יום שישי, דצמבר 31, 2004

פרשת שמות

מאת יותם מזור

משה רבינו שואל את הקב"ה "מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים"?
משה רבינו לא רואה בעצמו אדם ראוי לגאול ולהנהיג את עם ישראל.
משיב לו הקב"ה "כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך".
עצם זה שאתה שואל "מי אנכי" – זה ש"האיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", זו הסיבה שמשה מתאים מכולם להיות רועה ישראל!
וזה שאומר לו הקב"ה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה", כשם שמשה נבחר להוציא את ישראל ממצרים בגלל היותו עניו ושפל רוח, כך גם הר סיני נבחר להיות מקום קבלת התורה בגלל ענותנותו ושפלות רוחו! (איתמר מזור)

פרשת שמות

מאת נתנאל מזור

"ויקרא אליו א-להים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני"(שמות ג' ד')
הזהר הנגלה אומר: "ויאמר משה משה ויאמר הנני – אמר הינוקא: משה לא היה בו הפסק שנאמר "משה משה" בלא הפסק טעם, שלא כמו שנאמר "אברהם אברהם". משום שאמנם כעת היה אברהם שלם, אך לא כן היה קודם לכן – לפני שנמול. אינו דומה "אברהם" עתה ל"אברהם שבתחילה. אבל משה, מיד כשנולד אספקלריא של אורה היתה עמו. משה מיד התקשר בדרגתו. ומשום כך "משה משה" – ללא הפסק טעם" (בלק קפ"ז).
במימד הרוחני שבאדם יש שתי חלקים: המקום בו הוא נמצא, והמקום אליו יכול הוא להגיע.
במהלך חיינו אנו עולים (ויורדים) בסולם הרוחני של חיינו, מתקרבים במידת היכולת למקסימום המימוש העצמי שלנו, מגלים בעצמנו כוחות חדשים שקבלנו כשכבשנו מדרגות נוספות בדרכנו אל השכל העליון. משה רבינו, שהוריד תורה מסיני, חיבר את קצוות הסולם – המקום בו היה, הוא המקום אליו יכול היה להגיע. ובהורידו את התורה נעשה כל החלק הרוחני שבו לקיים בכח עצמו, ללא צורך בגוף פיזי. בכח אותו השכל הא-להי הגיע למימוש עצמי שלם, לכך שכל כוחות הרגש והגוף – נעשו שכליים לחלוטין. ובזאת נקרא "משה איש הא-להים", והתורה שהוריד נקראת על שמו –"תורת משה". איפה אנו נמצאים -ביחס למקום אליו ביכולתנו להגיע?
נקודה למחשבה.
(נתנאל מזור) שבת שלום

פרשת שמות

מאת הרב דורון רודיליו
היכן שאתם מי שתהיו, ברוכים תהיו.
ספר בראשית הוא ספר של יחידים כמו כוכבי שביט ברקיע מדהימים בעלי עצמה מורים דרך יוצרים מציאות חדשה מאברהם ראש המאמינים דרך יצחק בנו ראש מוסרי נפשם עבור ד' בעבודה וכלה ביעקב הבכיר השלם בכל המידות איש התורה והאמת, דרך בניו הקדושים כולם אבותינו כל אחד לפי דרכו עיצב חידש את מהות עם ישראל. אבל עכשיו מתחילה פרשה חדשה ספר חדש, בריאה חדשה – עם ישראל. כאן מתחילה להתרקם ולהתעצב מהות העם, הרבה יחידים שיוצרים עם, וכדי לייצר עם צריך כור היתוך לסלק את הסיגים ולדבק את המולקולות – היחידים – לעם אחד שלם ובלתי ניתן לפרוק, פירוד, ופיזור – עם ישראל.
כור ההיתוך זו מצרים – המקום הקשה המסוכן הטמא ביותר עלי אדמות, רק שם נוצר העם בניסיון נורא של השפלה ועבדות. הצרה הגדולה – היא הכח המאחד ומדבק את היחידים.
"צרה" בלשון הקדש – מלשון צר, יוצר קירוב וחיבור אח לצרה.
כמו שירשנו מאברהם אבינו את מידת החסד המופלא בלי גבול, ומיצחק אבינו את מסירות הנפש בעבודה את היראה המופלאה, מיעקב אבינו את אמת התורה ושלמות האדם. כמו שזו זכות אבות שהולכת אתנו מלווה אותנו ומגינה עלינו, כך ירשנו את אחדות העם ושלמותו את הערבות ההדדית אהבת איש לרעהו, - את כל אלה ירשנו מעם ישראל שנוצר הותך ונרקם במצריים. יש כח ביחיד יופי יחודי מסעיר ומרתק, ויש כח בציבור, בעם כח אדיר ונא לא לטעות, ציבור הוא לא רק צירוף של יחידים, אלא זה כח אחר ומהות אחרת – זו בריאה חדשה - עם ישראל!
והעם הזה נמצא בתוך מצריים ושומר על יחודו, ומתחשל לקראת היציאה לחרות למדבר - מתן תורה, והניסים הגדולים. ואנחנו בני בניהם מלווים כל שנה מחדש דרך הפרשיות בכל שבוע את מסע העם, המסע שלנו ממש, כל אחד מאיתנו היה שם משעבוד לגאולה – גאולה פרטית וכללית.
ובעזרת ד' נדבר על כך בל"נ בשבועות הקרובים.
ברוכים תהיו! דורון.

יום שני, ספטמבר 13, 2004

נשים יהודיות במקרא: חנה

בס"ד

חנה-אמהות לשם שמיים

מאת: גליה גינרמן

ימים ספורים לפני ראש השנה נולדה במזל טוב בת לידידיי, משפחת למברט, ויקרא שמה בישראל: חנה.מאמר זה על חנה, אם שמואל הנביא (שמואל א'-א) מוקדש לחנה למברט הקטנה.
בספר שמואל אנו מתוודעים לאלקנה משבט לוי. על אלקנה מסופר שהיה עולה לרגל למשכן בכל שנה והיה מעודד את כל ישראל לעלות לרגל יחד איתו. בפתיחת ספר שמואל אנו מתוודעים אליו ואל משפחתו. היו לו שתי נשים - האחת חנה והשניה פננה. לפנינה היו ילדים (עשרה) ואילו לחנה לא היו ילדים (שם א'-ב).
בפרקים הראשונים אנו מלווים את כל המשפחה אל המשכן בשילה, ומתוודעים לצערה הרב של חנה על כך שאין לה ילדים ועל כך שפנינה מצערת אותה ומציקה לה על זה מאוד (שם, א'-ו). חנה במר ליבה הולכת אל תוך המשכן, היכן שיושב עלי הכהן ומתפללת אל השם תפילה ארוכה ומפורטת לכך שיתן לה ילד (שם, א'-י).חנה זוכה והשם פוקד אותה והיא יולדת בן ששמו - שמואל. הוא שמואל הנביא שמשח שני מלכים, את שאול ואת דוד המלך.
ברצוני להביא במאמר זה פן אחד ויחיד שבא לידי ביטוי בתפילתה של חנה ובמעשיה, שנושא בחובו מסר לכל אשה יהודיה.
בפסוקים המתוארים לעיל, אנו פוגשים באשה מרת נפש ואומללה, שצרתה (פנינה -אשתו השניה של אלקנה) לא פוסקת מלהכעיס אותה, וחנה לא מפסיקה לבכות ומסרבת לאכול. כאשר היא מבינה שגם מאלקנה לא תבוא הישועה, שהרי סמכה על תפילתו, ובנסותו לנחמה הבינה שהוא כבר התייאש מכך שחנה תיפקד (שם, א'-ח), היא קמה ממקומה והולכת למשכן ושופכת את ליבה לפני הקב"ה.
וכך היא אומרת לפניו: " השם צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע
אֲנָשִׁים--וּנְתַתִּיו להשם כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁו" (שם, א'-יא).ֹ.
לכאורה, סיפור מרגש על אשה אומללה שאין לה ילדים, ועל צרותיה עם אשתו השניה של בעלה. סיפור על אשה
שהתפללה להשם לילד בכל ליבה. אנו יכולים לתאר לעצמנו כמה גדולה היתה השתוקקותה לילד, לתינוק, להשתעשע עימו, להינות מגידולו, לעקוב אחר התפתחותו, להתפעל מכל מלמול היוצא מפיו, להתמוגג על כל תנועה שלמד לעשות בעצמו, מכל חיוך ומכל מבט. והרי זהו דבר טבעי, אשה רוצה ילד, במהותה, אשה שואפת להיות הרה, לגדל ילדים, כאן טמון אושרה.
והנה, כאשר קוראים במדויק את הפסוקים של תפילת חנה אנו מגלים דבר מתמיה - חנה מבקשת ילד, זרע אנשים, ומיד לאחר מכן נודרת נדר - ונתתיו להשם כל ימי חייו! משמעות דבר זה הוא שהילד בכלל לא יגדל אצלה, בכלל לא יהיה איתה! היא מבקשת ילד על מנת למסור אותו מיד לעבודת השם. הכוונה במילים -ונתתיו להשם כל ימי חייו - הינה שהילד שיוולד יגדל במשכן עם עלי הכהן ולא עם אמו!כלומר, חנה שכל כך רוצה ילד, בכלל לא מתכוונת לגדל אותו, לא מתכוונת להינות ממנו.
אם כן, מדוע היא כל כך מתפללת לילד? מה משמעות רצונה העז לילד?
תארו לכם את התסריט הבא: אשה מגלה שאין ביכולתה ללדת, והיא הולכת לרופאים, עושה טיפולים שלוקחים שנים, מנסה להרות, נכשלת, ושוב מנסה, עוברת סבל רב, ועד שהיא זוכה להרות ועד שההריון עובר בשלום תוך כדי שמירה כל הזמן, במעקב אחר התפתחות העובר, הנה סוף –סוף היא מגיעה לחדר לידה, וברוך השם - הילד לו חיכתה כל כך הרבה שנים נולד!
תארו לכם שאחרי כל זה האשה לוקחת את ילדה ומיד מוסרת אותו לאימוץ!
לכאורה, כך נראה שעשתה חנה. אחרי שנים של תפילות ושל סבל מצד פנינה, אחרי שהיא רואה כיצד פנינה הרה ויולדת עשר פעמים, מאושרת ושמחה, אחרי כל זה היא סוף- סוף זוכה שתפילתה מתקבלת ונולד לה ילד, ובמקום לנצל כל רגע איתו ולהינות ממנו היא מיד מוסרת אותו לידי עלי הכהן וחוזרת לביתה בלעדיו! (זאת לאחר שלוש שנים שהיתה עם הילד על מנת לגמול אותו, אך זוהי היתה הכנה לקראת שהותו אצל עלי ולא על מנת "להרויח זמן" עם הילד).
אולם לא כך הם פני הדברים. מתוך מעשה זה אנו למדים על כוונותיה הטהורות של חנה כאשר התפללה לילד. לא על עצמה
חשבה בתפילתה, לא על זה נשבר ליבה ולא על זה התמרמרה. חנה רצתה ילד לא על מנת להשתעשע עימו, אלא ילד שישרת את השם 24 שעות ביממה מהרגע בו הוא עומד על דעתו. כל כוונותיה של חנה בתפילתה לילד היו אך ורק לשם שמיים.
חנה חייתה בדור בו לא היה מנהיג לישראל, ובאותם ימים היתה בת קול מתפוצצת בעולם ואומרת: עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל, וכל אשה שהיתה יולדת בן, היתה קוראה שמו שמואל... (מדרש אגדה על פי רשי בפירושו לשמואל א-א'-כג). חנה כיוונה להתפלל לאותו בן, לאותו שמואל שעליו התפוצצה בת הקול, כי רצונה היה עז שיקום סוף- סוף מנהיג צדיק לישראל שינהיג וידריך את העם בדרך התורה.
תפילתה הטהורה אכן זיכתה אותה בבן שהיה נביא השקול כנגד משה ואהרן, שהדריך את ישראל כל שנות חייו, נביא שמשח שני מלכים, את שאול ואת דוד המלך שממנו יקום מלך המשיח באחרית הימים.
ובכך המשיכה חנה את שרשרת האמהות - שרה, רבקה, רחל ולאה אשר בכוונתן לעשיית רצון השם, שמרו על קיומו של עם ישראל ועל קדושתו. בחינוכן את הבנים לדרך הישר, בשמירתן על קדושת הבית.
אני מאחלת למשפחת למברט רוב נחת מילדתם חנה, שיזכו לגדלה למצוות, לחופה ולמעשים טובים, ויהי רצון שתגדל להיות כאמותינו הקדושות וללמוד ממעשיהן.

ברכות לשנה החדשה

בס"ד

קוראות יקרות,

הנה אנו שוב עומדים בפתחה של שנה חדשה ומאחלים ומקווים ומתפללים לכך שהשנה הזאת נצליח היכן שנפלנו בשנה הקודמת, שנתקדם הלאה היכן שהתחלנו, ושנקבל לידינו הזדמנויות חדשות שיובילו אותנו הלאה במסע חיינו.

כמו בכל שנה אנו עומדים עם הפנים לעתיד מתוך ציפיה אל המחר, אולם במעבר אל השנה החדשה, עלינו לזכור שאין אנו אמורים לנטוש את השנה הקודמת ואת אלו שקדמו לה. אין פתיחת דף חדש משמעה השלכת הישן שהרי גם השנה יהיו אותם מועדים שהיו בשנה שעברה, גם השנה נבנה סוכה, נדליק נרות חנוכה לזכר הנס בבית המקדש, נזכור את יציאת מצרים בפסח ונקבל מחדש את התורה בחג השבועות.

אז במה אנו מחדשים ומתחדשים השנה?
כל שנות חיינו, בצירוף עם כל שנות הדור שקדמו לנו הם מעגלים המתחילים ונגמרים בראש השנה. כל שנה מחוברת עם קודמתה בקשר בלתי נפרד, וביחד כל השנים מהוות מעין "ספירלה", כשכל שנה מהווה את העיגול שממשיך את העיגול הקודם והולך ומתמשך כלפי מעלה.

אין השנה החדשה מחליפה את מקום הקודמת ומוחקת אותה או שחוזרת עליה, אלא דווקא ממשיכה מעליה.
כל חידוש וכל הישג בשנה החדשה בנוי ועומד על גבי השנה הקודמת, וזו שקדמה לה, ואלו של הורינו וסבינו עד תחילת הדורות. אנו אוחזים ביד אחת בידו של אברהם אבינו, של יצחק, יעקב, יוסף, משה ודוד וכל אבותינו ואמותינו, וביד השניה אנו מטפסים כלפי מעלה - כביכול באותו מעגל אך שונה: שוב נבנה סוכה, ושוב נדליק נרות חנוכה, נזכור את יציאת מצרים ונקבל את התורה, אך לא כמו בשנה שעברה, אלא בדרגה גבוהה יותר, בשאיפה גדולה יותר לשלמות, מתוך החלטה לעלות ולהתעלות בתוך מעגל חיינו וחלילה לא לרדת. והבחירה לכך היא בידינו!

אני מודה לכן, קוראות יקרות, שהייתן איתי השנה, שנתתן לי את הזכות לגדול עמכן ולשתף אתכן בהגיגיי וכולי תפילה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה לכולנו שנה של גדילה וצמיחה רוחנית, ושנדע יום יום ללכת קדימה עם הפנים לעתיד, תוך כדי זכירה ושמירה של העבר, ומתוך אחיזה בתורתינו הקדושה ובשורשים שלנו נזכה לראות כיצד עמלינו שנזרע בשנה שעברה נושא פרי בשנה הזאת.

בברכת שנה טובה
גליה גינרמן





יום ראשון, ספטמבר 12, 2004

ניצוצות מתוך אהבת הלשון 2

בס"ד

כי אם תשמע, תעשה:
אהגה אתך לילה ויום


מאת דניאל י. גינרמן

ילד הזוכה ב"ה להורים נדיבי-אור, מחנכים אותו תחילה "לעבוד", לקיים את הסדר המעשי של התורה. לא מסבירים לו שיטול ידיים רוחניות בכך שישטוף ידיו, אלא שופכים עליהן שלושה ומנגנים לו ברכה. לא מכניסים אותו לעיון במידות הבורא, אלא מפתים אותו כדי שילמד ויאהב את הנוסחה של "מודה אני". תוך-כדי קליטת ה"עבודה", מושג מציאות הבורא יתברך וידיעת השגחתו נתהווים חלק מרכזי ב"תמונת העולם" הנוצרת בשכלו, שימצא שאלותיו ההכרחיות כפי שיגדל ויתקדם. לימוד התורה יחמיש אותו, אז, בכלים הנצרכים להשגת התשובה השכלית, כל עוד הוא חי מעודו בתשובה המעשית. בזאת, מתוך עבודה, הוא מגיע באופן טבעי לידיעה, מתוכה נוצרת הרגשת היראה: להציץ לעומק האינסופי של חכמת האמת ולרוחבה ואורכה הבלתי-נתפסים בהגיון, מעורר איפוס האנוכיות המתפרש ביראה.

ורק אז מגיע השלב הסופי, שלב התבגרות הנפש, ובפתחו מתקיימת השמחה. כי אם למדת בעודך רך לעשות את העבודה, וההתבוננות בה גרמה להכרה במציאות הבורא אשר מתפרשת מעצמה ביראה טהורה וחשות החרות הצפויה עקב הכנעה בלעדית לאמת (בבחינת "עבד להשם, ולא עבד לעבדים"), יש רגע בו העבודה והיראה, "שמור" וגם "זכור", יתהוו יחד מקור לשלמות ולשמחה. ושם, בשמחה הכוללת את כל התהוות האדם, המסלול נסגר. "בשמחה" בגימטריא "שנה", המילה הכוללת את כל בחינות השלמות יחד: שנה היא יחידת הזמן בה כדור הארץ משלים סיעתו סביב החמה וחוזר לעמדתו; שנה היא גם מה שיעשה מי שישנה בעמקי החכמה; ושנה זה שגרם לשינוי. שלושת הבחינות: הזמן העגול, התעמקות ההבנה והזכירה, ובאופק הנזדמן לסוף הדרך, השינוי של הטבע העצמי מכוח השלמות. המילה, בבחינת "ומל השם א-לקיך את לבבך" (דברים ל,ו). העברה אל מחוץ לגבולות ההתחלתיות. ה"עברה" המכנה את ה"עברי".

התורה, תיאור המבוך הקיומי לכל פרטיו, חוקיו ודקדוקיו, נמשלה למטר. כך מסביר המדרש תנחומא (האזינו, ג) את המשל: "מה מטר משחקת אבנים, שנאמר, אבנים שחקו מים (איוב יד, טו), אף התורה משחקת את לב האבן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל, אם אבן הוא, נמוח. ואם ברזל הוא, מתפוצץ. לכך אין טוב לאדם כי אם להמית עצמו על דברי תורה, ולעסוק בה תמיד יומם ולילה. וזהו שנאמר, והגית בו יומם ולילה (יהושע א,ח), וזה שאמרו, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן."

ונראה לעניות דעתי אשר מדובר פה במה שהפילוסופיה הקיומית של אומות העולם מחפשת בלי מרגוע בדרך ללא מוצא: "תמית את האנוכי ובכך תוליד את האדם העילאי השלם החדש", מציע פרידריך ניטשה, ואיתו כמוהו מבקשות להמית את האנוכי דתות המיזרח הרחוק. אך אפס יצא מהתאבדות על רקע ריק, מלבד שיעבוד וכזב.

אם כן, על מה הדברים אמורים? על פרשת "לך לך" מדובר: על תהליך האדם אשר לא זכה להידרך באמת המופלאת מילדותו, ויום אחד ב"ה שאלותיו מוליכות אותו בחזרה אל התשובה. גם עליו נפקד לעבוד את השם בשמחה, אך דרכו היא הפוכה מהטבעית הנ"ל. על מה הדברים אמורים? על מצב של שכינה שורה עלינו לכתחילה, ומולה, על בחינת הסתר הפנים המגדיר את הגלות הרוחנית הצרה לנו. בראשונה, "נעשה ונשמע" (שמות כד,ז). בשניה, "כי אם-שמוע תשמע בקולו, ועשית" (שמות כג,כב).

"להמית עצמו על דברי תורה" זה להיכנע במודעות שלמה לתדמית האמת, להכניע את היצר ולרכך את העורף, לחנוק את פירעון הדמיון הממליך אותנו על בידוי כוזב והמוליך אותנו לתור אחרי שקרי הלב והעיניים אשר "אתם זונים אחריהם" (במדבר טו,לט); לחסל את כל מערכת השקרים הנוחים ולקפוץ מעל תהום הפחדים לקראת האמת המוחלטת, השוברת את העיניים החיצוניים בבחינת "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג,כ) כדי לפנות מקום לשיחרור הראיה הפנימית, העמוקה, האמתית.

ללכת לכיוון עצמך מכריח לעזוב גם "ארצך, מולדתך ובית אביך". לאבד ולהשתחרר מכל טילטול מיותר כדי להיות כל הקל הדרוש ולהסתגל להשגת האמת, ואז,"והגית בו יומם ולילה". "יומם ולילה", בחינת מילוי הזמן, שווה בגימטריא ל"זעק", בחינת מילוי הנפש מכוח פעולה השותפת את כל הווית האדם. "והגית בו",מאידך, שוה ל-"תבל": בחינת מילוי המקום.

הוזהרנו להישמר "פן יפתה לבבכם" (דברים יא,טו). שחרדות ותאוות הלב לא יפתו אותנו וישכיחו מאיתנו את התשובות המתנוצצות לנו מול העיניים. דרך העולה אל שדות השתובה מתחילה בשמחת הגילוי המרענן את הרוח, ומתוך שמחה זו הפוקחת עיניו לפלאי השגחת הבורא יתברך, הוא מגיע לאותו השער הנקרא "והגית בו יומם ולילה", בו יומל לבבו ויתוקנו עיניו לראות.

התורה נמשלה, כפי שפורט למעלה, למטר היורד מן השמים. ונמשלה גם לטל, העולה מן הארץ. תורה שבכתב ירדה מן השמים; בהודה, תורה שבעל פה צומחת על-פני הארץ. ושלמות שתי הבחינות יחד פועמת בעומק בקשתינו ל"טל ומטר" בתפלה, במשך חודשי החורף. "טל ומטר" הם בגימטריא "חורף": "טל" ועוד "מטר", האיזון המשתלם של שתי בחינות התורה, בהם "הזן את הכל" נותן בידינו את האותיות הבונות את שלושת בחינות השלמות העצמית (העומדות כנגד שלושת הבחינות שבשורש "שנה" כנ"ל ועוד): חריפות כתכונה מאפיינת את כל הוויתינו, וביחד איתה, הכלים גם לחפור ולרחף, להשתחרר מכל גבול אנושי ולחיות מעל כלובי הטבע. מתוך חריפות יסודית, לחפור אל תוך עמקי האמת ולרחף על-פני המצוי בהגשמת הרצוי ויישומו.

לרכך את העורף, להוריד מכסא מלכותו את היצר העיוור ולהודות באור ולהשתוקק לו ולירא את השם: זה, לבטל את בחינת "עם קשה-עורף" (שמות לד,ט), ולהתרומם לבחינת "וסלחת לעוונינו ולחטאתנו ונחלתנו" (שם). ומתוך ביטול ה"קשי-ערף", להוציא לפועל את כוח השלמות האמיתית: הרעף המזין את העפר, והעפר עצמו, ההופך לאדמה פוריה. חלקך החומרי, "עפר מן-האדמה" (בראשית ב,ז) מושפע ונזון מרעף הטל המוטל מתוך הנשמה. אז, האמת המבוטאת ב"אלף" מושלת על העפר, על ה"יש", ונבנה איש חדש, "ונהפכת לאיש אחר" (שמואל א י,ו). יהי רצון הבורא שנזכה בזה ונבין נכון ויוסר המסך ממול עיניינו ורק אמת יואר כלפינו ורק הטוב נעשה.


יום שלישי, ספטמבר 07, 2004

לרגל תקופת התבוננות ותיכנון הכוונות לשנה שלמה

בס"ד

לעולם יהא אדם גמיש כקנה, וכל רוחות העולם לא יוכלו להפילו, לשברו אף להכשילו.
מנין לנו הכח לכך? הרי גמישות עצמית דורשת עבודת מידות מופלאת. וזהו עיקרון החינוך, העיקר המעשי ב"תורת אמך" אשר נועצנו "לא ליטוש".
אותה עבודת מידות עומדת על בסיס "דרכי נועם" ו"חסד מלאה הארץ", וזוהי נקודת העמדה של דרישת-אמת הבוערת בליבינו: אם נפעול מתוך תענוג, כלום לא יפיל את רצונינו ולא יאפיל את בטחונינו.
אנא הצטרף למבצע הסרת התיקרה הפסיכולוגית החוסמת את עיניי הרבה מאחינו מראות אור, מלהתפלא ולהתפעל מתוך הישענות על גבי האמת.
בברכה,

דניאל י. גינרמן

AmIsrael.Net/vaiomer/ & KolTorah.Net

מדברים על עצמינו ( מודים על מי אנחנו)

בס"ד

ב"מוסדות בנייך-ציון" שבראשות הרב חגי מזור שליט"א, בגבעת זאב, מתמידים בהתבוננות ומחשבה במשך כל השנה... בחודש אלול, על אחת כמה וכמה. הנה, קחו לדוגמא את סיכום ההתבוננות של כולם יחד, היום בצהריים, בקול הרב מזור. והצטרפו אלינו, הן ברדיו הוירטואלי של שיעורים מעודכנים בכל יום, הן בו בביתינו המואר, מוקף נוף ההרים המדהים של גבעת זאב דרום, טל. 02-5367331 או 0546-265599.

אנא תהנה מכל התוכן בו אנחנו עמלים בשמחה כל יום, וצור איתנו קשר גם לתמוך ולהצטרף לפעילותינו.

this is an audio post - click to play

this is an audio post - click to play


יום שני, אוגוסט 30, 2004

ניצוצות מתוך אהבת הלשון -1-



בס"ד

ניצוצות מתוך אהבת הלשון (א)
מאת דניאל י. גינרמן

"את" הוא הקשר המחבר מ"אלף" עד "תאו", מקצה החבל עד קצה. שמים וארץ מאת הבורא יתברך, בינה מאת חכמה, זו"ן מאת א"א, המקבל מאת המשפיע באופן ישיר ש"מקפץ על גבעות" האלף-בית ומשקף שפע טהור שתירגומו נועד להיעשות בצד המקבל אשר יפרט את ה"אלף" לפרטיו.

"עם" הנו הייחוד המוביל לאיחוד, שבתכליתו "המון" ו"קהל" הופכים ל"עם": גוף אחד, מציאות חדשה השותפת ברית.

"אל" הנה מוחלטות ה"אלף" הנשדרת חוצה בבחינת "למד": הולכת לקראת יעודה מחוצה לה, מוכנה ללמוד ולקחת בחשבון את הנאמר כלפיה, אולם לעולם לא תרד מטבעה הנשגב, ותשמור תמיד על עצמות סודותיה בבחינת יסוד עולם.

"מול" בנוי מה"מם" המהוה בשמה מבנה מאוזן, בו חל שויון בין שתי זהויות או תופעות המתרחשות בו-זמנית, כדוגמת שני ה"ממים" שבשם האות "מם". אחר ה"מם" באה הצהרת ההמשכה ב"ואו", ולאחריה בחינת ה"למד" המסכימה להיפתח לחוץ: הנחת השויון והשגת הזולת ע"י יציאה "למודית" לקראתו.

"אלי" מבוסס על "אל", בתוספת תאור של יעד השידור, אשר מסומן ב"יוד" המביעה הוקרה על היותו "עשר" שלם בעצמו כפי פועלו.

"הם" מתחיל בהוראת כיוון אשר ב"הא" ומשם משיג את סוף דרכו ב"מם סופית": שלמות חסומה ומוגדרת, קבוצה סגורה אחת ומסוימת מבין קבוצת כל הקבוצות, אליה מכוונת ה"הא" באופן בלעדי. בהבטאה מציאות של גוף שלשי, אפשר להבין שמביטים אליה כמבצד.

"אתם" זה ה"את" שראינו מקודם אך בגוף שני, מוגדר ומכוון, ומגיע מיד לקבוצה הסגורה, לשביל ללא יתר מוצא, בסוד צורת ה"מם סופית".

"אתן" ו"הן": כמו ה"מם", גם ה"נון" היא ביטוי של סימטריה, אך טבעו אחר מאז שהיא נפתחת אל תוכה בסוד הטבע הנקבתי המקבל, בסוד ה"בינה": בחינת ההגיון הנקראת "אמא" בלשון המסורה. בדיוק כחוט המחבר בין משפיע למקבל החיב להיוצר בצד המקבל ("חנוך לנער על-פי דרכו: תהיה הוראה אם המקבל מורה דרכו), האות "נון" הנקבית תהיה שונה מהאות "מם" בכך שהיא שומרת על קשר נגלה בין חלקיה, בין צדי האיזון. בתוך ה"נון" יש "ואו" המובילה את הקשר ההדדי בין שתי ה"נונים" העומדים לצדיה. ואותה "ואו" המגשמת את החיבור, בנויה בעצמה כמין דמות-מראה פנימית של מבנה ה"נון": שמה בנוי משני "ואוים" (אותיות חיבור) הנאחדות בהיותם לצדי "אלף" מלאה שפע רב. במלה "ואו", היחס בין ה"ואוים" ל"אלף" הפנימית הוא כדוגמת היחס בין המימן לבין החמצן בחלקיק של מים (כך גם מתנהגות ה"ממים" שסובבת את ה"יוד" במלה "מים"): כל חוליה בשרת הזיווגים בנויה בעצמה מתוכן חיוני שאיננו מסוגל לקים יעודו בלעדי אותיות החיבור שמגדירות אותו, שומרות עליו ומוציאות הצעתו למעשה.

המלה "אבא" מורה על קשר הדדי, "ביתי" בין שני אלפין העומדות במצב של שויון ונזדווגות בכוונה של דביקות.
"אמא", מאידך, היא "עזר כנגד" האבא. ה"מם" האמצעית המחברת את האלפין מהוה קישור רגשי יותר, קשר נסתר המבטא תכונתו זו בהיעדר כל ציור נגלה של החיבור עצמו (ה"ממים" במלה "מם" צמודות ללא כל הפרדה ותיווך).
המספר הסידורי של האות "מם" בסדר האלף-בית הוא 13: ערך המספרי של "אהבה" וגם של "אחד". מהות החיבור הפנימי העצמי של האמא היא יצירת מציאות ה"מקבל" כלפי חוץ, כלפי המשפיע האבאי, ובצעד זה היא מובילה לביצוע האיחוד באהבה, בו נוצרת מציאות חדשה מרוממת מהוספת חלקיה, גרעין יסודי לתיקון עולם.

המלה "עיבור" מורה על מה שהוית ההריון משפיעה על האבא והאמא. המעוברת נכנסת לתהליך דרכו תהפוך ל"עבר" מאז שמשיגה הויה חדשה ומביאה אותה לעולם. בכך נהיית "עבר", יסוד לאשר יתהוה (יהיה הווה) ב"מלכות", בעולם המוחשי ובתולדות השפע, ובכך תשפיע על בניית העתיד החרות בנשמה.

"נר": אותה אות "נון" הפותחת שערים ושבילים ליצירת תופעה חדשה, להתרחשות מציאות חדשה מרוממת מהוספת חלקיה, עומדת עכשיו על גבי "רישא", על גבי ראש בבחינת נשמה המאירה לגוף כולו את הדרך בה ללכת, והלשון בה לחיות.


יום שישי, אוגוסט 27, 2004

הסודות הטמונים בנגינת-קודש

מה הסודות שעלינו לגלות ולהתכונן לעת חידושם, בקשר לכלי הקודש אשר שמשו לגילוי כוחות הנפש הנרחבים תוך-כדי עבודת קודש?
מה המשמעות בכך שה"נבל" בה נגנו הלויים בבית המקדש היתה בת כ"ב מיתרים, אחד על כל אות מהאלף-בית?
מה כח ותפקיד השירה והנגינה בעבודת השם?
לפנינו, כניסה מהודרת לנושא, אשר יתמשך בע"ה בשירה, בריקוד, בנגינה ובריח הקטורת חודר אל תוך נשמותינו השמחות
בברכה,

דניאל

http://www.daat.ac.il/daat/history/hasidut/hanegina1-2.htm

יום רביעי, אוגוסט 25, 2004

שליטה מתוך הזמן

מאת: דניאל י. גינרמן

הוא ישב יחף והוזמן לרחף על-פני הזמן. כפי שלא החזיר תשובה, קולו נחלש. צעק, ונענה בלשון עבר שלא צדק. גרוד גרע את דין הצעקה והוזכה בצדקה. "מה לים שלא ליום?", הספיק לשאול. "אשר לים לגאול ולא ליום", אמר הקול. השושנים וכל הטבע עמדו דום והוא שומע בעיניו ורואה בנשימה. שום לא זז אף הוא עצמו של המראה. רחש לו לחש הרצון והוא חש כי בל תפסיק היציבות עוד לילה לא יראה ולא ישלול שלל. "מה בין העתיק והישן?", נסה את הקול. "מן העתיק ניתן להעתיק" -הכל התחיל להשתנות לפתע- "אולם הישן נוטה לישון, והוא שותק כאיננו". הבין שלא יבין, קם ממושבו, ויצא לעולם להתבצע.

יום שני, אוגוסט 23, 2004

מפגשים

מאת: יואל אהרון, צורית.

בואכה בירות .
ערב שבת , 11.6.1982 , אזור העיירה דאמור - הצופה על שדה התעופה של בירות .
פגזים נוחתים , אש תופת , צעקות בקשר , ערבו של היום החמישי ל"מבצע של"ג" .
בעוד 10 דקות , תיכנס לתוקפה הפסקת אש (הראשונה במלחמה) . בתוך בליל הצעקות בקשר – נגמ"שי גולני מכאן וטנקי השריון מכאן , קורא אחד מצוותי הטנקים למפקד הפלוגה תולי (תובל גבירצמן ז"ל , נהרג כשבוע לאחר מכן) :
"קודקוד מנחה , כאן 2א" .
תולי : "כאן קודקוד" .
2א : "אני מבקש לעשות קידוש בקשר" .
תולי : "השתגעת?! עכשיו?!"
2א מתעקש ולא מרפה .
תולי : "בסדר , עשה את זה זריז !"
2א (בשירה): "יום השישי , ויכולו השמים והארץ … ברוך …מקדש השבת" .
שקט בקשר . איש אינו מגיב . פגזים ממשיכים לנחות בזה אחר זה , כולם יורים כמטורפים .
2א : "נו תתחילו לענות אמן , כבר !"
פתאום קרה דבר מופלא . כל המפקדים , ע"פ סדר הקריאה בקשר : "כאן קודקוד מנחה , אמן" . "כאן משנה מנחה , אמן" . "כאן 2ב אמן" …. ואח"כ מפקדי גולני לפי סדר הקריאה בתורם .

ירושלים .
יום חגה ה – 33 של העיר "שחוברה לה יחדיו" . עשרות אלפים שוטפים את ירושלים במצעד ססגוני . בני נוער עם חולצות בצבעים שונים – כל מחוז וצבעו , אלפי חיילים על שלל כומתותיהם – כל יחידה וצבעה וסמלה .
מתוך הקהל העצום העומד מאחורי הגדר , המשפשף עיניו ומריע , קופץ בחור עם כיפה גדולה לראשו , זקן מדולל וציציות מתנפנפות מחולצתו . בהתרגשות גדולה הוא שמח לקראתי ואני לקראתו . חיבוק , לחיצת יד חמה , פרידה וממשיכים בצעידה .
תלמידיי הצועדים עמי , נבוכים , פונים אליי בשאלה , אשר בצדה דרישה להסבר : "אלה החברים שלך ?! ה"דוסים" האלה ?!"
תשובתי הביכה אותם שבעתיים : "ה"דוס" הזה , היה אתי בצבא , קצין מצטיין בגולני , נפצע קשה במלחמת לבנון" .
צפת .
יום חורפי במיוחד , לא הותיר לי ספק . היום לא אקיים יש"מ כפי שתכננתי . לפיכך , פני מועדות לצפת עם כיתה קטנה – כיתת גמר בת 15 בנים .
צפת – עיר קסומה , המשאירה תמיד טעם מיוחד . האווירה , הסיפורים , האוויר , הנוף מן המצודה , בתי הכנסת , האנשים .
בעוברי עם תלמידיי בבית הקברות העתיק , נעצרתי לפני קברו של רבי יוסף קארו . עמד שם בחור – חסיד ברסלב ("נ נח נחמן מאומן" – רקום לכיפתו הגדולה הלבנה) , והתפלל בדבקות רבה . כזאת דבקות , שלא שם לב לנוכחותנו .
תלמידיי רצו מאוד להסב את תשומת לבו אליהם , והחלו להטרידו . בטרם הספקתי לעצור בעדם, הפסיק לפתע הבחור את תפילתו , הפנה ראשו וידיו אליהם וצעק : "צדיקים ! צדיקים !" חיבק אותם והחל לרקוד סביבם .
התדהמה שאחזה בהם ניכרה היטב . הם ביקשו להקניטו , והוא החזיר להם אהבה ברגע אחד . ממש "הדביק" אותם אליו . ואחר כך , שוחחו עמו ושמעו ממנו סיפור חסידי .

האירועים הללו , מעניינים ויפים כאנקדוטות לכשעצמם . אך החיבור ביניהם גרם לי הרהורים:
עד כמה בני הנוער החילוניים מכירים את "העולם הדתי" ?
האין זו בורות איומה לייחס לכל אדם חובש כיפה כאדם שאינו משרת בצה"ל ?
האם הנוער החילוני בכלל מכיר מושגי יהדות בסיסיים , או שמא , "יהדות זה עסק לדתיים בלבד" ?
ומנגד , עד כמה מכיר הנוער הדתי את הנוער החילוני ?
עד כמה עושות תנועות הנוער מאמץ כלשהו לגישור והיכרות ?
ובכלל : מה ניתן לעשות כדי לגרום למפגשים , אשר בהם יתרחש שיח ?
יתכן , שבהיכרות שלא הייתה מעולם , כי איש לא טרח לגרום שהיא תתרחש , יגלו אלה אצל אלה דברים מעניינים , מפתיעים , מרגשים , דומים או שונים .
נראה , שהמסגרת חסרה . כל השאר יתחולל ממילא . הנוער , בדרך כלל מוכן לאתגרים .

מתוך הירח של אלול: אהבה ויראה, ואהבה

מאת: דניאל י. גינרמן


קשה למצוא מישהו שיתעקש להגיד אשר איננו אוהב, או לפחות, שלא אהב מעולם. כמעט כל בריאה הולכת על שתיים הרגישה אי פעם את הגירוד המתוק והמזעזע אשר נקרא אהבה ב"לשון העם": הרצון המכוון ביותר, התאוה התופסת את הבן-אדם כולו מתוך התנוצצות נפשו ומחליטה במקום שכלו מאין תצמח שמחה ומאין עיצבון בלתי נתן לגאולה. אך לא קל למצוא בימינו מי שיביא עדות על סוג זה של אהבה מחובר לנצחיות. פשוט: כל מימד בו נאחז כדי להגדיר את התחושה הפנימית אשר משאיפה אותנו אל אחד או אחת ההופך להיות "יחיד ומיוחד" בעינינו, אם אין שורשיה שואבים ממעיינות אשר יתוארו במלים רחוקות ממסגרתה הפרטית, תיכשל מתישהו בקצב התהומי של עולם התחושות והתאוות המציק לנו ללא מרגוע מכל הכיוונים. האהבה, איך שלמדנו להישרף בה, נובעת מלהבה פנימית אשר משאביה קצובים בתיכנות התרבות האנושית, וכובה בעצמה -ככל להבה אחרת- כשנגמר השטח הזמין לרצון ההתפרצות.

קל להתלבש בערפל. "אם תראו את דודי מה תגידו לו, כי חולת אהבה אני", בוכה נסיכת שיר השירים כלפי אלו שלא בהכרח מבינים את מכאובה. "קול דודי הנה-זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות", חוזרת ואומרת, ומי שישמע אותה, בודדה ואומללה, מזדקנת בתוך בכיה הנראה טפל לעיני חוץ, חוזרת לסרוג עוד צעיף ולהתאפר בוקר אחר בוקר לכבוד אהובה שאיננו, יחפש בשבילה טיפול שכלי מקצועי כדי להצילה מדמיונה ההורס אותה מבפנים ומבטל את חייה. מי יבין את אבלותה? איזו תאוה תוכל להסביר מסירות כל כולה יום אחר יום, שנה אחר שנה, לאהובה שאיננו, לאהובה אשר רק היא "שומעת" מקפץ על הגבעות, מזדרז אל חיקה? ועוד: יבוא אחד ואלף עוד יבואו אשר יתאהבו ביופיה ויבטיחו לה לנקום דמעותיה ויתרככו מולה בזמרי-דבש, ויבטאו השתוקקות המסוגלת להפוך את צפיית הנצחיות למראה רגע חולף. ומתוך "אהבה" גדולה זו היא תהפך להם לשנואה כי לא תענה לדרישותם.

יום אחד, מישהו עוצר באמצע הריקוד. המנגינה כבר לא נשמעת באוזניו (נבלעת ברעש הכללי הבלתי ניתן להבחנה). יום אחד, מישהו מתבונן באמצע אותה המערכת הלא מתוכננת לשום התבוננות, ורואה את סרט תנועותיו כמין מסלול צלים החוזרים על אותם צורות פעם ועוד פעם ללא כל התקדמות. מגמגם: "אהבת כלולותיך". חוזר ואומר: "אהבה", אלף, הא, בית, הא, האחד והאינסוף מלמעלה, הא מצד אחד והא מצד שני, וקשר הדדי, דו-כיווני, המחבר אותם. והוא מבחין בכך שהמערכת חסרת אלף, שאין אלף בריקוד הזה שתוכל לגבש את הקשר המצויר ב"בית" הזאות שרדף אחריה כל חייו. מתוך תחושת געלה כלפי אותו מחזור ואותה תיקרה אשר אינה זזה ממקומה, דורש אלף אשר תהפוך את הרצון המבוטא במלה "הבה" -רצון חסר צורה, חסר תכולה- למציאות יציבה של אהבה. אותה אלף הנה אצלו שאלה, ובכוחה להוות עבורו תשובה. חייבים אותה אות אלף: לפתע, תחושת התחפשות התאוה בבגדים אשר איננה הגונה להם, מתחזקת אצלו. צפוי לו ש"הרצפה תתחלף מתחת לרגליו" אבל זה לא בדיוק מה שהוא חווה באותו רגע: התיקרה מתפוצצת לכל הרוחות והנה יש שמים וכלום מלבד שמים יוכל עוד לשמחו. רגע זה מכונה לנו, האנשים הכהים (ובהודות לכך) מאוהבים באור, רגע הראיה האמתית, אשר לא יחזור מימנה האדם ולא יעמוד בה, כי היא תניע אותו לאורך דרכים פלאיים אשר לא נצבו לבחירתו מעולם.

מאותו רגע, אף לנשום כבר לא מה שהיה. האויר נכנס אל תוך הריאות לכבשם, אור בוער בו, אור אשר תפתח את עיני הנשמה בהיראות את עצמה בנשימה. כל העבר הדומה לעצמו מתטשטש מול עיניו הרגילים לאי-היציבות (ולמדו לאחרונה לדרוש מה שמעל). כל ארוע החולף בזכרונו מתלבש במשמעויות ומשלים חדשים: הכל נכנס לציור החדש, הכל בעל ערך המחליף בצבעיו את תולדות הרעש. הדרך ארוכה, אך באיזהו שלב הוא יזהה את האלף. לשניה אחת ינתן לו ליראות את כל חלקי ושבלי ומחבואי המבוך, את צורתו אשר לא תדומיין, את היותו בגודל כל הכל. ומתוך אותה ראיה תתעורר בו יראה, אותה תמיהה בפני המוחלט אשר נעקבת בגילוי הקטנות העצמית כלפי אותה מציאות מוחלטת וכוללת בה הכל. יש ריבון לכל זה, ישנו אדון, ישנה תוכנית, ישנה תכלית -בסבירה זו מרביץ הלב ועולם שלם נעלם ברגע מעיניו הנרעדות-. ומשם אין כבר אלא לדרוש אמת, להיפתע ביופיה ושלמותה, להשתוקק לה ולהידבק בה במרץ רב. האות אלף בתוכו, והזמן להתגלות באהבה העילאה הגיע.

מספיק במודעות הראשונית הזו. באהבה המתוארת כמה שורות אחורה, אין אלף, אין מסגרת גבישה אשר תסגור בשר יציב תחת יחוד השניים, תחת החיבור הביתי שבין ההא הראשונה לשניה. אין כיוון שבכוחו תימנע תיבת האור שלנו מלהתפזר לריבוי של קרנות נעימים החולפים מול עינינו בחולשה. עכשיו, מאז הראיה המתגשמת -מזדמנת- בהנהגת היראה, מאז שחרור כוחות היראה ממעצרם בתוך השכל, המודעות נתמלאת דעה נכונה אשר אף נקודה סותרת בה את זולתה, אשר אין ניגוד בה וגם לא שאלות אשר ארצה להשיב בל אדע שהדרך לתיקונה תופס חלק בדרכי. האלף -המוחלט, האמתי, אברא כאדברה, בורא עולם הקדוש ומקודש, ברוך בחסדו הוא- מתפשט ומתפתח בזוג האים המחוברות בקשר כפול בביתם, אולם בלי לצאת מתוך האלף;תוך כדי עבודת ייצור מדהימה, נצתייר חלל בו ההזמנה המבוטאת ב"הבה" איננה אלא אלף חדשה תלת-מימדית, אות השייכת לי שהיתה מקודם כצורה ללא כל חומר, קימת ומתקימת, מתחדשת כתופעה מוחשית המאכלסת את הזמן, ויוצרת השתוקקות ומרץ נצחיים ליחוד כל המלה עד כדי איחוד סופי אשר לא ינתן לכל אופן של פירוק.

אותה השתוקקות המשתמעת בביצוע, בזמן מוקדש ומקודש ליחוד, כלפי שמים כפי שכלפי ארץ, כלפי האחד.... וכלפי האחד, אותם חיים שלמים הנחווים מאז שאתה חש בדרך המובילה מרומה מתוך האיחוד של שתי ההאין ומתוך התאחדותם באלף המקורית, היא האהבה האמתית העומדת בדרכינו אם רק נדע לחצות את גשרי ותהומי היראה. על אותה אהבה התעקשה בזעקותיה נסיכת שיר השירים ברצותה איתה את בעלה ואין מלבדו. על אותה אהבה עמלה ומתפללת כנסת ישראל ואנשי הרוח הרואים ויראים, בדורשם לחצות כבר את הגשר, להעביר אותו את כל אשר יבחר בברכה השרויה על נחשון מהיתרטבו. ולזכות בשהיה בחופי האהבה -בצד השני של הנהר המר הזה והסוער-, איפה שהגאולה הופכת למציאות הנשמה המושלמת בבחינת שלום על ישראל.

יום שישי, אוגוסט 20, 2004

this is an audio post - click to play

קול תפלה מתקדם ממערב

היינו בכותל המערבי, על יד אותו המקום אליו תפלותינו מכוונות לגרום שנוי סופי למציאות הבריאה.
היינו בחצות הלילה מאות יהודים משלימים מעגל כוחות אדירות: שואבים מזכרונות האבן ומפעילים לפי חלום דורות את תיקון החורבה והגלות הכוללת את כולנו.
"והיה עקב תשמעון" ויהיה ברכה, כי אדברה כלפי שמים ותשמע הארץ אמרי-פי. קול שופר חזק מתקרב לימי כולנו.


this is an audio post - click to play

יום שני, אוגוסט 16, 2004

עקב תראה וצדק ירדפו עיניך


בס"ד

"צדק צדק תרדוף, למען תחיה, וירשת את הארץ אשר השם א-לקיך נתן לך"
דברים יז,כ

מאת דניאל י. גינרמן

אנו באים מפרשיות עקב-ראה, ולא נראה שיהיה לנו מרגוע.
בפרשת עקב, הופגשנו עם מציאות הבחירה: עקב תשמעון, תהיה ברכה. ואם לא -דהינו, עקב תחרישון לקול השם-, תהוה בכם הקללה. ולא זאת בלבד הוזהר לנו אז, אלא שנודענו על כך שקשי עורף אנחנו, ונטיתינו הטבעית תהיה לפרוש פעם ועוד פעם, על גב הברכה והנסים ונפלאות שחשנו בבשרינו ממש. בבירור רב הושמע לנו לפני כשבועיים שנשכח בקלות אשר מן השמים כל הטוב ולהשם הארץ ומלואה, ונהיה מוכנים להצהיר בכך ש"כוחנו ועוצם ידינו עשו זאת", כאילו מאת הקב"ה לא היו דברים מעולם.

להגיע לזמן מנחה בשבת פרשת עקב מהוה תמיד מבצע הדורש כל כוחות הנפש. הרגשת הגורל הנגזר עליי קודרת אל תוך הלב ומזרקת בו יאוש מר: איך אפשר לקבל שפשוט, נתכוון מה שנתכוון, נתאמץ ככל שנתאמץ, נדע מראש שניכשל? איך אפשר לחיות בכלל עם זה?
אך בהגיע זמן תפלת מנחה, ועמה, הפסוקים הראשונים של פרשת ראה, צבעי האופק משתנים קצת וצליל פתיחת שערים כבדים ונוראים בשמים נשמע מחריש את כל המציאות באוזנינו. אכן, אינם שמיעה בלבד הכלים הנתנים בידינו. אכן, אם רק נאחז בשמיעה, בהקשבה, יתכן שניכשל. אך אם גם "נראה", שערי שמים יפתחו לעליתינו המתמדת ונקיים יעודינו על פני הארץ.

שמיעה נכונה תשמור עלינו אך לא תספיק. שמיעה נכונה תוביל להבנה, אך לא תיסד דרכינו. ראיה, מאידך, משפיעה על העולם. אפשר שנקשיב, שנשתדל "לשמוע" תמיד למציאות האמתית, ובכל זאת, קצב הברכה השרויה עלינו תהוה דוקא מכשול לאותה מודעות, ולבסוף, עצם מציאות ידינו המלאות כל טוב ישכיח מאיתנו את המשמעות והיעוד האמתי של כל הניתן בידינו בבחינת כלים לתיקון עולם.

אך ראיה.... ראיה הנה מלשון "ריאות". לראות ממש, רואים מתוך הנשימה. לראות דבר כלשהו כולל לתת לאותו דבר משמעות הנשרשת בי ומשתקפת בו. כשאני רואה, אני קולט מבחוץ, מפריץ לתוכי את הנראה, ומישם אותו בעולמי אשר איננו אלא בתוכי. פעולת הראיה קולטת את העולם החיצון כחומר גלם אשר בידיי לקבוע לו צורה. ראיה, אם כן, מזהירה, מזרימה זוהר על הנראה, ועל ידי כך, משפיעה בי. ואין "אני" אלא קישור להשפעת, הן האמת הן השקר לא עלינו, על העולם אשר רק נצב לנסות את כוחות נשמתי. אם כן, בשבת פרשת ראה, לבי נתמלא כח של קדושה. הבורא רוצה אותי כשותף לתיקון הבריאה, ומתוך כך נתן לי עיניים. עיניי הרואות הם חלק בלתי-נפרד מהנראה: בהחלטה שבידיי לראות או לא לראות, מה שאני באמת בוחר זה לקיים או לא לקיים חלק כלשהו או בחינה כלשהי בבריאה.

מתוך שמיעה נכונה -"עקב תשמעון ועשיתם"- אזכה בברכה, המתפרשת בכל-מיני חומרים הנתנים בידיי בשפע רב מאת השם. אך קביעות הברכה והשפעתה לחוצה לי (נקודת ההכרעה בין היות הברכה חסומה ונחנקת בתוכי לבין היותה משפיעה, נזונה מעולמי ומתקנת אותו) תלויה באופן הראיה שלי, תלויה "באיזה עיניים" אני רואה כל מה שבידיי, ומתוך כך, באיזה משמעות אני מלבישו.

מאז שכך הבנתי, אני חסון נגד כל מבט שגוי. התורה מלמדת אותי מה מחשב עלול להיות בידיי. מתוך ראיית אמת, אני נודע על מה המזון הנכנס לגופי מיועד לחזק. אני מבין מה כוחות היצר שבי צפוים ליזום. אני תופס בערכו האמתי את כל הציוד המלוה אותי על פני הארץ. אכן, בחרתי כבר. אין כבר צורך שיוזכר לי שהבחירה עומדת כל רגע בידי, כי בחרתי כבר, קדשתי והקדשתי, והבנתי אשר הקדשת עיניי גם החצוניים וגם הפנמיים, היא המפתח לתקן מראש כל התנתקות ממהותי (דהינו, כל אפשרות לגלות כוחותיי מחוץ לאותה חרות, המיוסדת באמת החרותה בנשמתי).

אם כן, אני מוכן כבר לעוד צעד נוסף. צדק צדק תרדוף, מוסיף ונואם מולי רבי משה, בהיותינו פה עימנו היום מתכנסים מול הירדן, טרם נצעוד לשלב האחרון בהתכוננות לגאולה. היות ובחרת כבר בברכה ובחיים, היות ורואות עיניך, "צדק צדק", צדק מכאן וצדק מכאן, ומלבד צדק אין כי רק צדק ואמת חפץ עיני לראות, כי רק צדק עיניי נושמים, ואין מלבד הצדק משען רוחי. וממשיך עוד הרב ומוסיף: "למען תחיה"... למען אחיה, הוא אומר, עכשיו שברור ומואר בי שאין חיים אלא באמת ואי אפשר היה להחיות את נשמתי טרם זאת אדע ואקיים.

ורק אז ולא לפני, "וירשת את הארץ". כי בכל רגע קודם למודעות זו, הייתי מסוגל לרוץ את הארץ ולראותה בכל הצורות והגוונים אשר יצרי יחפץ בהם ללא דעה. אך לרשת, לקבל במלוא זכותי את הארץ הנבראת לכך שאעשה בה ואיבנה מימנה, רק עכשיו אשר כולי שמחת אמת, גילה המכשירה אותי להשפיע באומנותי, בסוד עיניי הרואות ורגליי המנצחות והבנתי הנותנת שם לכל בארץ מתוך דבקותי במעיניי שמים. אז ורק אז יתקיים סוף הפסוק: "אשר השם א-לקיך נתן לך". לי ממש נאמר כאן (וכך קבלתי, ממש הרגע, ממשה רבי, העומד עימנו פה היום), לי אדם בצלם הבורא, יוצר ועושה בשמו על פני האדמה.

מקצת תולדות היער

מאת: דניאל גינרמן

כל זה ארע בזמן שיער המפתחות
שהה לו שקט בתוך מעגל חסום.
לא ידעו אנשי הבר על קיום דלת, שער,
אף לא נודעו בכך שיש מחסום להגיון
אשר מותר מימנו להפעיל דלתות הלב.
הכל שר זמר ישיר בו צויר אופק שטוח
שאפשר היה לראות ממש בתוך כל צליל.
ויער המפתחות שהה נעול מעל מבט הזמר
נעלה מעל תפיסת הצורך, מעל דרישת הזמן.
אך יום אחד, התעקש אחד מול עץ קסום
והאופק נאפק ונזרם מטה וזב אפיקי אור
בצבע אציל. רצו הפוחדים להתנצל,
להיושע מהאור, להשרות שקט מהצל.
רצו להתאפק, לעמוד בסוף התור ולהתיר
לכבוד עצמם את השטיח לתמיד.
עליהם התנפל -והתפרץ לחייהם- היער הזהוב
שגורש דרך העץ שבו נועץ להמתנה.
ואז, רק אז בראות המפתחות המתגשמות,
בנשום הראות את הרוח הנשאף
מאחורי המראות והאופקים הבדויים הישנים,
הבינו בני היער את הצורך בדלתות ובכניסות
ובשערים ומדרגות ובתנועה אף בשירים
מלבד אותו השיר אשר -וכך גילו לפתע
ונמלאו תימהון וצחוק אדיר-
כבר לא נשמע ואל ישלוט על השקט, וגם לא
על החלל המיועד מן השמים לכל קול.
נחרתה בנשמות דרישת כלים למאבק
והאבק נואר באור חדש בה הדמויות
של טוב ורע, של חן, כיעור,
של אור, עוצמה ואפלה;
ובמלא מפתחות בידי הסקרנים
אשר חלמו פתאום עולם עקום,
מודעות חדשה נוצרה מן הרצון
להיקדש באהבה.

שיאיי האהבה ללא כל שיגעון

מאת: דניאל ישראל בן-יהודה גינרמן

הכן, אהבה עיוורת ומלווה בשיגעון,
אך ורק כשהחכמה (או הסבל כממלא מקומה) לא עומדת לרשותה.
והחכמה תצהיר תמיד אשר,
בהגיע הזדמנות לשיא, הטוב ויפה,
המעולה והמוצדק והנעים,
מחוברים הם באופן מדהים
ושום תופעה נשארת מחוץ לזה המבנה.
לצערינו הרב בהתחלת הדרך,
מעטים זוכים לחכמה ללא צער בדרך.
אך כשהנגע מחליף מיקום אותיותיו והופך לעונג שלם ומושלם,
תדעי אשר אין כבר מקום בך לשיגעון ולא סכנה באהבה,
אלא רק שיא התענוג המתגשם כטבע חדש,
כהולדה חדשה,
כנשמה יתירה.

נשים יהודיות במקרא- רבקה אמנו 2

בס"ד

מאת: גליה גינרמן



חיים על קידוש השם

השפעתן של נשים רבות המוזכרות בתורה ובנ"ך על עם ישראל ניכרת מאוד. אולם השפעתה של רבקה אמנו היתה החזקה והמשמעותית מכולן.
רבקה שצמחה בין רשעים - או כפי שהמדרש מתאר אותה: "כשושנה בין החוחים" (שיה"ש ב'-ב') - ובזכות נחישותה ללכת לאור השם הצליחה להימלט מהם ולהנשא ליצחק בן אברהם, היתה האשה שהניעה את הגלגל שנקרא עם ישראל.

רבקה מתוארת בתורה כאשה צנועה, ניכרת בצניעותה בילדותה וכאשר היא נישאת ליצחק כתוב עליה שבראותה אותו נפלה מן הגמל וכסתה את פניה.
אולם אין צניעות משמעותה חוסר אונים, חוסר מעש וחוסר השפעה. רבקה מלמדת אותנו איך דווקא מתוך הצניעות ניתן להזיז את גלגליו הענקים של העולם.

רבקה היתה נביאה. היא ידעה ברוח הקודש שיוולדו לה תאומים ומה תהיה מהות כל אחד מהם. היא ידעה שהאחד יגבר על השני. כאשר גדלו בניה, יעקב ועשיו, הכירה ביעקב את הצדיק, איש תם יושב אהלים ובעשיו את איש הדמים, הרצח והרמיה.
הדבר ציער אותה כמובן מאוד, אולם בכל מעשיה היא ידעה תמיד לראות את הנקודה העליונה, נקודת האמת ולכוון אליה.
כיצד?
בוודאי שרבקה רצתה מאוד ששני בניה יהיו צדיקים ובקשה בכל לב שעשיו ישוב מדרכו הרעה שבה בחר. אולם כל זה לא מנע ממנה לדעת בכל רגע מה נדרש ממנה ומה עליה לעשות, גם אם הדבר יראה כפגיעה במי מן הצדדים.
מיצחק נעלמה עובדת היות עשיו איש דמים, ורבקה, אולי מתוך רצון לתת לעשיו הזדמנות לחזור בתשובה או מתוך כך שידיעת יצחק על בנו לא תועיל דבר, לא שיתפה את יצחק מעולם בידיעתה זו. בדיעבד, נודע ליצחק על עשיו, אך לא מוזכר בשום מקום שרבקה ויצחק משוחחים על זה.
והנה, כאשר יצחק ביקש למסור את הברכות לעשיו, מיד נקטה רבקה בפעולה אקטיבית ומסוכנת מאוד - לגרום לכך שיעקב יקבל את הברכות ולא עשיו תוך כדי גניבת דעתו של יצחק. לא זו בלבד ששלחה את יעקב לקחת את הברכות, אלא אף שיתפה פעולה באופן מלא ואקטיבי. היא הכינה את הגדיים לבעלה, היא הלבישה את יעקב בבגדי עשיו ושמה על ידיו את עורות גדיי העיזים כדי שידמה לעשיו. ובנוסף לכך, כאשר יעקב טען בפניה שמא יגלה אביו את המעשה עלולה לבוא עליו קללה ולא ברכה, על כך ענתה לו: "עלי קללתך בני..." (בראשית, כ"ז-י"ד) ובכך לקחה על עצמה את מלוא האחריות במעשה זה.
גם לאחר מכן, כאשר רבקה מגלה שעשיו מבקש להרוג את יעקב, היא אינה מגלה זאת ליצחק, למרות שכבר שלחה את יעקב לחרן. היא מתרצת זאת בכך שאינה רוצה שגם יעקב ישא נשים נכריות כעשיו אחיו ולכן היא שולחת אותו לאחיה לחרן. כלומר, למרות שעכשיו יש בידה סיבה מספיק טובה לספר ליצחק על עשיו, היא בוחרת שלא לספר את קלונו לפני אביו על מנת שעשיו אולי יוכל לחזור בתשובה.
גם בפני יעקב היא מדברת על עשיו בתור "האח" ואף ומבטיחה לו שאחיו בוודאי ישכח את מה שעשה לו ויסלח לו. היא מנסה בכל מחיר למנוע מחלוקות ומריבות מיותרות, למרות שהיא אולי יודעת בתוך תוכה שעשיו לא יחזור בתשובה. מה שעומד מול עיניה תמיד זאת האמת, והאמת דורשת שלום, ואם אפשר להשיג את האמת בדרכי שלום, היא מצווה לעשות כן.
רבקה- בדומה לשרה- ביקשה לעשות רק את רצון השם ללא כל רווח אישי. עד כמה שרצונה לראות את עשיו הולך בדרך השם היה עז, למרות זאת, אם האמת דורשת שיעקב יקבל את הברכות ולא עשיו, היא תעשה כל שביכולתה על מנת שזה יקרה.
רבקה לוקחת על עצמה את כל האחריות לגורל יעקב ובכך למעשה היא טווה את תחילתו של העם היהודי. היא דואגת שיקבל את הברכות, היא שולחת אותו לחרן ובכך מצילה אותו מעשיו והיא גם מבטיחה להחזיר אותו משם: "ושלחתי ולקחתיך משם" (בראשית, כ"ז-מ"ה).
הצער שמגיע לרבקה בעקבות מעשי בנה הולך איתה עד יום מותה. דבר מותה כלל אינו מוזכר בתורה ואין עליה שום הספד כפי שהיה לשרה אמנו. אשה גדולה כמו רבקה, בוודאי היתה זכאית להספד מכובד ולאיזכור תולדות חייה בתורה. אך לא. חז"ל נותנים לזה הסבר: הוציאו את מיטתה בלילה כדי שעשיו לא ילך לפניה ולא יאמרו הבריות, ארורים השדיים שהניקו רשע זה (מדרש תנחומא - תצא י"ד). ואולי היתה זו רבקה שאף במותה דאגה לעשיו בנה, שלא יוודע ברבים דבר היותו רשע?
למעשה בכל הנוגע לחינוך הבנים ניכר שרבקה פעלה בצורה שונה ואף מנוגדת לזו של יצחק בעלה. אולם מעולם לא היו ביניהם חילוקי דעות. מדוע? מפני ששניהם פעלו יחדיו לכיוון אחד - עשיית רצון השם בלבד. והראיה - כאשר הכניס יצחק את רבקה לאוהל שרה אימו, מיד שרתה הברכה בכל: הנר דלק מחדש, הברכה שרתה בעיסה והענן חזר להיות קשור מעל האוהל. ברכה גשמית בעיסה, ברכה רוחנית באור הנר ומתוך כך, שרתה השכינה ביניהם בצורת הענן הקשור מעל האוהל.
רבקה היא דוגמא מוחשית וחיה לאיזה דרגות יכולה כל אשה יהודיה להגיע. מילדותה גילתה מסירות נפש עצומה שליוותה אותה לאורך כל הדרך.מסירות נפש עבור צניעות, מסירות נפש לעשיית חסד, מסירות נפש למען האמת, למען הקב"ה. מעניין לציין ששמה של רבקה מופיע לראשונה בסוף פרשת חיי שרה מיד לאחר סיפור עקידת יצחק בו מסופר לאברהם על הולדת בני אחיו ובתוכם על הולדת רבקה. להראות לנו שהנה, כעת למדנו מיצחק מה פירוש למות על קידוש השם, ועכשיו, דרך רבקה נלמד כיצד לחיות על קידוש השם.
בזכות רבקה ובדחיפתה קיבלו ישראל את ברכות יצחק, ברכות גם גשמיות (שהיו אמורות להגיע לעשיו) וגם רוחניות. רבקה לימדה אותנו שאשה יהודיה צריכה תמיד לחיות תוך מסירות נפש עבור התורה, תוך כדי קידוש השם בכל רגע ורגע. בכל אשה יהודיה יש את הכוח של רבקה, את הכוח לחיות במסירות נפש, ללא כל פשרות. אלו הם חיים יהודיים, אלו הם חיים אמיתיים, אלו הם חיים שיסללו לנו את הדרך הרוחנית האמיתית תוך כדי ברכה ושפע אין קץ מבורא עולם.

יום ראשון, אוגוסט 15, 2004

נקיץ על פני הקיץ

מאת: דניאל ישראל בן-יהודה גינרמן

קיץ בו תקיצי ותעמדי,
רגלייך בחול: הלא למחול הגעת לחוף
לחטוף קדושה מאופק מר?
קץ החול, בשפת הים.
בשפת הקץ אני דובר
נציג גלים בנות חפץ רך
לטבול חושייך ולבטול את חול הלב והרצון:
מראך בודד מול שקיעת קץ בזה הקיץ,
זה היום.
שרתי-לך זמר שפתי-ים.
רגלייך בחול.
עוד חלומי משאיף דמותך
השלך ונשוא אל קצב אור.
כמה את נעימה למילותיי בזה הקיץ
בו הקצתי לקולך בחוף הים,
בסוף החול,
קדוש כפינוקיי,
נשלכים במוא שירים האומרים
אשר שם מים המרטיבים רגלייך עוד בחול.
מלהיב מחוג, קשת ענן.
ניגש אליך,
בשיר קיצי ורענן.

נתיבות משערייך אל שעריי

מאת: דניאל גינרמן

הייתי להיות והתרפאתי מכל רע.
כונתי תנועותי והתרפאתי
כי חלמתי הויה בה אני ער,
נעדר אל תוך הקיץ;
קולך כשושנה בין הכתפיים
לציוד מלבד הטל.
בבוא הרוח ושפתיי מתנדנדות
וקולי בשמך קוראת לשמי -שיתוף שמים,
בין עיניך לביני-:
זה סיפור בו דמעותייך
נחדרות אל בכיי.
דבקות עולם.
סיפור מראות.
במרחק שתי פסיעות שוקע שחר
ואת בעיניי הבוערות.


לילה ירושלמית ביטוי אהבה

יום שישי, אוגוסט 13, 2004

יאיר הוא כי מנחם ---- פרק ב

פרק ב'

שָעַר הֶחֲלוֹן

מאת: דניאל ישראל בן-יהודה גינרמן

הָיָה רְחוֹב בְּאוֹתוֹ הַכְּפָר
וּבְקִצּוֹ תָּמָר,
וְעַל גַּב הֶתָּמָר, חֲרוּתִים,
עֶשְׂרִים כְּתָרִים:
רַק מַה- אוּכַל לְהָעִיד בָּם,
כִּי לֹא נִתְגַּלּוּ מֵעוֹלָם.

וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתוֹ תָּמָר הָיְתָה נִרְאֵית
בְּאוֹתָהּ עֵת חוֹמָה גְּבוֹהָה
לְלֹא תּוֹעֶלֶת לִכְאוֹרָה:
כֹּה מְגֻוֶּנֶת, כֹּה צְבוּעָה,
נִרְאֲתָה בְּקָצֶה אֶחָד קְרוּעָה;
שָׁם, בְּצֵל נוֹזֵל, מְצֻיָּרוֹת,
עַל צִדֵּי שְׁבִיל נְחָשִׁי, מִגְוַן צוּרוֹת.
זֶה, אוּלַם, כָּל מַה שֶׁאֻפְשַׁר לְהַגִּיד
עַל הַשִּׁקּוּף שֶׁבָּאתִי לְהָעִיד:
נָזְלוּ הַצּוּרוֹת כְּמִין זֶרֶם:
פֹּה אֶתְמוֹל אִי וְהַיּוֹם כֶּרֶם,
שָׁם הָיְתָה סְפִינָה לִפְנֵי שָׁנָה
וְהִנֵּה הַיּוֹם יֵשׁ מִגִּילָה;
וְשָׁמָה, מַעְלָה, רָאִיתִי פַּעַם נֶשֶׁר
אֲשֶׁר בָּרוּךְ הַשֵּׁם הָפַךְ לְגֶשֶׁר.

תּוֹשָׁבֵי הַכְּפָר הָיוּ כְּבָר רְגִילִים
מִזְּמַנִּים לְלֹא סְפִירָה
לְזֶרֶם הַדְּמֻיּוֹת הַמִּתְהַפְּכִים:
עָבְרוּ מוּל הַחוֹמָה בְּהֲלִיכָה,
וְאוּלַי מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מוּזָר
וְלֹא נִכְנָס בְּהִגָּיוֹן לְתוֹךְ הַשְּׁאָר,
נִמְנְעוּ בְּלִי כַּוָּנָה מִרְאוֹת חַלּוֹן
בַּכְּתָמִים הַמְּסַפְּרִים סִפּוּר חֲלוֹם.

לִפְעָמִים אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בָּטוּחַ
וּבְאוֹתָם רְגָעִים, לְלֹא וִכּוּחַ,
שֶׁרְאִיָּה לֹא מוֹכִיחָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ:
כְּשֶׁאָדַם נִצָּב בּוֹדֵד מוּל הַמַּרְאָה
וְטוֹעֵן לְעַצְמוֹ: "הֲלֹא רָאִיתִי",
אוֹ "הַבֹּץ בֲּנַעֲלַיִם לֹא דִּמִּתִּי",
וּמִסְתַּכֵּל שִׁקּוּף פָּנָיו, וּמִשְׁתַּפֵּל,
וּמְבַקֵּשׁ "הַיִּתָּכֵן" וְשׁוּב שׁוֹאֵל.
וְיִתָּכֵן שֶׁאַחַר מִכֵּן
(בְּהִתְפָּרְקוּת כָּזוֹ הוּא מִסְתַּכֵּן)
יִפָּתַח צִנּוֹר בְּמוֹא נָפְשׁוֹ
וּבַל יִשְׁאַל מַה פֵּרוּשׁוֹ
תַּתְחִיל חֵיל רְצוֹנוֹת לֹא נַוָּדִים,
פַּחַד, שִׂמְחָה, וְזִכְרוֹנוֹת אֲבוּדִים,
לְשַׂחֵק בְּזֶהוּת הַנִּסָּיוֹן:
"הִיא לֹא הָיְתָה בַּהֵרָיוֹן,
הֲלֹא עֵינֶיהָ הִתְכָּחְלוּ?"
אוֹ "אֲנִי בַּעַל אֱמֶת, בּוֹאוּ שִׁמְעוּ";
כִּי לֹא רוּחַ תִּתְּרַחֵף
בְּצִמְצוּם עַצְמוֹ לְלֹא הֶקֵּף.
וְהַצִּנּוֹר בְּכָל אָרְכּוֹ רוֹעֵשׁ בְּהוֹד
וּבְחֻלְשָׁה הָאִישׁ מַתְחִיל לִרְעֹד;
לְלֹא בִּטְחוֹן, נִשְׁפָּךְ לְתוֹךְ תְּהוֹם,
שְׁבוֹ, כֻּלּוֹ עֵינָיו, נִפְקַח פִּתְאוֹם.

כָּאֵלּוּ דְּבָרִים וְכַדּוֹמִים
נִשְׁמְעוּ בַּכְּפָר, מֵאוֹת לִפְנֵי הַיּוֹם.
רָאוּי לְהָבִין, בְּלִי לְהַגְזִים,
אֵיךְ נִבְנָה בְּתַרְבּוּתָם כָּזֶה מַחְסוֹם
שֶׁהַחֲלוֹם וְצוּרוֹתָיו מֵהֶם הִסְתִּיר
וְשֶׁאֵינֶנִּי רָאוּי לְהַגְדִּיר.

יֶלֶד תָּמִים, בֵּין אֲחֵרִים, הָיָה בַּכְּפָר,
עָלָיו כְּבָר מִקֹּדֶם יְסֻפַּר.
אַחִרֵי מִשְׂרַת הַלִּמּוּדִים שִׁלַח עַצְמוֹ
לְהֵרָאוֹת כִּשֶׁנִּתָּן לְטַעֲמוֹ:
בְּהִתְרוֹשְׁשׁוּת עִמְקֵי הַיַּעַר,
בַּגֶּחָלִים לְשֶׁעָבַר בְּחוֹף הַנָּהָר,
אוֹ הִרְחִיב אֹפֶק עֵינָיו עִם עוֹף נַיֶּדֶת;
אוֹ שָׁמַע אֶת הָרוּחַ מְדַבֶּרֶת
אוֹתָם מִלִּים לְלֹא לָשׁוֹן
אֲשֶׁר קִבֵּל בִּצְחוֹק אַדִּיר
כְּשֶׁבְּעֵינָיו מַבָּט בָּהִיר
מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְתִמָּהוֹן.

הַכֹּל אֵרַע בְּאוֹתָהּ סְבִיבָה, אָמְנָם.
וְאֵין צוֹרֵךְ לְהַסְבִּיר שֶׁכָּל אֶחָד,
כְּשֶׁבִּרְשׁוּתוֹ וְאַחִרָיוּתוֹ בִּלְבַד,
נִיבְנָה וְנִהְיָה אָדוֹן עוֹלָם.
יָרֹק, חָמוּץ, עָדִין, נִפְלָא,
קָשֶׁה, מַרְגִּיז, אוּלַי וְנַעֲלָה,
הֵם, בֵּינֵינוּ, הֶסְכֵּמִים לְהַשְׁוָאָה וּמַכְשִׁירִים
לִיצֹר קֶשֶׁר בֵּינִי לְבֵּין רָבִים.
וְלִפְעָמִים, רַק לִפְעָמִים, תּוֹךְ הִתְבּוֹנְנוּת עֲצוּמָה,
נִתַּן לְהָבִיא אֵיזוֹ פְּרִישָׁה לְסִיּוּמָהּ;
וְאָז הָעוֹלָמוֹת מִתְנוֹצְצִים בְּגִיל,
וְהֵיכָן שֶׁהָיְתָה חוֹמָה, יִפָּתַח שְׁבִיל.

אָז בּוֹאוּ נִתְקַדֵּם וְלֹא נִסְטֶה
עוֹד יוֹתֵר בְּרֶגַע זֶה:
אָנוּ עוֹמְדִים לְהִכָּנֵס לְעוֹלָם מַקְסִים
מַלֵּא פִּנּוֹת סְתוּמוֹת וּמַחְבּוֹאִים:
לְאוֹתָהּ חוֹמָה, הֵיכָן שֶׁהַמִּבְנֶה קָרוּעַ,
חֲבֵרֵינוּ הִגִּיעַ וְחָצָה... וְלֹא יָצָא פָּצוּעַ.
אֵיךְ הוּא עָשָׂהּ? אֵיךְ הוּא הִצְלִיחַ,
אֵיפֹה שֶׁלֹּא יָצָא לַאֲחֵרִים אַף לְהָרִיחַ?
רֵאשִׁית כָּל, אוֹדֶה לָכֶם:
הוּא נָתַן לַחַלּוֹן שֵׁם.
מִתּוֹךְ תְּמִימוּתוֹ, וּלְלֹא כָּל מַחְשָׁבָה,
הִתְבּוֹנֵן אַט לְאַט בְּמַהֲלָךְ צוּרוֹת
כִּרְאוֹתוֹ סֶרֶט בּוֹ סִפּוּר מֵעֲשִׂיּוֹת,
וְתוֹךְ הַסֶּרֶט שֶׁל עַצְמוֹ רוּחַ נוֹשְׁבָה.
לֹא נוֹדָע לוֹ מָתַי בִּכְלָל נִסְגְּרוּ לוֹ הָעֵינַיִם
וְעָבְרוּ לִהְיוֹת שִּׁמֵיִמָיו אוֹתָם שָׁמַיִם
וְהַחַלּוֹן בְּתוֹךְ-תּוֹכוֹ זֶה הַחַלּוֹן
אֲשֶׁר נִדְרַךְ אֵלָיו עַל הָרַגְלַיִם.
בְּמִין חֲלוֹם שָׁקֵט דָּרַךְ וְהִרְגִּישׁ חֲלַק,
פִּתְאוֹם חַלַּשׁ בְּעוֹד בָּטוּחַ; שׁוּב חֲזַק;
וְנִרְצְתָה בּוֹ אֲדָמָה בִּמְלֹא כַּפַּיִם
וְשָׁכַב אָז וּמוּל עֵינָיו, הַאֲדָמָה הָיְתָה כְּחֻלָּה.
הִתְחַשֵּׁק לוֹ אֹפֶק וּבִרְאוֹתוֹ יוֹנָה, מוּלָהּ,
נִתְגַּלָּה לוֹ, לְפֶתַע, נְתִיב כֹּה דַּק
כְּשֵׂעָר שֶׁל בֵּן עֲנָק:
נְתִיב חַי סֶגוֹל
וּבוֹ נִשְׁמַע נִגּוּן מָחוֹל
וְנֶאֱנַח אֶנְחַת שָׁלוֹם.
הַיֶּלֶד נִכְנַס בּוֹ שֶׁבְּתוֹכוֹ בְּתוֹךְ חֲלוֹם
מוּל הַקְּרִיעָה שֶׁבַּחוֹמָה עָל יָד תָּמָר
בְּעוֹד טִיֵּל בְּסִיבוּבוֹ בִּקְצוֹת הַכְּפָר.
לָקַח לִבּוֹ בִּשְׁנֵי יָדָיו; אוֹתוֹ שָׁלַח, אוֹתוֹ היִנֶס
לְתוֹךְ זֶה הַנָּתִיב, אֲשֶׁר פִּתְאוֹם יָלַד פַּרְדֵּס
אֲשֶׁר גָּדַל וְהִתְרַחֵב, פָּרַח מַהֵר,
נִדְלַק בּוֹ אוֹר, וְהִתְעוֹרֵר.


יום שלישי, אוגוסט 10, 2004

נשים יהודיות במקרא - רבקה אמנו 1

בס"ד

הכוח שמניע אותנו

מאת: גליה גינרמן

את המאמר הזה אני מחלקת לשני חלקים. השבוע החלק הראשון ובשבוע הבא החלק השני. על רבקה אמנו יש כל כך הרבה לכתוב, שקשה להכניס את הכל לפעם אחת.

רבקה אמנו היתה היד המכוונת של האומה הישראלית באופן מאוד פעיל ומעורר הערצה, תוך כדי סיכון עצמי של ממש! הדבר בא לידי ביטוי באופן בו שיכנעה את יעקב ללכת ולקבל את הברכות מאביו במקום עשיו וכן בכך שהצליחה לשלוח אותו לחרן ובכך להציל את חייו. בכך היא ממשיכה את דרכה של שרה אמנו שהדבר שהנחה אותה היה דרך האמת בלבד ללא משוא פנים וללא רווח אישי כלשהו.

על כל פעילותה והאופן בו הדריכה את יעקב אבינו, בפעם הבאה. הפעם הזאת אני דווקא רוצה לדון באופייה של רבקה, לבחון מאיפה היא באה ומהיכן היא שואבת את כוחותיה.

רבקה מילדותה ניכרת באופיה החזק ובעקשנות שלה ללכת רק אחרי האמת. אנו פוגשים אותה לראשונה בפרשת חיי שרה כאשר אליעזר עבד אברהם נשלח לחרן כדי לחפש אשה ליצחק בנו. הכתוב מתאר את רבקה באופן הבא: "וְהַנַּעֲרָ, טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד--בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ" . זהו למעשה המקום היחיד בו ניתן תיאור כלשהו לרבקה. המפרשים מתעכבים על משמעות השבח "בתולה ואיש לא ידעה". על פי המדרש היתה רבקה בת שלוש שנים כאשר פגש בה עבד אברהם. אם כן, מה כל כך מיוחד בהיותה בתולה?
וכאן למעשה אנו מתוודעים לעובדה המזעזעת שבמקום בו גדלה רבקה, כל בת, אפילו הקטנה ביותר, לא היתה בתולה! כולן הפקירו עצמן לגברים!
הבה נתבונן. אנו לומדים להכיר חברה מושחתת לחלוטין, בה ההפקרות שולטת עד כדי כך שגם ילדות בנות שלוש לא מוגנות ממנה, מקום שבו כל אחד שנולד לומד מאחרים את צורת החיים הזאת וממשיך אותה. גם משפחתה של רבקה אינה מוצגת באור חיובי יותר. אנו לומדים באותה פרשה שהאח לבן הוא עובד אלילים, רמאי וחומד ממון, שמנסה להרעיל למוות את אליעזר עבד אברהם ובכך לגנוב את כספו.
כלומר, רבקה נולדה לתוך משפחה שלא נתנה לה הגנה כנגד החברה המושחתת בה היא גדלה ואף עודדה אותה לנהוג כפי שכל אחד בחברה זו נהג.
ובכל זאת, למרות גילה הצעיר היא עומדת איתנה, כמו אברהם אבינו – הוא מעבר אחד וכל העולם מהעבר השני- ואינה נכנעת לתכתיבי החברה והמשפחה.
כאשר העבד שפוגש אותה על יד הבאר ומבקש ממנה מים לשתות, לו ולגמליו היא עושה מעל ומעבר על מנת לספק את רצונו. היא שואבת לו מים ומקרבת את הכד לפיו כדי שלא יצטרך להטות את הכד, ואחר כך היא משקה את כל גמליו (עשרה!) עד אם כילו לשתות! רק לצורך האינפורמציה, גמלים שותים מים באופן שיספיק להם לארבעה ימים, להשקות עשרה גמלים לארבעה ימים זו לא עבודה קלה, גם לא לכמה גברים חסונים. אבל רבקה הולכת לבאר ושואבת מים הלוך וחזור הלוך וחזור עד שכל הגמלים שותים מספיק לארבעה ימים! ותוך כדי כך, העבד עומד נדהם, מתבונן בבחורה/ילדה זו שמפגינה חסד שכמוהו ראה רק בבית אברהם אדונו. גם צורה זו של חסד אינה נפוצה במיוחד במקום הזה, אם לדבר בלשון המעטה, וגם כאן אנו רואים את רבקה הולכת נגד הזרם.
כאשר העבד מוזמן לבית רבקה על מנת לבקש ממשפחתה שתתן אותה לאישה ליצחק, מנסים בני משפחתה למנוע ממנה ללכת בכל מחיר. לבן מנסה להרעיל את אליעזר (אבל במקום זה אביו בתואל אוכל מהרעל ומת), ולאחר מכן הוא מנסה למשוך את רבקה להשאר בביתם עוד שנה.
אולם רבקה, שכבר יודעת את טיב המקום, לא מניחה להם לעכב אותה. היא מסכימה מיד ללכת עם העבד ולהיות לאשה ליצחק. גם כאן מתגלה רבקה באופיה החזק. היא לא מתכוונת להישאר בחברת הרשעים בה גדלה ולא ללכת בדרכם, למרות שזהו החינוך שקיבלה. היא הולכת אחר האמת.
זוהי רבקה אמנו שלאורה אנו חיים ושממנה אנו שואבים את הכוח למסירות נפש עבור האמת.

ללכת נגד הזרם אינו דבר פשוט. אדם תמיד מחפש את הדומים לו, את החברה בה יוכל לחיות ולהרגיש שייך, ללא צורך להילחם וללא הצורך להגן מחדש על דרכו.
אך מרבקה אנו לומדים שכאשר החברה בה אנו נמצאים אינה פועלת כשורה, אנו מחוייבים ללכת כנגדה ולפעול רק על פי האמת, למרות שדרך זו לפעמים סותרת את החינוך שקיבלנו ואת הדרך בה הולכים ידידנו, בני משפחתינו וכל החברה בה אנו נמצאים.
עלינו להאמין שבסופו של דבר אנשים ישתכנעו בנכונות דרכינו וילכו בעקבותינו. אולם עד אז, עלינו להתעקש כמו רבקה אמנו לעשות הישר והנכון בעיני השם, למרות כל הקשיים.

רבקה שאבה את כוחה מתוך הכרתה בבורא עולם, וכמו שרה, גם היא היתה דבקה בו בכל רגע ולא עשתה שום פעולה באופן אוטומטי ללא חשיבה, עד כדי שזכתה אף היא לנבואה.
בדורינו אנו, כל אחד ואחת מאיתנו מסוגלים ומצווים לשאוב את הכוח מההכרה בבורא עולם ובתורת ישראל. אם רבקה היתה יכולה להתנגד לחברה שלמה מגיל שלוש שנים, על אחת כמה וכמה אנחנו יכולים ומחויבים לדעת שגם אם קיבלנו חינוך שאינו משתווה לדרך האמת וגם אם כל הסובבים אותנו מנהלים את חייהם בצורה כזאת ללא ייסורי מצפון, אין זה מתיר לנו לנהוג כמותם. הקב"ה משגיח על כל אדם באופן אישי ובוחן אותו לבד, ללא החברה מסביבו, וכאשר הקב"ה רואה את מאמצינו ללכת בדרכיו הוא מאיר לנו את הדרך, בדיוק כפי שהאיר את דרכם של אבותינו ושל אמותינו. רבקה שהתעקשה ללכת בדרך השם האמיתית זכתה להיות האם של אומה קדושה שקיבלה תורה בהר סיני! ללכת בעקבותיה אינה רק חובה, אלא זכות גדולה.

יום שני, אוגוסט 09, 2004

מקודש הבא, קודש הנתרם לתיקון עולם

this is an audio post - click to play

וכי בכח הדיבור ניתן בידינו להשתתף בתוכנית הבריאה!?
וכי אין שום "מאגיה" בעולם כי אם "אברא-כאדברה", מלת המפתח להשלמת תיקון הבריאה אשר הוקדש לידינו!?
ברוך אתה בבואך וברוך אתה בהשראתך לשם שמים. ברוכה את בכונותייך העילאות, ברוכה את באנושיותך המבורכת.
ובכן, בואו נבנה יחד, חבריי. בזמן אשר חובת היצירתיות עלתה מעל כל גבול צפוי להשגה, בזמן של חבל וצער ותפלה וצפיה....
בואו, נעשה, נשמע, נשמיע לשמים ותשמע הארץ אמרי פינו ותיעש.
בברכות,

יאיר מנחם

יאיר הוא כי מנחם

פרק א'
אוּלָם בָּצָל

מאת: דניאל ישראל בן-יהודה גינרמן

נִזְדַּמֵּן לִי שֶׁהָיָה כְּפָר
וּבוֹ יֶלֶד נֶהֱדָר.
לֹא אֲסַפֵּר עַל זֶה הַיֶּלֶד
אֶלָּא שֶׁזָּכָה בְּמֶרֶד;
וּכְלוּם אַגִּיד עָלָיו
לְפַחוֹת בְּזֶה הַשְלָב.

בְּאוֹתוֹ הַכְּפָר כֻּלָּם
הָיוּ מִתְכַּנְּסִים בְּאוּלָם
לְהִתְרוֹצֵץ מִדֵּי שָׁבוּעַ.
מִתּוֹךְ מָסֹרֶת עַתִּיקָה
סִפְרוּ בְּדִיחוֹת, אָכְלוּ, שָׁתוּ,
עַד שֶׁהָיוּ בְּרֹאשׁ פָּרוּעַ.
וְאָז, תּוֹךְ כְּדֵי שְׁתִיָּה,
כְּבָר בַּלַּיְלָה נִשְׁלְטוּ
יצְרותֵיהֶם בִּידֵי גּוֹרָל:
הֵם עָמְדוּ בְּמַעְגָּל
וְכָל אֶחָד אֶת צַעֲרוֹ
דִוֵחַ בְּחֻפְשָׁה;
לְלֹא צְנִיעוּת, לְלֹא בּוּשָׁה,
לְבַל יֶדַע מִי אֲמָרוֹ,
מִכָּל פֶּה, סִפּוּר אֻמְלָל,
בַּחֲשֵׁכָה, בַּמַּעְגָּל.
הַפִּקְחִים אוּלָם נִחְשׁוּ
מִי בָּעַל כָּל וִדּוּי,
אַךְ שׁוּם סִפּוּר הָיָה צָפוּי
מֵאוֹתָם שֶׁהִתְכַּנְּסוּ:
לְאוֹר הַיּוֹם נִרְאוּ שְׂמֵחִים!
רַק בְּאוֹתָם יָמִים
כְּשֶׁעֵינֵיהֶם נִכְבּוּ בְּיַחַד
גִּמְגְּמוּ אֶת כָּל הַפַּחַד;

וּכְשֵׁם שֶׁזֶּה אֵרַע
נִפְתַּח לָהֶם סֻלַּם מִתַּחַת
כְּפֵה בּוֹלַעַת וְרוֹתַחַת,
וְנָפְלוּ בּוֹ, מְלֵאֵי יִרְאָה,
לְהַחְבִּיא אֻמְלָלוּתָם עָמֹק רָחוֹק
אַחַר שָׁעוֹת שְׂחוֹק וּצְחוֹק.

אָמַרְתִּי לָכֶם
וְאֶחְזֹר בַּכֵּן:
הָיָה גָּר בַּכְּפָר הַזֶּה
יֶלֶד חָכָם וְנָאֶה.
אַךְ אֵינֶנּוּ עוֹד הַזְּמַן
שֶׁאֲסַפֵּר לָכֶם עָלָיו.
רַק תֵּדְעוּ: הָיָה שׁוֹבָב.
וְגַם תָּבִינוּ לְהַלָּן
אֵיזֶה מְפֻנָּק, אֵיזֶה חָמוּד:
בִּתְמִימוּתוֹ לְכָל צִיּוּד
הָיָה נִכְנָס בְּלִי בֶּהָלָה
לַקָּשָׁה וְלַקַּלָּה
מִתַּחְבּוּלוֹת הַכְּפָר.
מַה סוֹדוֹ? הוּא הָיָה שָׁר!

וּבַל תַּגִּידוּ לִי עִקֵּשׁ
רַק אוֹסִיף שֶׁהָיָה לוֹחֵשׁ
מְתיקוּיות לְלֹא מִלִּים
בְּאָזְנֵי הַמְּבֻגָּרִים,
שֶׁהִתְבַּיְּשׁוּ מִלְּהוֹדוֹת
שֶׁהָיוּ עֵרִים בַּחֲלוֹמוֹת:
עָצַר אוֹתָם אַף בָּרְחוֹב
וְנֶחִדֳר לְכָל מַכְאוֹב:
לְאֹזֶן הַמְּבֻגָּר קָפַץ
-כִּזְבוּב נָגַע וְרָץ-
וְאַף אִם לֹא יָדַע מַה כְּאֵבוֹ,
תּוֹךְ שְׁנִיָּה נִרְפָּא לִבּוֹ.


אֵיזֶה עֵרֶב, בָּאוּלָם,
שׁוּב נִתְכַּנְּסוּ כֻּלָּם.
שִׂחֲקוּ וְשָׁתוּ וְהִתְוַדּוּ
וְכָרָגִיל בַּסּוֹף בָּכוּ
כִּי בַּסּוֹף, לְכָל אֶחָד מֵהֶם,
נִרְאָה שֶׁהָיָה מְשַׁעְמֵם.
"אֵיזֶה דְּמָעוֹת לְלֹא תּוֹעֶלֶת!",
נִשְׁמְעָה צְעָקָה בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט.
וּמִיַּד הִכִּירוֹ אֶת קוֹל הַיֶּלֶד
עֲדִין כְּוֶרֶד יוֹסֵף אוֹר מִתּוֹךְ הַחֹר.
בַּדְּמָמָה אָז נֶעֱצָר
הַתַּהֲלִיךְ הַמֻּכָּר.
וְטֶרֶם הֵגִיב הַכַּעַס כְּתַחְבֹּשֶׁת
לְהִתְנַצֵּל מִזּוֹ הַבֹּשֶׁת
נִשְׁמְעָה שׁוּב הַקּוֹל הַמְּצֻיֶּנֶת:
"דִּמְעוֹת בָּצָל מִשֶּׁלָּכֶם,
אֻמְלָלוּתְכֶם לֹא כָּךְ תְּהִי מוּגֶנֶת!".
אוֹי, עַל עַצְמָם הִתְחִילוּ לְרַחֵם,
עַד שֶׁמִּישֶׁהוּ צָחַק חָזָק
וּבְמֶרְכָּז הָאוּלָם הַזֶּה צָעַק:
"בּוֹאוּ נוֹרִיד אֶת קְלִיפַת זֶה הַבָּצָל
וְנִרְאֶה מַה בָּאֶמְצַע נֶאֱצָל".

וְשׁוּב נוֹשְׁבוּ וְהִתְכַּנְּסוּ
וְהִתְחִילוּ לְדַבֵּר, וְנִרְגְּעוּ.
וְהָאֶחָד אָמַר אֲשֶׁר מִתַּחַת
הַקְּלִפָּה הַיְּבֵשָׁה בְּנַחַת
מִתְרַכְּזִים הַכֹּחַ וְהַמִּיץ,
וְשֶׁכְּדָאִי לְהָצִיץ
הָאֵין שִׂמְחָה וְאֹשֶׁר אֶפְשָׁרִיִּים
מֵאֲחוֹרֵי חַיִּים שִׁגְרָתִיִּים.
וְהַשֵּׁנִי פָּתַח אֶת בְּצָלוֹ, וּמֵאַחַר סְפָרוֹת
שֶׁתָּפְסוּ לוֹ אֵת כָּל הַיּוֹם
מָצָא כִּשְׁרוֹנוֹתָיו בְּהִגָּיוֹן
וְנִזְכָּר בְּיַלְדוּתוֹ מְלֵאָה חָכְמוֹת.
וְהַנָּהָג אֲשֶׁר בְּאוֹתוֹ מַסְלוּל
נִמְאַס לוֹ מִלָּלֶכֶת יוֹם בְּיוֹם
הוֹדָה בְּכָךְ שֶׁיֵּשׁ לֹא גְּבוּל
לֲגִלּוּיִם הַחֲדָשִׁים בְּכָל מָקוֹם.
וְכָךְ דִּבֵּר הַחַיָּט עָל הָאָפְנָה
וְכָךְ הוֹדָה בַּעַל מָלוֹן
אֲשֶׁר בְּכָל תַּיַּר רָאָה תְּמוּנָה
שֶׁל אֹשֶׁר, אַהֲבָה, אוֹ כִּשָּׁלוֹן.
וְהִתְרַגְּשׁוּ, וְהִתְחִילוּ לְדַבֵּר כֻּלָּם בְּיַחַד
צְמֵאִים לְחַיּוּת אֲשֶׁר מִתַּחַת.
הָרֵי הִתְמוֹדְדוּ פִּתְאוֹם
בִּהְיוֹתָם בְּצָלִים שֶׁמִּבַּחוּץ
נִחְוְיִם שְׁמָמָה בְּעוֹר חָמוּץ
וּבְתוֹכָם עָמֹק בּוֹעֵר חֲלוֹם
בְּרֵיחוֹ הַיָּחִיד, וּמְפֹאָר, וּמְיֻחָד
אַף בְּלָשׁוֹן מְשֻׁתָּף, שֶׁל כָּל אֶחָד.

עוֹד יְסַפֵּר עַל עַצְמוֹ
אוֹתוֹ הַיֶּלֶד הַתָּמִים
שְׁעָתָהּ כֻּלָּם אוֹהֲבִים
בְּזֶה הַכְּפָר, בְּעוֹלָמוֹ.
עָלַי לִגְמֹר אֵת מִלּוֹתַי
כֵּיוָן שֶׁכְּבָר שָׁעָה לְהִתְמַצְּאות.
אֵין מָקוֹם לָעֶצֶב, חֲבֵרַי:
בָּצָל שֶׁמִּבַּחוּץ עוֹרֵר דְּמָעוֹת
כְּדָאִי לַחְדֹּר בּוֹ קְלִיפָה קְלִיפָה
וּלְגַלּוֹת עוֹלָם חָדָשׁ בְּכָל טִיְּפָה.
עַכְשָׁו בְּזֶה הַכְּפָר אוּלָם חָדָשׁ
מוּאָר וּמְפֹאָר לַתַּעֲנוּג
בּוֹ הַקָּהָל בְּשִׂמְחָה וְכַנָּהוּג
רוֹקֵד נִגּוּן חָלָב וּדְבַשׁ.

שֵׁם הָאוּלָם? אוּלָם בָּצָל,
אֲשֶׁר מִתְּמִימוּת יֶלֶד נֶאֱצָל.

נשים יהודיות במקרא - מרים הנביאה

בס"ד

אמונה המובילה לישועה

מאת: גליה גינרמן

השבוע ובפעמים הבאות הטור יוקדש לתאור נשים בתנ"ך שבוודאי יאירו לנו את תפקידנו ומהותינו בעולם היהודי.
כהקדמה ברצוני לציין תופעה מעניינת, אשר בוודאי יש בה על מנת ללמד מה נדרש מאיתנו הנשים ואיזה כוח נתן לנו הבורא מרגע בריאתנו. אין אנו מוצאים בכל התורה הנביאים והכתובים אף לא אשה יהודיה אחת שהוגדרה כחוטאת. גברים יהודיים חוטאים יש לעומת זאת למכביר, אנו יודעים על קורח, דתן ואבירם, על המרגלים וכן על רוב מלכי ישראל שהיו חטאים להשם ועשו הרע בעיני השם. אולם בכל מקום בו מדובר על אשה יהודיה, אין אף אחת שתוזכר כחוטאת.
אמנם ישנם תיאורים על חטאים מסוימים של נשים - כמו חטא מרים הנביאה, שאת דמותה נכיר היום, אולם מרים במהותה היתה צדקת.
מרים הנביאה נולדה לעמרם ויוכבד. שניהם היו משבט לוי. יוכבד היתה בתו של לוי ועמרם היה נכדו. מרים היא אחותם של משה ואהרן.
לדמותה של מרים אנו מתוודעים בפרשת שמות בסיפור גזירת פרעה על כל הזכרים ועל נסיונו לשתף את המילדות העבריות שפרה ופועה במעשי הרצח שלו.
שפרה ופועה הן יוכבד ומרים. מדוע נקראה מרים פועה? אומרים המפרשים שמרים היתה פועה לילדים הנולדים ומפייסת אותם מבכיים ומרגיעה אותם.
מאוחר יותר אנו פוגשים אותה עומדת על שפת היאור ומשגיחה על תיבה שצפה על היאור. בתוך התיבה היה משה אחיה התינוק והיא עמדה שם, משגיחה עליו לראות מה יהיה בסופו. כאשר בת פרעה מגלה אותו, תופסת מרים יוזמה ומציעה לה את אם התינוק - יוכבד- בתור מיניקת לתינוק.
שנים מאוחר יותר, כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים וחוצים את ים סוף היא לוקחת תוף בידה ושרה לנשים את שירת הים.
לבסוף אנו רואים בחטא לשון הרע שדיברה על משה ומתוודעים לעונש הצרעת הבא על המדבר לשון הרע. יחד עם כל עם ישראל אנו ממתינים לה שבעת ימים עד שתרפא מצרעתה ותוכל לחזור אל המחנה.
כאשר מרים מסתלקת מן העולם, לסוף ארבעים שנות הליכה במדבר, נעלמת איתה גם הבאר שליוותה את עם ישראל כל אותן שנים.
לאור כל הקורות את מרים מהיותה ילדה ועד פטירתה ישנו פן מעניין באישיותה אותו אני רוצה להדגיש.
מרים היא הסמל לחיים. היא פועה שמחייה את הילדים, היא זאת ששומרת על משה בהיותו ביאור ודואגת לחייו, היא זו שמעודדת את הנשים בשירתן על ים סוף ונוסכת בהן תקווה, ובזכותה יש לעם ישראל באר מים שהולכת איתם במדבר ארבעים שנה.
המדרש מוסיף לנו פרטים נוספים על מרים. כאשר פרעה גזר להשליך את הבנים הנולדים ליאור, עמד עמרם, אבי מרים ואהרן (משה לא נולד אז) וגרש את אשתו. הוא סבר שאין טעם להביא לעולם ילדים שממילא נידונו למוות ברגע לידתם. בעקבותיו עמדו כל הגברים וגרשו את נשותיהם.
באה מרים אל אביה (והיא רק בת חמש) והוכיחה אותו: "אתה יותר גרוע מפרעה! פרעה גזר רק על הזכרים ואתה גזרת גם על הזכרים וגם על הנקבות, פרעה גזר על מיתה בעולם הזה, אתה גזרת גם לעולם הבא, גזרתו של פרעה ספק מתקיימת, ספק אינה מתקיימת, ואילו גזרתך בוודאי מתקיימת ( כי הצדיקים- גזרתם מתקיימת) ". מיד שמע לה עמרם, עמד והחזיר את אשתו וכן עשו כל הגברים. במעשה זה מרים הצילה את קיומו של עם ישראל כולו.
מרים שוחרת החיים והאמונה מוזכרת במדרש גם בהקשר של לידת משה רבינו. כאשר הוכיחה את עמרם אביה, אמרה לו גם שיוולד להם בן שיושיע את ישראל. בכך נוסכת מרים באביה ובכל ישראל את התקווה לישועה. אולם, כאשר התינוק משה נולד, נראה שנבואתה לא מתקיימת שכן כבר אי אפשר להחזיק את התינוק בבית מבלי שיגלו אותו המצרים, והאם נאלצת להחביא אותו בתוך תיבה ולשלוח אותו ביאור אל מוות בטוח.
ברגע זה טופח עמרם על ראשה של בתו ואומר לה: "בתי, איה נבואתך?" אולם מרים, שהיתה חדורת אמונה וידעה שנבואתה היא נבואת אמת, עמדה על היאור והביטה אל התיבה, לא מתוך סקרנות, אלא כדי לראות באיזה אופן יבחר הקב"ה להציל את משה. ואכן, הצלתו של משה באה מהכיוון ההפוך לכל הגיון. דווקא בת פרעה מוצאת אותו ובוחרת לאמץ אותו ולגדל אותו בביתה מתחת לאפו של פרעה אביה. מתוך ארמון פרעה יוצא משה בסופו של דבר להושיע את ישראל.
במעשה זה מרים לימדה אותנו לקח חשוב- גם אם נראה לנו שאין תקווה ושהכל אבוד, אסור לנו לאבד את האמונה, כי לפעמים דווקא מתוך היאוש יכולה לצמוח הישועה הכי גדולה.
את כוח האמונה של מרים אנו רואים גם בים סוף, כאשר לאחר הנצחון הגדול על מצרים, לקחה מרים את התוף בידה ושרה לנשים. שירה זו באה לתת עידוד לנשים ותמיכה בהן, מאחר ולא ידעו מה מצפה להן במדבר. מרים שרה להן על אמונה בקב"ה ונסכה בהן תקווה שפיעמה בתוכן כל ארבעים השנים במדבר.
מרים, המחייה את הילדים, בעלת האמונה הגדולה שתמכה במשה ותמכה בנשים זכתה שתהיה באר לעם ישראל ארבעים שנה במדבר. ולמה דווקא באר מים? כי מים הם חיים -וזה בדיוק מה שמרים העניקה לכל-חיים ותקווה. ובמותה, נעלמה הבאר.
בימים אלו של בין המצרים עלינו לשאוב מכוחה של מרים ומאמונתה ולדעת שדווקא מתוך התהום, בו נראה לנו שאין חלילה תקווה, דווקא משם תצמח לנו הישועה, ובזכות האמונה נזכה שיתן לנו הקב"ה מים אשר יחיו אותנו במדבר החיים עד בוא הגאולה השלמה
.

נשים יהודיות במקרא - שרה אמנו

בס"ד

הסוד מאחורי יופיה של שרה


מאת: גליה גינרמן

שרה אמנו נולדה להרן, בנו של תרח ואחיו של אברהם אבינו. על ילדותה של שרה אין התורה מספרת לנו. אנו מכירים אותה
מהרגע בו נישאה לאברהם דודה. בהמשך הפרשיות בתורה אנו לומדים על היותה עקרה, אנו קוראים על פרשת הגר שפחתה ועל לידת ישמעאל, לאחר מכן הולדת יצחק וגירוש הגר וישמעאל.
שרה היא למעשה האשה היהודיה הראשונה בעולם.
אברהם ושרה מקבלים על עצמם ועל זרעם לדורי דורות את האמונה בא-ל אחד ומנחילים לסובבים אותם את הידיעה על עבודת האדם האמיתית את השם בעולם הזה ומהי חובתו כלפי האלוקים.
שרה מלמדת אותנו מהם חיים אמיתיים ונכונים של אשה יהודיה. שרה היתה נביאה. המפרשים אומרים שהיתה נביאה גדולה יותר מאברהם ויחד איתו עזבה את ארץ מולדתם במסירות נפש כמצוות האלוקים, ופעלה בקרב הארץ על מנת לפרסם את האלוקות בעולם הזה.
על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן"(בראשית יב פס' ה') אומרים המפרשים שהכוונה היא לכל אלו שאברהם ושרה גיירו. כלומר, לימדו שיש אלוקים אחד וכיצד לעבוד אותו. שרה היתה מגיירת את הנשים ואברהם את האנשים.
לשרה היה תפקיד ברור ומוגדר, היא לא היתה רק מלווה לאברהם, האשה אשר הולכת אחרי בעלה, אלא עסקה בפעילות מתמדת של קירוב. היא היתה מדברת לנשים, מסבירה להן ומנחה אותן מה עליהן לעשות ומהו תפקידן כלפי בוראן. שרה היתה שליחה, מעין "שגרירה" של הקב"ה אצל הנשים כשם שאברהם היה אצל האנשים.
גם אנחנו שגרירות. כל אשה יהודיה הינה יחידה ומיוחדת ועליה מוטל תפקיד לא פחות גדול משל שרה אמנו. כל אשה יהודיה היא אם לדורות הבאים אחריה, וכמו שרה אמנו שעד גיל תשעים לא זכתה בפרי בטן, עליה להוות דוגמא לכל הסובבים אותה ולהנחות אותם בדרך האלוקים.
עולמינו המודרני מאיים לגזול מאיתנו את תכלית חיינו. כבר מגיל צעיר מחנך אותנו הרחוב שאשה מצליחה היא רק זאת שבונה לעצמה קריירה משגשגת ובד בבד אף מצליחה לשמור על יופי של אשה צעירה כאילו היתה במכון יופי כל היום.
הפרסומות והסרטים טורחים לשכנע אותנו שכך הם באמת פני הדברים ובונים לנו את חלומותינו ואת שאיפותינו. הרחוב נוטע ברבות מאתנו חששות מפני ישיבה בבית עם הילדים וגורם לנו להאמין שמימוש הפוטנציאל האמיתי שבנו הוא דווקא מחוץ לבית.
אך הנה, באה שרה אמנו ללמד אותנו מהי אשה מצליחה באמת. כיצד? ומה בעצם פירוש הדבר ששרה היתה מגיירת את הנשים?
שרה שהיתה נביאה, חיה בקשר מתמיד וישיר עם הקב"ה והיתה דבקה בו בכל רגע ורגע. שרה חייתה באופן כזה שעל כל צעד שעשתה ידעה לשאול את עצמה מה רוצה ממנה הקב"ה ברגע זה וכיצד עליה לנהוג באופן שיהיה נחת רוח לקב"ה ממעשיה.
את הנשים שסבבו אותה היתה מלמדת לנהוג בדיוק כמוה, היתה מסבירה להן שהתכלית שלהן הוא לעשות את רצון השם בכל רגע ובכל מצב אפשרי.
החיים שלנו מלאים נסיונות וקשיים ואף מלאים רגעים יפים, רגעים של נחת רוח וצחוק. מתוך שני המצבים נדרש מאיתנו לפעול באופן שיהיה לקב"ה נחת רוח ממעשינו.
שרה אמנו לא עברה חיים קלים במיוחד. בהיותה אשה יפה מאוד, נאלץ אברהם לספר לכל מי שראה אותה איתו שהיא אחותו (מה שעובדתית היה נכון, כי היתה בת אחיו) כדי שלא יהרגו אותו ויקחו אותה, ומתוך כך, נלקחה שרה פעמיים לבית פרעה מלך מצרים שחשב שהיא פנויה וביקש לקחת אותה לאשה לעצמו. גם במצב הזה שנראה אבוד מראש, עשתה שרה את מה שנדרש ממנה על ידי הקב"ה. היא המשיכה לשמור על צניעותה והתפללה לקב"ה שיציל אותה. ואכן, הצליחה להנצל מיד פרעה ולחזור אל אברהם.
מאוחר יותר, כאשר סברה שממנה לא יהיה ילד לאברהם, החליטה לעשות מעשה על מנת שיהיה לאברהם זרע והכניסה אליו את הגר שפחתה, דבר שדורש מסירות נפש גדולה ממש ורצון אמיתי לעשות את רצון השם מבלי להתחשב ברצון האישי. מאותה שפחה נולד ישמעאל ובינתיים סבלה שרה בזיונות עבור זה שאין לה ולד.
וגם ברגעי החסד, כשנולד יצחק ושרה ראתה שישמעאל משפיע עליו לרעה, לא היססה לרגע ודרשה מאברהם לגרש את הגר ואת ישמעאל - מעשה שלכתחילה לא נראה נכון לאברהם, אולם הקב"ה הצדיק את שרה ואמר לאברהם שישמע בקולה. שרה לא פעלה מתוך קנאה או רצון לנקמה חלילה, אלא מתוך דאגה לכך שיצחק יגדל בצורה הנכונה ולא ילמד מישמעאל דרכים אחרות שלא היו על פי השם.
גם זה לא היה נסיון קל לשרה, אך מתוך היותה יראת שמים, פעלה תמיד אך ורק על מנת לקדש שם שמיים ולפעול רק לפי רצונו של הקב"ה, גם אם מעשיה נראו כלפי חוץ כמעשה נקמה אישי.
כל הפחדים שלנו והחששות ל"בזבז" את חיינו בישיבה בבית עם הילדים, למשל, והרצון שנוטע בנו הרחוב "לעשות משהו עם החיים שלנו" ולפתח קריירה, יעלמו אם נלמד משרה כיצד חיה אשה יהודיה. אמנם אין צורך שאשה תהיה אך ורק בבית עם הילדים, אך לעומת זאת עלינו לדעת שהתפקיד האמיתי שלנו, כמו זה של שרה אמנו, הוא להיות תמיד עם יד על הדופק לדעת מה הקב"ה רוצה מאיתנו במסגרת הכלים שניתנו לנו, במסגרת האפשרויות שיש לנו בחיים.
וכאשר יש ילדים, עלינו להשכיל להוביל אותם בזהירות ובאחריות בדרך השם וחלילה לא לטעות ולחשוב שמותר לנו לתת לעניינים "לזרום" באופן אוטומטי, אלא כל רגע לבחון ולבדוק ולוודא שאכן אנו מובילות את ילדינו בדרך הנכונה והאמיתית.
וזוהי תכלית של ממש ועבודה של ממש.
מעניין לציין, אולי כאנקדוטה, שבפטירת שרה נמנים ימי חייה בצורה יוצאת דופן: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". (בראשית כג פס' א'). מדוע הכתוב חוזר על המילה "שנה" אחרי המאות העשרות והיחידות? אומרים המפרשים שרצתה התורה לספר לנו ששרה היתה בגיל מאה טהורה מחטא כבת עשרים ויפה כבת שבע! כל כך גדולה שאיפתנו להראות יפות ורעננות תמיד? אם כן, לא הקריירה בחוץ תעשה אותנו יפות וצעירות כמו שמטעים אותנו לחשוב ברחוב המודרני, אלא דווקא יראת השמיים ועבודת השם שלנו!
המדרש מספר שכאשר נפטרה שרה, ספד לה אברהם. ומה היה ההספד?
"אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה
בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר.....
שקר החן והבל היופי
אשה יראת השם היא תתהלל..."(משלי לא פסוקים י'-לא)
זהו השיר ששרים בשבת בלילה לפני הקידוש. שיר שכולו שבח והלל לאשה שהיופי האמיתי שלה וההצלחה שלה נובעת מיראת השמיים שלה.
חיים של אשה יהודיה הם לא חיים אנונימים של אחת בתוך הכלל, ללא הבדל בין אשה לרעותה. הם גם לא אמורים להיות חיים חדגוניים של עקרת בית משועממת. חיים של אשה יהודיה הם חייה של שרה אמנו שהנחילה לכולנו את הדרך והאופן בו עלינו לחיות באמת. חיים על קידוש השם, חיים בו אנו נדרשות לחקור ולשאול כל רגע מה הקב"ה רוצה ממני והאם יש נחת רוח לקב"ה ממעשי. חיים בהם אנו מנחילות לילדינו בכל רגע את הרגישות הזאת, לדעת תמיד ובכל מצב כיצד להסתכל על החיים וכיצד לפעול, מתוך הכלים שניתנו בידינו, ואף פעם לא ללכת סתם "עם הזרם", חיים של ביקורת עצמית ותיקון (אולם חלילה לא ביקורת הרסנית, אלא ביקורת בונה ומשכללת).
לשם כך ניתנה לנו תורה מלשון הוראה ושמתוכה נדע תמיד מהי הדרך הנכונה והרצויה.
בדרך בה אדם רוצה לילך, מוליכין אותו, כתוב בגמרא, והקב"ה פותח את שעריו לאלו החפצים בקרבתו. אם נשכיל לרצות ללכת בדרך התורה, ינחה אותנו הקב"ה תמיד בדרך הנכונה והישרה.

נגישות השושנים אל היכל המלך (כי לעולם חסדו)


כל יום, משרתכם אחיכם הקטן מגיע לארמון המלך חמוש זרת שושנים.

כל יום, טרם אכנס לדרך, דופק בשער בית המלך חנוני בלבוש מכובד אשר מציע סחורתו לשומרי בית-המלכות: פרחים כל-מני מקושטות חוטי זהב בעטיפות עדינות, אשר יוצבו על שולחן המלכים לדבריו וימשכו מהם ברכה. כל יום יוצא אותו החנוני יגע כעבור שניות אחדות של ויכוח עגול אדום עם שומרי שער המלכות, המסרבים אף לשמעו. רואים אותו אנשי השכונה המלווים ומשרתים למלך, ורואים אותו נשותיהן של שרים ומשנים וסופרים ואנשי חיל, ובראות דמותו הנכבדת מתגלה מגינת הארמון הזעיר, חושבים אותו למוצא חן במלכות ומתחרים ומכריזים בסחורתו עד תומה.

לא כן אצל משרתכם, אחיכם הקטן, המגיע רק אז לבית המלכות וחמוש זרת שושנים עולה מדרגה על מדרגה אל מול השער הזוהר. בשירה וטוב לבב מציג, כנף בכנף, את טיב התענוג הנזדמן מתוך מתנת ידו. נועם הדברים מושך אליי את השומרים העומדים מולי בעוד מביטים עליי בחמדה, ויש מתוכם שישים יד על התרצה לחטוף פרחיי, להובילם אל-פני המלך.

האיש השלשי מגיע כל-רגע במשך הבוקר, סוחב עגלה אתה נכנס לצד האחורי אל שער המשביר שלארמון. עם המשרתים הממונים הוא נושא ונותן: עם היחידים שיענשו אם ליום אחד לא יתיצבו זרתי פרחים טריים בכבוד המלך. נושא ונוטל והולך בשקט וצנעה לנוח לנפשו טרם יחזור מחר, כמו כולנו, אל הגינה אשר מצד מזרח של הארמון, בה הגננים קוטפים מדי יום את הורדים ונותנים אותם לפי דרכנו בחינם.

אחד עשיר ואחד רש, ואחד אשר יגיע פרי ידו להיכלות לפני הצהריים, ויצוה המלך לממנו כי לעולם חסדו ויקירים לו אוהביו.