אגב פרשת מטות-מסעי:

Iahadut.Net -> פורומים -> עיונים ומחשבות מתוך פרשת השבוע -> אגב פרשת מטות-מסעי: מפתחות אסטרטגיים לנצחון במלחמתינו -> אגב פרשת מטות-מסעי: מפתחות אסטרטגיים לנצחון במלחמתינו

בס"ד

אגב פרשת מטות-מסעי

מפתחות אסטרטגיים לנצחון במלחמתינו

מאת דניאל י. גינרמן

בראש פרשת מטות (במדבר ל,ב) משה נגש לנשיאי שבטי ישראל, להורות להם את הדבר אשר צוה ה'. ה-"נועם אלימלך" מושך את תשומת ליבנו אל ישיבת ממשלה זו, בהיפרש לנו אשר צדיק שמנסה למשוך שפע קודש מן השמים אל עולם המעשה, חייב להתחבר לצדיקים אחרים המסוגלים להנהיג, למסור ולהשפיע את תורתו.

אותה התחברות עם התלמידים החניכים (אשר שותפים באותו קוד, אותה ברית, אותה אהבה יסודית הנשקפת ממנהיגם), תפעל כמין מגבר, המוציא את דבר הצדיק מהכח המילולי אל הפועל המעשי-מוחשי. חניכי הצדיק הנאמנים משמשים מרכבה המתרגמת את משמעות תורתו המלומדת להשפעה יחודית המסוגלת להסתים את הרע, ובכך, לגרום לנצחון הטוב והקדושה במלחמתם נגד האויב הרע האחוז בצד הטומאה. הוי אומר: כאשר דיבור הצדיק גוזר להסתים את הרע בעולם העליון (דהיינו, לחסום את השפעת המלאכים הממונים על האויב בעולם העליון), כוחות הרע הטמאות נעצרות ונחסמות ממילא גם בעולם המעשה.

אם התורה הקדושה "טורחת" כביכול לדייק בשבילינו לימוד זה, מדובר בודאי באשר הצדיק המוסר ומוריש תורה, אם אין לו תלמידים נאמנים הממשיכים את דרכו ודיבורו, אין בידיו כל כלי אשר יאפשר לו לחסום ולהסתים את מעשה הטומאה. לצורך גילוי זה ישאל משה בעתו (דברים א,יב) "איך אשא לבדי טרחכם, משאכם וריבכם?". משה ע"ה יודע אשר השפעת אור התורה על המציאות תלויה בכח התפשטותה של הא ור דרך צינורות התלמידים הנאמנים לה, בגשמיות וברוחניות כאחד. אם תורתו מתפשטת דרך צינורות כלל ישראל, דיבור הצדיק יאסור את מלכי הרע בזיקים ואת נכבדיו בכבלי ברזל. אך אם לא, איך יתקן לבדו את מציאות הכלל? איך יעשה, אם הם לא מתחברים לו ולא נתקנים בדיבורו, ולא הופכים בכך לכלים הגונים, רגליים וידיים לתורה, מערכות חיות המתרגמות את התורה להשפעה מוחשית על המציאות הכללית?

מה שיש למשה למסור לנשיאי השבטים הוא משמעותי לנו היום ביותר, ומתיחס לחוקים יחודיים ביותר הנוגעים ל-"איש אשר ידור נדר" (במדבר ל,ג) וגו'. שורש המלה "נדר" בלשון הקודש מזכיר לנועם אלימלך את הפועל "לדור", ואת מושג ה-"דירה": היות והאדם כלול מנשמה אלוקית ממעל המחיה גוף חומרי מתחת, האדם צפוי וחיב להפוך את נשמתו לדירה לבורא ית' בעולמות התחתונים -דהיינו, להפוך את עצמו לכלי כשר לקבלת שפע אור מן המרומים-, וזה יקבע את זכותו לדירה גשמית לגופו, מידתה כמידת הדירה הבנויה בנשמתו לאמת הבריאה ותכליתה.

זו בדיוק התחייבות הברית והנדר היסודי של ישראל: בכך שאנו מפיקים מנשמותינו דירה ראויה לשכינה -הגילוי המוחשי של השגחת והשפעת הבורא ית' על בריאתו-, אנו נכרזים להוות צינורות אשר דרכם זורם שפע הברכה המחיה ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כל זמן שאין ישראל נענים לכרוז מתמיד זה, כל זמן שחו"ח ישראל נזר ממעשה התורה -המהווה את הכלי שבידינו להפיק צורה מושלמת לנשמה-, אנחנו מתנתקים ממקור השפע, בוגדים בנדר וקושרים רח"ל את ידי הצדיק, אשר בכוחו להתגלות כמשיח צדקינו המריץ את תהליך הגאולה. כאשר ישראל מנותק ממעיינות התורה, משאירים את העומד להימשח לבדו ללא כלים שיוציאו אל הפועל את כוחו, ובכך, אנו מזניחים את עצמינו ללא אבטחה ולא מגן כלפי עימות כוחות הרע הבאים עלינו לכלותינו. אין דמיון לימינו אלו שיהיה מקרי, אלא דוקא באה פרשתינו להעמיד את הבנת המלחמה הנוכחית על בוריה, והמשכיל יבין.

מפתח הניצחון במלחמה נגד רשעת הטומאה מוסבר בבירור רב ע"י משה קצת יותר קדימה, כאשר מצווה (במדבר לא,ג) לגייס מן העם אנשים לצבא, אשר יתכוננו לבצע את נקמת-ה'. אונקלוס, המתורגמן המפורסם של התורה ללשון ארמית, מרמז על טבעה האמיתי של אותה נקמה -המגשרת בין העולמות בהיותה כלום כי אם השכר הראוי על-פי האמת, מידה כנגד מידה, למעשה הטומאה-: הוא מתרגם את ה ביטוי "נקמת-ה'" באופן של "דין של עם ה'". כי מהות ישראל אינה דוקא "גנטית" או גזעית, אלא שמתקיימת מתוך הברית, מתוך תיקון האדם באמתת התורה כנ"ל. בכך, כאשר מעשי הקדושה של ישראל הופכים אותנו לזרוע גשמי של התורה הרוחנית, מלחמות ישראל מאושרות ומושגחות ע"י רבון עולם, המבטיח את הנצחון השלם במלחמה שאנחנו לוחמים (חייבים לציין שהמלחמה המתוארת כאן ע"י התורה גם היא לא החלה מתוך יוזמת ישראל, אלא מתוך תגובה להתקפת כוחות הטומאה נגדינו לכלותינו רח"ל).

השבוע אנחנו קוראים גם פרשת מסעי, אשר משלימה וסוגרת את ספר במדבר. לאורכה, ה' מוסר למשה את הגבולות שהוא יצוה את ישראל לכאשר "תבואו אל ארץ כנען" (במדבר לד,ב). המדרש יבהיר לנו שהחיבור בין עם ישראל וארצו כוונתו להפוך את בחינת "כנען" -הרומזת לטומאה- לבחינת ארץ קדושה הראויה לשם ישראל, המרמז לקדושה וליחוד הבורא ית' בבריאתו.

אותו פסוק ממשיך ומכנה את ארצינו כארץ "אשר תפול לכם נחלה". כאן, הנועם אלימלך מציין את השימוש המיוחד של ענין הנפילה, ומסיק אשר ארץ הקודש תועבר לרשות ישראל בשלמות מתוך כך שה' יפיל את כוחות הרע (הוא, ולא מלאך, ולא שליח וכו'), את אותם הכוחות שמטרתם לקטרג ולנסות את הדבקות של עם ה' ברבון העולמים, כדי לעכב את התיקון ולהרחיק את קודשא בריך הוא משכינתיה. דיווחנו לעיל על האיזון ההדדי בין הנארע בעולמות העליונים לבין הנעשה בעולמינו: אותה הפלת הרע מן השמים, תקרה אך ורק אם אנו מפעילים את הטוב והאמת על-פני הארץ.

מסעי מסכמת את 42 השלבים של מסע ישראל במדבר, בדרך אל ארצם. כל שלב, בנוי מ-"ויסעו" ו-"ויחנו". ע"פ דברי הזוהר הקדוש, כל הופעת ה-"ויסעו" מרמזת לפגמים הנעשים בידי בני אדם המקלקלים במעשיהם הלא טובים ובכך פוגמים בשכינה ומגבירים את הקליפה; כאשר כל הופעת "ויחנו" רומזת לצורך הצדיק לתקן, בכח המוגבר על ידי חניכיו, מה שנתקלקל -בבחינת "ויחן ישראל נגד ההר"-. משמעות זו תשתקף בבהירות אם נתבונן בכך ששורש ס"ע של "ויסעו" שוה בגי' 130, כגון ה' חסדים המופרשים ע"י הקב"ה, כ"א בערך של 26 כמספר שם הוי"ה השולט בבחינת הרחמים; בעוד הפועל לחנות בנוי על שורש ח"ן, היופי העדין שמקנה ביטוי לחכמה העילאה (וזה ר מוז אף בהיות ח"ן ראשי תיבות לחכמה נסתרת). המספר 42 בעצמו יסכם את כל התהליך: השם הקדוש הנקרא מ"ב, היוצא מתפלת "אנא בכח" ועוד, מיועד דוקא, ע"פ הזוהר הקדוש, להמתקת הדינים השורים על העולם, כדי לגרום לגילוי שכינה. הוא בנוי משבע קבוצות של שש אותיות כל אחת: שש תיקונים (תיקון אחד לכל אחת מששת הספירות הנאגדות בבחינת יסוד) הנשלמים במעשה התורה, בכל אחד מימי השבוע, בתהליך שעובר דרך כל החולין כביכול של ימי ראשון עד ששי בבריאה, עד גילוי האור הנפלא של שבת המלכה והאלף השביעי. זה, ולא אחר, הוא התהליך האמתי של "עליה" לבחינת ארץ ישראל, דרכו כל מי שנוטל חלק לעצמו בברית התורה יוצר לעצמו זכות לדירה בארצנו בשלום.

פרשת מטות מציגה בפנינו גם את שבטי גד וראובן וחצי שבט מנשה, אשר מוצאים שארץ הגלעד אשר במזרח לירדן מתאימה מאוד לצאנם ולמקניהם הרב, ומחליטים שאת אותם ארצות הם רוצים בשבילם במקום הנחלה אשר תפול בגורלם בארץ הקודש המיועדת לכלל ישראל. מציגים בפני משה ע"ה את רצונם ומבטאים אך את כוונתם לתמוך בכל אחיהם ולהיות עמם בכל מלחמות כיבוש הארץ, להיות אף חלוצים במלחמה, ורק אז, אחרי קיום החובה ה-"משפחתית" כלפי כל יתר השבטים, לחזור ולהתיישב בצד המזרחי של הירדן אשר נמצא כבר בידי ישראל. תוך-כדי משא ומתן, משה מסכים להם, אך הוא חוזר, באופן שנראה אף "מוגזם" לכתחילה, על כל פרט ופרט ממה שהם התחייבו לעשות טרם ישבו בשקט בארצם (במדבר לב,כ-כב): הם חייבים להיות חלוצים לפני ה', כל אחד מהם חייב לחצות את הירדן וללוות את כלל ישראל עד שהאויב האחרון יגורש מפניהם, ורק אחרי שהכיבוש תם ונשלם, רק לאחר שארץ ישראל חזרה לידי בעליה בשלמות, יהיו רשאים לחזור לארץ אשר בחרו לעצמם בעקבות רכושם הרב.

ה-"אור החיים" הקדוש מוצא לנכון לשאול על אותה הקפדה של משה רבינו, הרי היה מספיק לו להסכים לדבריהם ולצוות את יהושוע ואלעזר בדבר. ונצטט את תשובתו הנפלאה אשר נוגעת לנו היום ומשיבה לשאלות הנשמעות היום בזעקות ישראל: אכן, כך דבר משה "לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל" את הירדן ולהילחם יחד איתם, "אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות" שהם בחרו להם, "ולא לתכלית אחר". ויש בזה נפקא-מינה קשה וכבדה לתוצאות המלחמה, המוסבר בהמשך האור החיים: "ודבר זה אינו נכון לעשות כן לענין הצלחת המלמחה, כי צריכין בני המלחמה שתהיה מלחמתם להינקם מאויבי ה'". וכך מובא בבירור רב בלשון הרמב"ם בפרק ז' מהלכות מלכים (הלכה ט"ו): כל הנלחם בכל לבו וכו' ותהיה כוונתו לקדש ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא לו שום נזק ולא תגיעהו רעה וכו', ויזכה לחיי עולם הבא, עכ"ל.

משה יודע -אנחנו יודעים- שאין הרע תוקף אותנו אלא להזמיננו להגיב לו בצדק ובכך, להפיל את כוחותיו ולסלק אותו מן המצוי לחלוטין. והנצחון האפשרי הוא אך ורק ההוא שנובע מכוונתינו הקדושה במלחמה: אם נצא למלחמה כדי להגן על היום ההווה שלנו, על בתינו ונכסינו,... תהיה זו מלחמה ככל המלחמות, תלויה בכל הגורמים הטבעיים הקובעים לכאורה את תוצאות כל מלחמה כאשר השגחתו ית' מוסתרת מאיתנו. אך אם נצא למלחמה בכוונה לתקן בשם התורה, בכוונה לקדש שם שמים ולמשוך אלינו את הגאולה השלמה, גם המטרות המיידיות יושגו, וגם ננצל מכל רע ולא ניפגע, וננצח בשם הטוב על הרע ונעורר את כוחות הגאולה בידי משיח צדקינו במהרה.

משה נשמע כאילו חוזר ללא צורך על דברים המובנים כבר מאצלם. אך לא כן הדבר, אלא שמשה חייב להזהיר את ראובן, גד וחצי המנשה באשר אם כוונת תמיכתם בישראל ויציאתם איתם למלחמה אינה מיוסדת בברית קודש, בדבקות שלמה בתורה ובה' יתברך, לא רק לא תועיל תרומתם לנצחון אלא אדרבא, יתכן חו"ח שדוקא הם יהיו הגורם המטמא את כלל איגוד ישראל הדבוק בתורתו, ודוקא הם יגרמו להסתר פנים מאת ה' ולהסרת השגחתו, ועם זה, מלחמה אשר מובטח לנו מלכתחילה שנצחונה בידינו, תהפוך להרס ולנפילה ולצער רב בפני האויב הקם עלינו לכלות את ישראל רח"ל ולהשליט חלילה את כח הסיטרא אחרא, "הצד האחר", על העולם. ואם, מאידך, ישראל כולו כאחד יוצא למלחמה זו מתוך הבנה שהיא מלחמת כליון מול כוחות הרע והטומאה, והיא מהווה הזדמנות מבורכת מאת ה' למשוך אלינו את הגאולה השלמה, אז יופלו בעולמות העליונים המלאכים הממונים על הגנת האויב, והנצחון שלנו יהיה שלם וקדוש, ושחר מלא אור אמת יתעורר לאחר כל הצער והכאב והאפלה, מופק מתוך הדברים הטובים של התורה, אשר לומדיה ואוהביה יתרגמו למציאות המוחשית, ויתקנו בכך באהבה רבה את נשמות האחוזים בפלאי עונג הבריאה בשלומה באמת, וידבקו בתשובה שלמה ומאושרת.

** ההתבגרות איננה תוצאה של עבר והווה המקיימים אותך, אלא שהיא נולדת מאותה נקודה בה אתה לפתע לומד להציל -ולעשות- כל מה שמזכה אותך בצורה הראויה לעתיד. אף ההווה ההכי נורא, אם תצפה בו מתוך הראי הבהיר של התורה, יראה מתנהג כצורה אפשרית של תהליך לגאולה.
הדרך אל התשובה לנחלה, אשר יקיים אותך בבחינת איש במובן הנעלה יותר של המלה, היא דרך אשר נעברת באופן פתאומי, בקפיצה אדירה אחת על פני תהום, בדיוק ברגע בו אתה פוקח עיניים ומבחין בכמה רחוק אתה נמצא. אם תסתכל מאותה נקודה ממנה רואים את הדברים ללא שגיאה וללא כל אשליה, תראה שאנחנו, כולנו, נמצאים כל כך רחוק... (כל כך השתבשה ראייתינו, כל כך השתעבדנו לאשליות שוא), עד אשר רק הרחמים ללא גבול של ה' ית' מזמינים אותנו, במכה אחת של צער קודר אשר ירים עינינו כלפי מרום ויסגור לנו כל צפיה למקור אחר לפיתרון: רק מן השמים תבוא הישועה.
אז, אף שחשבת שידעת, אף כאשר היית כמעט שבע-רצון לגבי עצמך והערכת את דרכך כאילו כוחך ועוצם ידך עשו חיל ממש, אתה מוצא את עצמך לפתע צועק וזועק בחרדה רבה שאין לך כל זכות אמתית שתגן עליך גם לא בתוך ביתך ולא בלכתך בדרך, כאשר גם ביתך ודרכך הפכו לחלקים מאותו שדה קרב קיומי...
אז, לפתע פתאום, אתה מוצא את עצמך נוהג את מכוניתך דרך כביש אשר נראה מסובב קרבות נעלמים ופיצוצים ומראות אש סובבים אותך מכל עבר, ואתה נוהג חמוש חבוש תפילין ומתפלל את תפילתך העמוקה ביותר לפני רבון העולמים; התפילה הפנימית והבוערת ביותר; ואתה מבחין, תוך-כדי, באשר לבך ונשמתך תופסים צורה חדשה אשר לא חשבת ולא ציירת ולא קוית, והשחר עולה בתוכך, וחיוך נפלא בדמות שלום של ביטחון נצטייר בפניך המזיעות עכשיו בזוהר רב. **

יהי רצון לפני ה' שיאמר די כבר לנסבל ולנצער, להתעורר כבר מכל הבהלה הזו, אשר יכולנו למנוע מאיתנו בכל נוראותה; ושנדע לזכות בכך שאויבינו אויבי ה' ייבלעו אל עמקי תהום עד כדי ששום זיכרון מהם יוותר על פני הארץ; ותשיג אותנו הגאולה השלמה, כדי שמכל אחד ומכולנו יחד, לא יהיו החיים אלא ביטוי אמתי של השלום השקוף והמואר והנעלה ביותר, במהרה, בדיוק בימים אלו שלנו, אמן כן יהי"ר.

.