בס"ד
אגב פרשת קורח
השלום עליו כל העולם מתקיים סלה
מאת דניאל ישראל גינרמן
שלושה פסוקים טרם תתחיל פרשת קורח, קראנו: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם". רש"י לומד "תתורו" מאותה לשון בה דובר על המרגלים, עליהם כתוב "וישובו מתור הארץ" (במדבר יג,כה). מה הפשט, אם כן, של "ולא תתורו"? איננו כי אם לא לשלוח את העיניים לרגל מחוץ לאשר לנו, לחוש בתאבת התועבה, ולא לקבל את עדות הלב החומד לקבוע מדבריו טוב ורע. כי אם כן תעשו, ברור שתזנו. אונקלוס, מאידך, מתרגם "תתורו" כ"תטעון" ו"אתם זונים" כ"אתון טען". בדיוק כאשר "סוף מעשה במחשבה תחלה", אותו פועל המשמש לתוצאה (אתון טען) הוא רשאי לבטא כבר את התחלת המעשה (תטעון), ככל התמימה שאותה התחלה תיראה.
אותו פועל "לזנות" עצמו דורש ביאור קצר לפני שנוכל לחדור אל תוך המאורע המרכזי של פרשת קורח. "זנות" הוא מושג המופיע הרבה פעמים במיקרא, הן בהקשר לכמה דרגות שונות של יחסי-מין נטולי-קדושה (כגון בפרשת דינה, בה אומרים אחיה -בראשית לד,לא-: "הכזונה יעשה את אחותנו?"), הן באותה תדמית בכל רמות החיים האנושיים.
בספר ויקרא יט,כט מובא הגשר המושגי בין כל אשר ייקרא זנות: "אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה". רש"י מפרש שם זנות כהפקרות (שמהווה פתח למכירת מה שלא הגון שיימכר); אליבא דרמב"ן, מדובר על סטיה, דהיינו, על קיום יחסי מין בין איש ואשה אשר אסורים אחד לשני ואין כל אופן בו יוכלו להתחתן. וכפי שכל מעשה האדם ישפיע על עולמו, מתברר לנו אשר "אם תחלל את בתך להזנותה", כתוצאה מכן "תזנה הארץ" ותתן פירותיה המוזמנות לך למישהו אחר ולא לך.
"זנות", במובן של סטיה, מהוה יסוד לניאוף, ומגוון ביטויה המעשיים כולל, לדוגמא, אב אשר יכריח את בתו רח"ל להנשא לאיש אשר היא אינה נמשכת אליו, כי בכך (דברי ר' אליעזר בסנהדרין עו.) יעמיד אותה בפיתוי לנאוף. ומוסיף רש"י "כי אם יהיה ניאוף בין יושבי הארץ, גם הארץ עצמה "תנאף" ותתן את פירותיה לעמים אחרים במקום לבעליה המקוריים". כדרך שאשה המוכנה לזנות מושכת את מחשבות הגברים אחריה, ומחשבה מביאה למעשה, גם כך הארץ אף-השמים נענים ל"יוזמת האדם" ומוליכים אותו בדרך שהוא בוחר לעצמו. והדבר עמוק מאוד, כי תמיד תימשך ע"י תוצאות החלטותיך אל הצד החזק ביותר מכל אשר תחשוב ותעשה, מלבד כל מחשבה או כוונה אף מעשים אחרים שיהיו לך בתחומים אחרים. חיים בקדושה דורשים מהאדם אשר "לא יהיה בו מום", והחוט המפריד בין קדושה לתועבה הוא דק להפליא ועל כל אחד להיזהר.
כך מצוידים, נתקדם פסוק אחד אל תוך פרשת קורח, ויהי רצון מעם ה' אשר תהיה קריאתינו נאמנה. "ויקח קורח": גם רש"י, גם המדרש תנחומא והמדרש רבה, מסכימים באשר את עצמו הוא לקח הצידה, אל מחוץ לכלל. בלשון הזוהר הנגלה: "נטל עצה רעה לנפשו. כל הרודף אחר דבר שאינו שלו, הוא -הדבר- בורח ממנו. ולא עוד, אלא אף מה שיש בו, אובד ממנו". לא לזנות, נאמר, פן תזנה הארץ ותקח מאיתנו גם מה ששייך לנו כדין.
קורח לא מסתפק בעושרו. מיהו קורח? נסתייע בדברי האור החיים הקדוש, והוא יסביר לנו כי קורח הוא בן-יצהר, השני מבני קהת (זרע הבכור, עמרם, כבר נמלך במשה ואהרן). הוא מזרע קהת, הנעלים מבני לוי, הרי הם נושאי ארון הברית. והוא משבט לוי, המעולה מי"ב השבטים. והוא בוחר, להרבות, בדתן ואבירם, גדולי שבט ראובן בכור ישראל, להלוות במרדו נגד משה. לא מספיק לו בעושרו. יצרו תאב את הכבוד הגבוה ביותר; יצרו מתגבר עליו. בדיוק כמו במעשי התועבה הקודמים מאז יציאת מצרים (חטא העגל; המתאוננים לבשר; והמרגלים - אשר קרויים בלשון רשי "סרחונות"), כשהאדם זונה, סוטה אחרי חמדת לבו השפל, אין כל הוכחה ותוכחה אשר תועיל לו אלא אם מעומק לבו יתעורר לתשובה מלאה ויזכה לכך שהקב"ה יתנהג כלפיו בבחינת "עוזר", או שזכויותיו יעמדו לו והשעה תשחק לו כלפי שמים ויזכה להנהגת הקב"ה בבחינת "מושיע". אך אם לא כן ולא הן, אדם המתחיל לחפור מתחת לרגליו יימשך עד התהום. הלא רמז לנו זאת כבר אונקלוס בתרגמו את "לא תתורו" באותו פועל אשר השתמש עמו לתולדת הסטיה: הזנות עצמה.
אין קורח אשר יהיה לו תיקון בתוך הכלל. מציאות "קורח" היא תופעת-חירום כמגפה וכדליקה. ומה עושים לעת מגפה או דליקה? מקיפים אותם גדר, אשר אין נכנס אליו (בדליקה) ואין יוצא (במגפה). רק לאחר שמובטח הגבול בין הטמא והטהור, מטפלים בטמא לפי דינו. "הבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז,כא), אומר הקב"ה בהתכוננות. קורח, מצדו, ממשיך לחפור מתחת לרגליו בדברי ליצנות (כך מפרש רש"י "ויקהל עליהם קרח" בפסוק יט). רגע האמת מתקרב. משה קם ומזהיר: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (פסוק כו). רק לפני-כן, התחנן בפני הקב"ה לרחמים: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" (פסוק כב). ותיכף נראה את קצפו של משה רבינו עצמו.
משה, המנהיג הקדוש האמתי, יודע תפקידו ויקפיד לקימו. כלפי ה', הוא יבקש רחמים עד הגבול ממש, עד לפנים משורת הדין, עד שה' יגיד לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג,כו). אך אין לו ערבות כלפי שמים כי אם קנאתו הקדושה על פני הארץ. ובכן, ברגע זה, כפי שבו ממש רצה קורח למרוד, יגיד משה (פסוק כח): "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מלבי". "כל המעשים" שווה בגימטריא ל"שירה", לרמוז שכל מעשי האיש הקדוש הם בבחינת שירה (כפי שירומז עוד ב"ואתחנן" -דברים ד,א- אשר גם בגימטריא "שירה"), בעוד מעשי-קרחה הם בבחינת סירחון כנ"ל.
וימשיך האיש הקדוש בדבריו, וינדבנו ויחננו ה' כאלה נפלאות ואור ברור בימינו בקרוב (פסוק ל): "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה (...)". ובפסוק לב, כצפוי: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש". על זה מקשה רבי אבא בזוהר הקדוש ושואל למה כתוב "ותפתח הארץ את פיה" כאילו עשתה זאת מטעמה, בעוד, במקרה של בלעם ואתונו (במדבר כב,כח) כתוב "ויפתח ה' את פי האתון". ומשיב רבי אבא: "אלא, כאן גזר משה על פי הארץ, ופתחה, ועשתה הארץ מצוות משה". כי כל דיבור משפיע על המצוי, ודיבור של איש קדוש גוזר: משה אמר מקודם "ופצתה האדמה את פיה", ובכן גזר הוא עצמו מה שיקרה.
"אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". המלה "סלה", שמסיימת את הקדמת הברכה "הא-ל הקדוש" בתפלת י"ח (ומופיעה ע"ד פעמים בתנ"ך, ברומזה לעדות), יש המפרשים אותה כ-"לנצח" (יונתן בן-עוזיאל מתרגם "עד עולם סלה" בתהלים מח,ט כ-"עד עלמי עלמין"), ר' אברהם אבן-עזרא מפרש אותה כמין "אמן" המעמיד את אמתת הנאמר, הרד"ק (ספר השורשים, שורש "סל") מפרש "סלה" כסימן להרמת הקול בנגינת המזמורים, ויש לה עוד פירושים נוספים. ממה נפשך, הן בבחינת נצחיות, הן בבחינת תמיכה באמתת הנאמר או בהדגשתו באמצעות הגבהת הקול, "סלה" תדגיש תמיד מעלת רוממות הנאמר, ובאשר ישנו, גם מעלת רוממות האומר. אכן, "אתה קדוש" אין בו צורך להדגשה כלל. אך "קדושים בכל יום" פותח פתח להבין אשר, בדרך בה רבון עולמים הוא קדוש, גם בני אדם עשויים להיות קדושים, "כי קדוש אני ה' א-לקיכם" (ויקרא יט,ב). ולזה באה מלת "סלה" לתת גושפנקא: ע"ד הופעות בתנ"ך מהוות עדות לנאמר.
ובכן, מה ניתן היום כתמול שלשום בידי משה, בידי כל עדת בני-ישראל, כדי להגן על עצמינו מפני כל קרח וכל עדת המורדים בקדושה? מסביר הזוהר הקדוש בראש הפרשה שלנו שקרח נכנס למחלוקת. "ומהי מחלוקת? פרוד וחלוקה. פרוד מלמעלה ומלמטה. ומי שמבקש להפריד תיקון העולמות, יואבד מכל העולמות". לכן, כתוב על המורדים "וירדו חיים שאולה": לבחינת "שאול", המנוגד ללשון "תשובה". ועוד מוסיף הזוה"ק ומסביר: "אין העולם מתקיים אלא על השלום. כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, לא היה יכול להתקיים, עד שבא ונח עליו השלום". והשלום הוא בחינת שבת: שלום העולמות העליונים ושלום העולמות התחתונים. שלום גשמי, מוחשי, שאיננו מנוגד לשלום הרוחני, לחיי הקדושה אשר הנם "מורשה קהלת יעקב". ובזאת, די הצטיידנו להבחין בין עצות שלום אמתיות לבין אשליות ליצניות מאת דורשי כבוד שלא כדינם.
איך נתקדש בשלום? קום, שמע את הלל הזקן (פרקי אבות א,יב), והבן טוב אשר אין חלק אחד ללא זולתו בעצה: "הוי כתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
---------------------------------------------------
אגב פרשת קורח
השלום עליו כל העולם מתקיים סלה
מאת דניאל ישראל גינרמן
שלושה פסוקים טרם תתחיל פרשת קורח, קראנו: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם". רש"י לומד "תתורו" מאותה לשון בה דובר על המרגלים, עליהם כתוב "וישובו מתור הארץ" (במדבר יג,כה). מה הפשט, אם כן, של "ולא תתורו"? איננו כי אם לא לשלוח את העיניים לרגל מחוץ לאשר לנו, לחוש בתאבת התועבה, ולא לקבל את עדות הלב החומד לקבוע מדבריו טוב ורע. כי אם כן תעשו, ברור שתזנו. אונקלוס, מאידך, מתרגם "תתורו" כ"תטעון" ו"אתם זונים" כ"אתון טען". בדיוק כאשר "סוף מעשה במחשבה תחלה", אותו פועל המשמש לתוצאה (אתון טען) הוא רשאי לבטא כבר את התחלת המעשה (תטעון), ככל התמימה שאותה התחלה תיראה.
אותו פועל "לזנות" עצמו דורש ביאור קצר לפני שנוכל לחדור אל תוך המאורע המרכזי של פרשת קורח. "זנות" הוא מושג המופיע הרבה פעמים במיקרא, הן בהקשר לכמה דרגות שונות של יחסי-מין נטולי-קדושה (כגון בפרשת דינה, בה אומרים אחיה -בראשית לד,לא-: "הכזונה יעשה את אחותנו?"), הן באותה תדמית בכל רמות החיים האנושיים.
בספר ויקרא יט,כט מובא הגשר המושגי בין כל אשר ייקרא זנות: "אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה". רש"י מפרש שם זנות כהפקרות (שמהווה פתח למכירת מה שלא הגון שיימכר); אליבא דרמב"ן, מדובר על סטיה, דהיינו, על קיום יחסי מין בין איש ואשה אשר אסורים אחד לשני ואין כל אופן בו יוכלו להתחתן. וכפי שכל מעשה האדם ישפיע על עולמו, מתברר לנו אשר "אם תחלל את בתך להזנותה", כתוצאה מכן "תזנה הארץ" ותתן פירותיה המוזמנות לך למישהו אחר ולא לך.
"זנות", במובן של סטיה, מהוה יסוד לניאוף, ומגוון ביטויה המעשיים כולל, לדוגמא, אב אשר יכריח את בתו רח"ל להנשא לאיש אשר היא אינה נמשכת אליו, כי בכך (דברי ר' אליעזר בסנהדרין עו.) יעמיד אותה בפיתוי לנאוף. ומוסיף רש"י "כי אם יהיה ניאוף בין יושבי הארץ, גם הארץ עצמה "תנאף" ותתן את פירותיה לעמים אחרים במקום לבעליה המקוריים". כדרך שאשה המוכנה לזנות מושכת את מחשבות הגברים אחריה, ומחשבה מביאה למעשה, גם כך הארץ אף-השמים נענים ל"יוזמת האדם" ומוליכים אותו בדרך שהוא בוחר לעצמו. והדבר עמוק מאוד, כי תמיד תימשך ע"י תוצאות החלטותיך אל הצד החזק ביותר מכל אשר תחשוב ותעשה, מלבד כל מחשבה או כוונה אף מעשים אחרים שיהיו לך בתחומים אחרים. חיים בקדושה דורשים מהאדם אשר "לא יהיה בו מום", והחוט המפריד בין קדושה לתועבה הוא דק להפליא ועל כל אחד להיזהר.
כך מצוידים, נתקדם פסוק אחד אל תוך פרשת קורח, ויהי רצון מעם ה' אשר תהיה קריאתינו נאמנה. "ויקח קורח": גם רש"י, גם המדרש תנחומא והמדרש רבה, מסכימים באשר את עצמו הוא לקח הצידה, אל מחוץ לכלל. בלשון הזוהר הנגלה: "נטל עצה רעה לנפשו. כל הרודף אחר דבר שאינו שלו, הוא -הדבר- בורח ממנו. ולא עוד, אלא אף מה שיש בו, אובד ממנו". לא לזנות, נאמר, פן תזנה הארץ ותקח מאיתנו גם מה ששייך לנו כדין.
קורח לא מסתפק בעושרו. מיהו קורח? נסתייע בדברי האור החיים הקדוש, והוא יסביר לנו כי קורח הוא בן-יצהר, השני מבני קהת (זרע הבכור, עמרם, כבר נמלך במשה ואהרן). הוא מזרע קהת, הנעלים מבני לוי, הרי הם נושאי ארון הברית. והוא משבט לוי, המעולה מי"ב השבטים. והוא בוחר, להרבות, בדתן ואבירם, גדולי שבט ראובן בכור ישראל, להלוות במרדו נגד משה. לא מספיק לו בעושרו. יצרו תאב את הכבוד הגבוה ביותר; יצרו מתגבר עליו. בדיוק כמו במעשי התועבה הקודמים מאז יציאת מצרים (חטא העגל; המתאוננים לבשר; והמרגלים - אשר קרויים בלשון רשי "סרחונות"), כשהאדם זונה, סוטה אחרי חמדת לבו השפל, אין כל הוכחה ותוכחה אשר תועיל לו אלא אם מעומק לבו יתעורר לתשובה מלאה ויזכה לכך שהקב"ה יתנהג כלפיו בבחינת "עוזר", או שזכויותיו יעמדו לו והשעה תשחק לו כלפי שמים ויזכה להנהגת הקב"ה בבחינת "מושיע". אך אם לא כן ולא הן, אדם המתחיל לחפור מתחת לרגליו יימשך עד התהום. הלא רמז לנו זאת כבר אונקלוס בתרגמו את "לא תתורו" באותו פועל אשר השתמש עמו לתולדת הסטיה: הזנות עצמה.
אין קורח אשר יהיה לו תיקון בתוך הכלל. מציאות "קורח" היא תופעת-חירום כמגפה וכדליקה. ומה עושים לעת מגפה או דליקה? מקיפים אותם גדר, אשר אין נכנס אליו (בדליקה) ואין יוצא (במגפה). רק לאחר שמובטח הגבול בין הטמא והטהור, מטפלים בטמא לפי דינו. "הבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז,כא), אומר הקב"ה בהתכוננות. קורח, מצדו, ממשיך לחפור מתחת לרגליו בדברי ליצנות (כך מפרש רש"י "ויקהל עליהם קרח" בפסוק יט). רגע האמת מתקרב. משה קם ומזהיר: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (פסוק כו). רק לפני-כן, התחנן בפני הקב"ה לרחמים: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" (פסוק כב). ותיכף נראה את קצפו של משה רבינו עצמו.
משה, המנהיג הקדוש האמתי, יודע תפקידו ויקפיד לקימו. כלפי ה', הוא יבקש רחמים עד הגבול ממש, עד לפנים משורת הדין, עד שה' יגיד לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג,כו). אך אין לו ערבות כלפי שמים כי אם קנאתו הקדושה על פני הארץ. ובכן, ברגע זה, כפי שבו ממש רצה קורח למרוד, יגיד משה (פסוק כח): "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מלבי". "כל המעשים" שווה בגימטריא ל"שירה", לרמוז שכל מעשי האיש הקדוש הם בבחינת שירה (כפי שירומז עוד ב"ואתחנן" -דברים ד,א- אשר גם בגימטריא "שירה"), בעוד מעשי-קרחה הם בבחינת סירחון כנ"ל.
וימשיך האיש הקדוש בדבריו, וינדבנו ויחננו ה' כאלה נפלאות ואור ברור בימינו בקרוב (פסוק ל): "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה (...)". ובפסוק לב, כצפוי: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש". על זה מקשה רבי אבא בזוהר הקדוש ושואל למה כתוב "ותפתח הארץ את פיה" כאילו עשתה זאת מטעמה, בעוד, במקרה של בלעם ואתונו (במדבר כב,כח) כתוב "ויפתח ה' את פי האתון". ומשיב רבי אבא: "אלא, כאן גזר משה על פי הארץ, ופתחה, ועשתה הארץ מצוות משה". כי כל דיבור משפיע על המצוי, ודיבור של איש קדוש גוזר: משה אמר מקודם "ופצתה האדמה את פיה", ובכן גזר הוא עצמו מה שיקרה.
"אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". המלה "סלה", שמסיימת את הקדמת הברכה "הא-ל הקדוש" בתפלת י"ח (ומופיעה ע"ד פעמים בתנ"ך, ברומזה לעדות), יש המפרשים אותה כ-"לנצח" (יונתן בן-עוזיאל מתרגם "עד עולם סלה" בתהלים מח,ט כ-"עד עלמי עלמין"), ר' אברהם אבן-עזרא מפרש אותה כמין "אמן" המעמיד את אמתת הנאמר, הרד"ק (ספר השורשים, שורש "סל") מפרש "סלה" כסימן להרמת הקול בנגינת המזמורים, ויש לה עוד פירושים נוספים. ממה נפשך, הן בבחינת נצחיות, הן בבחינת תמיכה באמתת הנאמר או בהדגשתו באמצעות הגבהת הקול, "סלה" תדגיש תמיד מעלת רוממות הנאמר, ובאשר ישנו, גם מעלת רוממות האומר. אכן, "אתה קדוש" אין בו צורך להדגשה כלל. אך "קדושים בכל יום" פותח פתח להבין אשר, בדרך בה רבון עולמים הוא קדוש, גם בני אדם עשויים להיות קדושים, "כי קדוש אני ה' א-לקיכם" (ויקרא יט,ב). ולזה באה מלת "סלה" לתת גושפנקא: ע"ד הופעות בתנ"ך מהוות עדות לנאמר.
ובכן, מה ניתן היום כתמול שלשום בידי משה, בידי כל עדת בני-ישראל, כדי להגן על עצמינו מפני כל קרח וכל עדת המורדים בקדושה? מסביר הזוהר הקדוש בראש הפרשה שלנו שקרח נכנס למחלוקת. "ומהי מחלוקת? פרוד וחלוקה. פרוד מלמעלה ומלמטה. ומי שמבקש להפריד תיקון העולמות, יואבד מכל העולמות". לכן, כתוב על המורדים "וירדו חיים שאולה": לבחינת "שאול", המנוגד ללשון "תשובה". ועוד מוסיף הזוה"ק ומסביר: "אין העולם מתקיים אלא על השלום. כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, לא היה יכול להתקיים, עד שבא ונח עליו השלום". והשלום הוא בחינת שבת: שלום העולמות העליונים ושלום העולמות התחתונים. שלום גשמי, מוחשי, שאיננו מנוגד לשלום הרוחני, לחיי הקדושה אשר הנם "מורשה קהלת יעקב". ובזאת, די הצטיידנו להבחין בין עצות שלום אמתיות לבין אשליות ליצניות מאת דורשי כבוד שלא כדינם.
איך נתקדש בשלום? קום, שמע את הלל הזקן (פרקי אבות א,יב), והבן טוב אשר אין חלק אחד ללא זולתו בעצה: "הוי כתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
---------------------------------------------------
רשומות
