השתנות ללא הפסקה: להימנע מהרע מהווה כבר דרגה ראשונה של טוב, ולהימנע מהפעלת הטוב (דהיינו, להימנע ממעשה המצוות) מהווה דרגה ראשונה של התחברות לקליפה. מתוך כך, לשעת דרישת האמת והאור, לימד אותנו רבינו להחריש אוזניים ל-"שרירות הלב" ולהוכיח את התקפות היצר מתוך מצב של אהבת ה' והשתוקקות לאמת "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", בל ידח מאיתנו נידח. כי התורה נכללת מ-"נסתרות", אשר "לה' א-להינו", ומנגלות אשר "לנו ולבנינו עד עולם", ושני המגזרים יחד נזדווגים בייחוד מלא ושלם המפיק חיות "לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט,כח), ולקיים בכך את המשימה המוטלת על כל נשמה ונשמה בהגיעה לחיים לתקן את עצמה (וע"י זה, באמצעות מערכת הערבות הכללית, לתרום את חלקה לתיקון עולם).

כפי שיוסבר לנו מיד לגבי התורה, "לא בשמים היא" (דברים ל,יב) כי אם "קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל,יד). "בפיך ובלבבך" שווים בגימטריא ל-174, כשורש "עקד" המפיק את העקדה: האופן החזק והיציב ביותר של התחברות לקב"ה מתוך גילוי הגבורה בעוצמתה, באמצעות התבטלות גמורה כלפי ה' והתגברות שלמה על פחדי והתלבטויות הלב. בשיאה, עקדת יצחק אבינו ע"ה, המסכים להקריב את עצמו לרצון הבורא ית' על גבי המזבח (והבה נזכור אשר יצחק לא היה ילד בהקריב אברהם אביו אותו, אלא איש בגיל 37). בפיך ובלבבך: מעלת המדבר, וחיות הגוף והנפש עצמן, הם הכלים שעלינו לעצב ולסדר לפי הוראות התורה הקדושה, למשוך ברכה עלינו, ובאמצעות הערבות הכללית, על כל האהוב לנו, על העולם כולו לתקנו.

לקראת סוף פרשתינו, משה מסכם (דברים ל,טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע": הטוב, בבחינת דעת, הוא הוא החיים האמתיים והמושלמים בשיא הכח האנושי; וכפי שלמדנו (ברכות יח ע"ב), "רשעים בחייהם קרויים מתים". ועוד משלים משה (דברים ל,יט): "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך". "למען תחיה" שווה בגימטריא לתרי"ג, כמנין מצוות התורה המרכיבות מערכת האורות, התיקונים והניתוקים הנדרשים ללכת ולגדול ולהתעלות ולהיתקן ולהשתלם, להוציא לפועל את מיטב כוחות נשמתינו ללא פחד, בתשובה המוכיחה ומבטלת את פתחי השאול, בשלום אמיתי של עיניים פקוחות המתענגות באור-אמת בכל צעדינו בחיים. אכן, למען תחיה.

מולינו, מתחילה לזרוח אור שנה חדשה, ואיתה, התחדשות ההזדמנות לכל אחד ואחד: מתוך השורשים שנשתול בראש השנה, יוקצבו הכחות והכיוונים בהם יותן לנו לצמוח ולפרוח במשך השנה כולה, כל אחד לפי מעלתו ולפי הכלים שבידו, "בפיך ובלבבך" ובכך, מעשינו המהווים מהותינו, וכן חיינו, יהי רצון אשר ישפיעו בשנה זו באור בהיר וטוב הראוי להמשכת חסדים ולפתיחת שערי הגאולה במהרה בימינו, אמן.

יום שני, אוגוסט 29, 2005

מה עושים? מאת הרב יצחק גינזבורג שליט"א

מה עושים?

סיכום מדברי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

בעקבות המאורעות האחרונים, של עקירת ישובי גוש קטיף וצפון השומרון, השאלה הנשאלת היא – מה עושים? באיזה סוג של פעילות להשקיע כעת את המרץ והכוחות?

במענה לשאלה זו עולות מן הציבור שלוש תשובות כלליות – שלושה אופנים שונים של פעילות ומאבק:

א. יש מי שברור לו שהזירה העיקרית בה יש לפעול היא הפצת תורה וקירוב רחוקים, וביתר שאת מאשר מקדמת דנא. סבור הוא כי עוד אין לנו די כח לחולל מהפכה של ממש, למטה מעשרה טפחים, בחיים הפוליטיים והחברתיים של כללות האומה, לשנות כיוון ומדיניות בנוגע לזהות היהודית של השלטון בארץ ובכלל בנוגע ל"מצוות הציבור". ועל כן עלינו להמשיך לפעול, ולוואי בהיקף רחב יותר מאשר בעבר, בדרך שפעלנו עד כה – לעסוק בהפצת התורה, ב"מבצעים" ובקירוב רחוקים. רק פעילות זו, במשך הזמן, תגבש את המסה הקריטית של שומרי תורה ומצוות, שבדעותיהם ובמעשיהם המתוקנים יקרבו את הגאולה.

ב. יש מי שמאמין כי ניתן, בעזרת ה' יתברך, לחולל מהפכה, וכי חייבים לעשות כל אשר ביכולתנו לחולל מהפכה כאן ועכשיו. הוא מרגיש כי קודם לכל, עלינו להשפיע על העם לנתק כל זיקה וקשר לממסד הקיים שבארץ – למדינה ולכל מוסדותיה. צריכים להתנתק מהרוח הכללית המנשבת במדינה ובאה לידי ביטוי בכלי התקשורת, להתנתק מהמוסדות הקבועים כבית המשפט ומערכת החינוך, ולהתנתק מהמעורבות במערכות השלטון המתחלפות – הכנסת והממשלה. בנוגע ליהדות התפוצות באים הדברים לידי ביטוי בתעמולה להפסקת תמיכה כספית ומוסרית לממסד הקיים בארץ ולמוסדותיו.

[ביחס לכוחות הבטחון הענין מורכב יותר, אך גם כאן נראה ששיתוף פעולה יבוא בחשבון רק בהצבת תנאים ברורים (שנכון להיום, מכיוון שאינם מקובלים על הצבא, ימנעו מן הסתם את הגיוס): הצהרה של המתגייס כי הוא יסרב באופן אקטיבי לפקודות פתיחה באש משובשות, המסכנות חיי יהודים בשם "טוהר הנשק" המעוות. הצהרת סירוב (פסיבי) לכל פעילות נגד היהודים היושבים בארץ. סירוב לשרת במקומות שטוהר המחנה איננו נשמר, ויש ערבוביא בין חיילים וחיילות, וסירוב לחילול שבת במקרים שאינם פיקוח נפש מובהק. למצויים במושגי פנימיות התורה – ארבעת התנאים הללו מכוונים כסדרם כנגד כוחות המעשה, כוחות המוטבע שבנפש, הספירות נצח-הוד-יסוד-מלכות, וד"ל.]

ג. יש מי שמאמין שניתן לשנות ולתקן, ושמחויבים אנו לעשות כל אשר ביכולתנו לשנות את המצב הקיים בארץ לטובה. וזאת על ידי השתתפות (בלשון החסידות, התלבשות) במוסדות הקיימים, תוך כדי שמירה על כללי המשחק המקובלים, גם כאשר, לדאבוננו, אינם לגמרי על פי תורה. אם נשקיע בדרך זו את כל מרצנו, הכל בדרך של קירוב דעות ואהבת ישראל, נצליח בסופו של דבר להשתלב ולהתברג בכל מוסדות המדינה, הכנסת, מערכות המשפט והחינוך והצבא, ועד שיתבסס בארץ שלטון יהודי מתוקן, על אדני התורה. בקו פעולה זה, העיקר הוא בנין ותיקון – ולא המלחמה בדברים השליליים שבשלטון הקיים.

איזו דרך ראוי שנברור לנו? לשם כך יש לנתח את המבנה הפנימי של שלוש הדרכים הנזכרות. בכללות, שלוש הדרכים הללו מכוונות כנגד תהליך התיקון שמשרטט מורנו הבעל שם טוב זי"ע – הכנעה, הבדלה, המתקה:

הדרך הראשונה מבטאת הכנעה. ונבהיר: מי שלבו דואג בקרבו לגורל עם ישראל והעולם כולו – מתי יבוא משיח, מתי תבוא גאולה?! – לא נחה דעתו כלל וכלל גם בהצלחותיו הרבות להפיץ תורה ולקרב יהודים לה'. הוא מבין שכל זה הוא בגדר אורות וכלים דתיקון (אורות וכלים מדודים ומוגבלים). הוא יודע שעל מנת לחולל שינוי של ממש בכללות חיי האומה בארצו זקוקים אנו לאורות מרובים דתהו (אור וכח בלי גבול), אך מאין לוקחים אורות וכוחות כאלו? התסכול גובר מיום ליום, בשל חוסר היכולת להשפיע בזירה הרחבה. אז, את כל ההפצה מלווה תחושת כאב והחמצה פנימית, תחושה של עיסוק בזוטות-לכאורה (עם כל חשיבותם העצומה) לעומת מה שנוגע באמת לשינוי הציבורי הדרוש. בלשון אחרת, העיסוק בארץ ישראל ובמצוות הציבור נושא עינים אל יעודי הגאולה, בבחינת "קרוב אליך הדבר מאד", ומי שמרגיש כי אינו מסוגל להתעסק עם מצוות הציבור פונה בהכנעה לעיסוק בהפצת התורה והיהדות, בבחינת "מרחוק הוי' נראה לי".

ויש לשים לב: יש מי שחש כי עבודת ההפצה, כמאז כן היום, היא הזירה הבלעדית בה עלינו לפעול, ואף אין בו כל תסכול מכך שאינו מסוגל "להפוך את העולם היום". אדם כזה טרם זכה אף להגיע לשלב ההכנעה בנפש. לעומת זאת, מי שחש הכנעה מהיותו חסר אונים מזדהה פנימית עם המשיח, אשר ראשית דרכו בהפצת פנימיות התורה כהכנה לגאולה – במימוש היעוד של "יפוצו מעינותיך חוצה" – אך מיום ליום גובר בו התסכול על העיסוק המופשט הזה, והוא משתוקק לאפיקי פעילות מעשיים של גאולה, ובפרט כאשר הוא רואה את עם ישראל עובר משברים קשים. עד כה, זו היתה דרך הפעולה שלנו, כמו של המשיח עצמו, אלא שהתסכול הגובר מניע אותנו להתקדם אל הדרך השניה, דרך ההבדלה המבוארת בסמוך (ומי שחש כי עוד אין בו כח להתקדם, יתמיד בדרך הקודמת, ויוסיף אור וטוב, תוך שיעמיק בתחושת התסכול וההכנעה עד שידחף בעל כרחו קדימה, אל ההבדלה).

הדרך השניה מבטאת הבדלה, כפשוט – זו דרך של התנתקות והבדלה מכל רע. חשוב להדגיש כי לא מדובר בהתבדלות לשמה, המבטאת סוג של יאוש והסתגרות (שאז זו דרך 'יראית' החוששת לנפשה ממעורבות בעוול וברוע, אך איננה מציעה אלטרנטיבה אמיתית). להיפך, זו הבדלה שבאה כהקדמה להמתקה, כשברור שהמוטיבציה של הכל היא אהבה ואחריות לכלל, ותהליך ההבדלה חשוב כל כך כשלב של התנקות והתעצמות לקראת בנין חדש, נקי ומתוקן. דרך זו, השניה, היא הדרושה לנו כיום. בכל מבנה של תיקון, עיקר החידוש אותו מורה התורה הוא דווקא שלב ההבדלה (וגם היום, ניכר כי זו "דרך חדשה", שבינתיים רק מעטים מבינים את ההכרח שבה), ואל השלב החדש הזה אנו צריכים לפנות היום. מתוך כך מתחדד לנו גם כי להיבדלות מ"מדינת הכפירה" ומוסדותיה יש כיום ערך מוסף מהותי לגבי קיום תורה ומצוות 'נקודתיים', ועל כן יש לפעול במלוא העוצמה דווקא בכיוון זה.

הדרך השלישית שתארנו מבקשת המתקה – היא מחפשת בנין מחודש ונכון, טוב ומתוק, של כל מה שכעת חרב ומריר. אמנם, חשוב לדעת כי כל הסכנות הרוחניות והמשברים הגדולים (בישראל ובעמים) הם תוצאה של נסיון המתקה טרם זמנו – נסיון להגיע להמתקה תוך דילוג על שלב ההבדלה. כיום תופעה מסוכנת זו שייכת למי שחושב שניתן לשנות 'מבפנים' (על ידי הקמת מפלגה חדשה, או על ידי השתלטות על מפלגת השלטון וכו' וכו'), ולהמתיק את הממסד הקיים, בלי ליצור קודם הבדלה ברורה בין דורשי ה' ודוד משיחו לבין החפצים להיות ככל העמים.

המוחין המשובשים של מגמת המתקה מוקדמת זו הם נתינת האמון בממסד, והמחשבה כי 'בסך הכל אנחנו באותו הצד'. בכך משחקים הניצודים לידיו של הצייד, הרוצה לכבול אותם בצד שלו – במסגרות המחשבה ודפוסי ההתנהגות בהם הוא השולט. מחשבת השותפות הזו עם אותם "מהרסיך ומחרִביך" לובשי המדים באה לידי ביטוי אבסורדי בתמונות המעוותות של המגורשים המתחבקים עם מגרשיהם, ובמגמה העכשווית למחוק את הפער בין התוקף לקורבנו, למצוא שוב נחמה בחיבוק הדוב החמים של הממסד הלוחם בנו, ובכך לטשטש ולהעלים את העוול הנורא שנעשה.

האמת צריכה להאמר, כי רק על בסיס ההכנעה וההבדלה ניתן להגיע להמתקה אמיתית – ורק כך נצעד לבטח לקיום מצוות הציבור בארצנו הקדושה, ולבנין מדינה יהודית-משיחית מתוקנת ומצליחה. יתכן כי אלו המתעקשים להמשיך ולצעוד בדרך הראשונה לא התבגרו דיים, והם סובלים מקריאה לא נכונה של המפה הציבורית או מהססנות יתר, אך אלו הרוצים לנקוט כיום בדרך השלישית מהווים סכנה של ממש. דרך זו, עם כל הרצון הטוב שבה, גורמת נזק – במקרה הטוב הפעילות שלה היא בזבוז אנרגיה חמור (שבבחינת "הוצאת זרע לבטלה"), ובמקרה הגרוע יותר היא מניקה תוספת חיות לקליפות הממסד הקיים, ומחזקת את כוחן להלחם בנו (שאז יש בכך מעין "גילוי עריות"). עלינו לבחור בבהירות בדרך השניה, דרך ההבדלה וההתנתקות המהפכנית, כשמגמת פנינו להגיע להמתקה האמיתית – כאשר בע"ה ינהר הציבור כולו אל הממסד האלטרנטיבי (הנבדל והאחר), אל מלכות ישראל המתוקנת מן היסוד, שעל הקמתה עלינו לעמול כיום.

(מתוך שיעור כ"ג אב תשס"ה)

יום שישי, אוגוסט 26, 2005

"עקב תשמעון": זמן לזכות בברכת המקום

בס"ד
לעילוי נשמת מאיר בן-רחמים ורחל ז"ל ולהמשכת קרן-אור אל זמן ישראל

"עקב תשמעון":
זמן לזכות בברכת המקום


מאת דניאל י. גינרמן

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם": התחלת פרשתינו תמוהה: הנה הבטחנו במתן תורה ש-"נעשה ונשמע"... והקב"ה העריך אשר בסוד מלאכי השרת עשינו זאת, כי רק המלאכים היו מסוגלים להקדים עשיה להבנה ושמיעה, ונשמות ישראל הועלו לדרגת מלאכים ממש בקבלם את הכתרים, עטרות ראשינו, בעת ההיא. ועם כל זה, למה עכשיו הוקדמה שמיעה לשמירה ועשיה -בהתייחסותינו לתורה ולמצוות, בתהליך בו נזכה לכל הברכה והטוב "אשר נשבע" ה' לאבותינו?

ונראה לפרש כי אפילו במסגרת התוכחות הנוראות שפרושות לכל אורך ספר דברים, הקב"ה מתנהג כלפינו לפנים משורת הדין, ורחמיו משאירים רווח לאפשרות שלא נדע לעמוד בהבטחותינו, שלא נצליח להשתחרר מההגיון הקטנוני, ובכך נאחוז בדרישת ההבנה השכלית, טרם נגלה שדווקא דרך המעשה יובהר הנכון ותואר האמת לעינינו. אכן, סדר אחד להבטחה שלנו למרום, סדר הפוך בדרישת הקב"ה כלפינו.

בפרשתינו, מובא המתכון לבל-ניכשל: כל הענין תלוי בבחירה בין לזכור ללשכוח. כל הברכה מלווה ונחתמת באשר "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך..." (דברים ח,ב), והקללה מוצגת מתוך השכחה: "השמר לך פן-תשכח את ה' א-להיך..." (ח,יא), "והיה אם שכוח תשכח..." (ח,יט). ועוד (ט,ז): "זכור אל תשכח". והענין דורש התבוננות רבה, כי חמור וחריף העונש המובטח תמורת השכחה, ואדיר סיפור תולדות חיינו הואיל ונדע לזכור.

מהו כל ענין השכחה? הזיכרון, בלשון הקודש, נובע משורש "זכר". הזכר הוא היסוד הפעיל, היוזם והזורע בבריאה, המזריע זרע אל תוך עמקי הנקבה להופכה להרה. הזכר מזריע את הנקבה בגרעין מועט, קטן ומרוכז שהוא קיום כל-כולו בכח, לכך שהנקבה תבשל אותו בתוכה ותגדל אותו, עד שיגיע הזמן להוציאו אל הפועל, אל העולם בו יזוהה כבריה חדשה שלמה. אכן, כל כוונת הזכירה אינה אלא זריעה, ביצוע צעד ראשון בהוצאה מהכח אל הפועל.

"אני לדודי, ועלי תשוקתו" (שה"ש ז,יא), אומרת כנסת ישראל לגבי מלך מלכי-המלכים. ה' הוא הזכר המזריע את תורתו הקדושה, ה-"קוד הגנטי" של העולם, לישראל, לכך שעם ישראל יוציא את התורה מהכח אל הפועל על פני המצוי, וישפיע מתוך האמת על העולם. ולא רק זה, אלא דווקא "עלי תשוקתו" ובכן, עלי קנאתו כביכול. הקשר בין ישראל לה' הוא בבחינת "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג,טז), וגם לאשה יובטח כי הוא ית' "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" מהיותה "אשת חיל מי ימצא" (בחינת הבורא הנקראת בשם "מי") ויהללוה בשערים מעשיה.

"והיה עקב תשמעון", נאמר לנו בהתחלת פרשתינו. ה-"שמיעה" היא בבחינת מדת הבינה, המקבלת מהחכמה. בחינת ההווה הנקבי המקבל מהעבר, מהמקור שמזריע בה את תכולתו. הנקבה מעבדת את הדבר-גלם בסוד הזמן ובטירחה עצמית, בבחינת "ושמרתם", כהמשך הפסוק הראשון בפרשתינו (דברים ז,יב). הזמן הוא הכלי שעלינו לתקן, בו הטוב יזדמן לנו, לזכות בברכת המקום. ואם נזכה לשמוע וגם לשמור, הברית הקדושה (ברית המילה, שבלעדיה הייחוד יהיה תועבה רח"ל) תוביל אותנו אל דרגת "ועשיתם" בבחינת הולדה, הוצאה מהכח אל הפועל גופא, הגשמת אותיות התורה הקדושה במציאות ממש. אותה עשיה, אותה הולדה, היא הבחינה בה ישראל עצמם מזריעים את העולם בתורה אשר נשמרת בתוכם, ובזה, זוכים לארצם כאשר יבואר להלן.

ענין הזכירה מוזכר בהקשר לברכה שתשרה על ישראל כשישב בארצו. השכחה מאידך, מוזכרת כמובילה לגלות ואבדון. שכחה היא היעדר הזיכרון, היעדר ההפעלה. בכך, היא בעצמה לשון אבדון, בחינת אישה עקרה אשר אין ביכולתה להוציא אל הפועל את החיות שנזרעה לתוכה. בזאת נבין בפשטות מה משמעות הברכה כתולדת הזיכרון והקללה כתוצאת השכחה, ויתגלה לנו הגיון סדר הבריאה וחומרת ההכרעה המוטלת במעשה ידינו.

"ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעימך, כי אם ליראה את ה' א-להיך..." (י,יב). ישנה יראה להיענש, ישנה יראת הרוממות, ישנה גם יראה מתוך אהבה. היראה הבסיסית ביותר, יראת העונש, אומרת "אם אתנהג רע, השם יעניש אותי", ואז האדם ירא מהעונש והסבל והצער שיקבל, ודמות הרצועה בה הוכה פעם וגם פעמיים מונע ממנו לחטוא. לצערינו הנורא, אופן זה של יראה נפוץ מאוד בתוך עם-ישראל, ואין עקרונו נעלה הרבה יותר מיסודות הרבה מיני ע"ז שהיו מעולם רח"ל. אכן, מי שיתמקד בענין ה-"שמיעה", יתבונן ויבין כי מדובר על כך שהברכה והקללה הנ"ל הם תוצאה ותולדה ישירה ממעשה ידינו לפי חוקי הבריאה אשר הקב"ה, ברחמיו האדירים, מגלה לנו להזהירינו. כי דווקא מתוך היותו בחינת אישה כלפי הקב"ה, עם ישראל ראוי וצפוי להוות ה-"זכר" כלפי העולם, ובסוד אותה השתלבות, להוות את הקשר בין העולמות ולייחד קודשא בריך-הוא ושכינתיה להביא תיקון-עולם.

התיקון בשלמותו אינו אפשרי כי אם כאשר עם ישראל יושב בארצו הנאה לו. ויישוב הארץ היא זכות הנוצרת מתוך הבנת אשר הבחירה בין ברכה לקללה, בין תיקון וניתוק מהאמת, מוטלת בידינו, והגשמתה במעשה ידינו ותוצאותיה צפויות מראש. "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא, אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" (יא,י), ארץ ישראל אינה ארץ המתפרנסת בדרכי הטבע כמצרים, אלא "ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה, תמיד עיני ה' א-להיך בה, מרשית השנה ועד אחרית השנה" (יא,יב): היא ארץ אשר באופן נסי נחיה-בה וניבנה, בכך שלא נשכח, בכך שנזכור, בכך שנתענג בשמיעה (דהיינו, קבלה וגילוי פנימי של חוק ותכלית הבריאה בכלל וקיומינו בפרט), שנשמור ונגדל אותה להיווצר (להישתדרג בקבלת צורה חדשה נעלית, בצלם א-להי הנראה ונזהה לעיני-כל), ועם כל זה, שנעשה, שנגשים את תיקון הבריאה בקישור עצמות האדם להווייתו בקשר בלתי-פריק לעולם. ובימינו אנו, בהם חובה להתבונן על מציאות גירוש יהודים מאחוזת ישראל, טוב שנשב ונתבונן על דברים אלו, ונדע ליישר דרכינו ולתקן מעשינו. כאשר "הן לה' א-להיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה" (י,יד) וצווה עלינו "ומלתם את ערלת לבבכם, וערפכם לא תקשו עוד" (י,טז), והכלים בידינו, ונעשה ונשמע, ויאיר פניו ונוושעה.

"יכול לפטור העולם"

"יכול לפטור העולם"

סיכום מדברי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

במסכת סוכה מובאים דבריו של רבי שמעון בר יוחאי: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו". בדבריו מלמד אותנו רשב"י – עמוד תורת הסוד – מהו הסדר הנכון להמתיק ולתקן את הדין, הן בעניני הפרט והן בעניני הכלל.

במימרת חז"ל זו בולט הסדר של הוה-עבר-עתיד: רשב"י לבדו יכול לפטור את העולם בהוה – במשך ימי חייו. הדבר מתאים לכך שרשב"י מכוון (על פי תיאור ה"אידרא" בזהר) כנגד ספירת הדעת שבסוד ההוה, בהיותה הספירה הממוצעת בין העבר של ספירת החכמה ("עמק ראשית") לעתיד של ספירת הבינה ("עמק אחרית"). בצירוף בנו, רבי אליעזר, ניתן לפטור את העולם גם בעבר – החל מיום בריאת העולם. הדבר מתאים לכך שרבי אליעזר בנו של רשב"י מכוון (על פי תיאור ה"אידרא" בזהר) כנגד ספירת החכמה, שבסוד העבר – "עמק ראשית". בצירוף יותם בן עוזיהו מלך יהודה ניתן לפטור את העולם מן הדין גם לעתיד לבוא – עד סופו. יותם בן עוזיהו הוא היחיד מבין מלכי יהודה ש"אין בו דופי" (מתחילתו ועד סופו), ולכן הוא בסוד העולם הבא (כינויה של ספירת הבינה) – הגילוי העתידי בו "ועמך כלם צדיקים" ללא כל דופי.

זהו הסדר הנכון בתיקון הנפש: היום מקובל לחשוב כי פתרון של בעיה נפשית דורש חיטוט עמוק בשרשי הבעיה בעבר הקרוב והרחוק (החל מטראומות ילדות, דרך ענינים ששרשם בהריון, ועד לחיפוש בגלגולים קודמים), אך זהו טעות גמורה. סדר התיקון הנכון מתחיל מהתמקדות בהוה – יש להסיח את הדעת לחלוטין מכל מה שהיה בעבר (כולל גם אירועים קשים ורבי רושם), ולהתמקד ביכולת תפקוד נכונה בהוה. רק אחרי המתקת הדין בהוה ניתן לפנות לתיקון העבר – רק אחרי ההשתחררות מהשלכות העבר על ההוה ניתן לעסוק בעבר ולתקנו בצורה נכונה ושפויה (בלי לשקוע שוב בבעיות או בחטאי העבר). מתוך תיקון ההוה והעבר ניתן גם להתוות דרך נכונה אל העתיד.

בלשון ספר התניא, עבר-הוה-עתיד מכוונים כנגד הרשע (העברין, השקוע בחטאי העבר ולא מסוגל להשתחרר מהם), הבינוני (כנודע שבלשון הראשונים זמן הוה מכונה "זמן בינוני", בין העבר לעתיד) והצדיק (החי כבר בעתיד, בזמן בו "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"). כמובן, הרשע הוא בעל-תשובה בפוטנציאל, אך גם כבעל-תשובה הוא ממשיך לעסוק בעבר ולנסות לתקנו. לפי כל זה, התיקון הראשון הוא הנסיון להיות בינוני – כפי שאכן מורה ספר התניא ש"היא מדת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך". ניתן לטעות ולחשוב כי ראשית דרכו של הרשע לתקן את עברו, ורק אחר כך יוכל לפנות לתקן את ההוה בשמירת מצוות 'רגילה', בדרך של "מח שליט על הלב" בה צריך לנקוט הבינוני. אך לא היא, הסדר הרגיל הוא ראשית כל הפיכת האדם לבינוני בהוה – ההקפדה על קיום מצוות בפועל ממש, גם ללא עבודת נפש מאומצת של חזרה בתשובה – ורק בהמשך יש לדון בתיקון העבר (אלא אם כן מדובר ברשעים גמורים ש"הם ברשות לבם ואין לבם ברשותם"). באופן חריף עוד יותר, זו היא הדרך שהתווה לנו הרבי לגבי ה"מבצעים" – לגשת גם אל יהודי שאיננו חושב כלל לחזור בתשובה, ולא לעסוק בנסיון לשנות ולתקן את העבר, אלא לתבוע ממנו לקיים מצוה בהווה, כבינוני המשוחרר מכל תסביך ומוכן לעשות את רצון ה' הנכון לרגע זה. רק אחרי קיום המצוות בדרך הזו אנו פונים לתיקון מעמיק יותר, העוסק בשירוש חטאי העבר והשפעתם. כמובן, רק אחרי תיקון ההוה ניתן לשאת עינים אל היעוד העתידי-המשיחי של "ועמך כלם צדיקים".

וזהו גם הסדר בתיקון הכלל, בצורה בולטת עוד יותר. כך אנו אומרים מפורש בכל יום כי הסדר הנכון הוא "הוי' מלך [בהוה], הוי' מלך [בעבר], הוי' ימלֹך [בעתיד] לעולם ועד". ראשית כל יש להמליך את ה' ברגע ההוה – כך כל תיקון מלכות, תיקון ציבורי, מתחיל מההרגשה שצריך לתקן כאן ועכשיו. אחר כך יש לשרש את השפעות העבר השלילי, ואז זוכים לקיום המלכות לנצח. אכן, כפי שההוה הוא הפותח את הכל, כך בסוף הוא הכולל את הכל – "הוי' מלך עולם ועד, אבדו גוים מארצו" – והדבר מדגיש עוד יותר את חשיבות הפתיחה בהוה. [כך יתבאר לנו סיפור מפורסם, בו הסביר אדמו"ר הזקן לרבי נחום מטשרנוביל, בשבתם בסוכה, מדוע בחר ברמ"מ מויטבסק כרבו אחרי המגיד ממעזריטש (ולא הלך אל רבי נחום, שהיה זקן תלמידי המגיד). אדמו"ר הזקן אמר לרבי נחום כי ראה שהרמ"מ יודע ברוח קדשו את כל חטאי ותיקוני מי שנכנס אליו ליחידות, ור"נ הגיב 'נו...' (כאומר: הלא גם אני יודע לעשות זאת, ואין בכך רבותא). אז הוסיף אדמו"ר הזקן כי הרמ"מ גם ידע כל גלגולי האדם, ושוב הגיב ר"נ 'נו...'. ואז הוסיף אדמו"ר הזקן כי רמ"מ גם ידע כל גלגולי האדם לעתיד – עד ביאת משיח צדקנו והלאה – ואז הגיב רבי נחום בהתפעלות מרובה (המשך לשיחה זו לא היה, משום שבשלב זה התמוטטה הסוכה בה התבודדו שני הצדיקים, והוכרעה תחת עומס החסידים שצותתו מעל הסכך – החסידים מהם נמסר לנו תוכן השיחה...). סדר דברי אדמו"ר הזקן גם הוא הוה-עבר-עתיד, אך מדוע לא פתח אדמו"ר הזקן את דבריו ישר בעובדה המפעימה על ידיעת העתיד של רמ"מ, ובכך 'הכריע' באופן מידי את רבי נחום? משום שאדמו"ר הזקן הבין את החשיבות המכרעת של ההוה דווקא בסדר התיקון – וידע כי כל סדר הזמנים צריך להתקבץ שוב אל ההוה, בו נדרש תיקון באופן של "המעשה הוא העיקר", ואליו צריך להדרש הצדיק בעצתו. אלא שלא זכינו, ונטרפה השעה, וטרם הגיע אז הזמן של החזרה אל התכלית של "הוי' מלך עולם ועד אבדו גוים מאצרו", וד"ל].

ומהי דרך התיקון? רשב"י עוסק בגילוי רזין דאורייתא (ואלו הם ה"חסדים שבדעת", שהם עיקר תפקידו בעולם), וכאשר הוא נדרש למצב בהוה אין הוא נרתע מלהיות "מרגיז ממלכות" ולחשוף את השחיתות והרוע העומדים בבסיס הממסד הקים (ואלו הם ה"גבורות שבדעת" הקיימות אצלו, באיזון עם החסדים ובכפיפות להם). רבי אליעזר בנו עסק בתפיסת גנבים ומסירתם למלכות (כאמרו "קוצים אני מכלה מן הכרם") – הוא העוסק בתיקון עברייני העבר. יותם בן עוזיהו נותן את המבט העתידי על כל יהודי, המגלה כי יהודי לא חטא מעולם (כמבואר רבות בתורת איז'ביצ'א, ומובא גם "באופן המתקבל" בתורת חב"ד). ולעניננו: תיקון ההוה הנדרש לנו הוא בעיקר הפצת רזין דאורייתא, המגלים את הפנימיות והתיקון הנכון בהוה לכל תחומי המציאות, ועם זאת אל לנו להסתיר את האמת המרה כאשר המצב דורש התיחסות ולהביע את בקורתנו על הממסד בכל עוזה (כאשר הבקורת החריפה עצמה נמתקת בתקוה למציאות אחרת, על ידי האלטרנטיבה הרצויה העולה מתוך התוית הדרך של סודות התורה, ואין היא מובילה חלילה ליאוש ורפיון ידים). רק אחרי התוית הדרך להוה מתוקן, תוך התעלמות מסוימת מאלו העומדים בדרכנו (משום שהשאיפה היא להוה 'אלטרנטיבי'), יש לעסוק בבירור ותיקון רשעי העבר (כאשר בדורנו שוב אין אנו מצפים מרבי אליעזר למסור את הרשעים למיתה, אלא להקדיש את כל חייו ותוקפו להחזרתם בתשובה). מתוך שני השלבים הללו יגיע גם היעוד העתידי של ראית הטוב המוחלט בכל יהודי, טוב שמעולם לא נפגע ומעולם לא היתה לו כל שייכות לחטא. אזי, בתכלית התיקון, ימשך הכל להתגלות בהוה – ההוה הטוב, הכולל את חזרת הרשעים בתשובה ואף את הגילוי ששום יהודי מעולם לא חטא, בו "אבדו גוים מארצו" ושוב אין שטן ופגע רע, וממילא זו כבר הגאולה האחרונה שאין (ולא שייך שתהיה) אחריה גלות, תיכף ומיד ממש!

(מעובד מתוך התוועדות כ' אב תשס"ה – גילה, ירושלים)