הפעם אודה את השם - אגב ברכות ז

בס"ד

אגב ברכות דף ז' - הפעם אודה את הוי"ה

ציטוטים מאת דניאל י. גינרמן

אנו מדברים על כח ותפקיד התפלה. אמר רב חלבו אמר רב הונא: "כל אדם שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין", שנאמר (קהלת יב) "סוף דבר הכל נשמע: את הא-להים ירא (...) כי זה כל האדם". איש הירא את הא-להים, קולו נשמע מכח יראתו ומעשיו. דהיינו: קולו ישפיע על מהלכי העולם.

אין השפעה זו תעלה חינם, כי אם תוך-כדי מערכת שלמה של תיקונים עצמיים אשר יכינו את האדם להיות איש. ואין איש אלא זה המסוגל להשפיע על האשה בכך שידבק בה והיא תדבק בו (המלה "איש" מופיעה לראשונה ב"לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה..." ואח"כ "על-כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו). על זה מדבר גם רבי יוחנן בברכות ו' ע"ב: "בשעה שהקב"ה בא בביה"כ ולא מצא שם עשרה, מיד הוא כועס, שנאמר מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה". ומפרשים חז"ל: "באתי ואין איש" מה טעמו? כשהאדם מתפלל רק בבחינת מבקש ואיננו הגון להשפיע, הוא בבחינת אשה המקבלת את השפע מבעלה. רק יקרא המתפלל בשם "איש" כשהוא מוכן ומזומן ומסוגל להשפיע. וזה לא יקרה לכתחילה אלא בתפילה בציבור (או, לפי מה שנלמד בדף ח', אף בתפילת יחיד המתבצעת בשעה שהציבור גם מתפלל, שזה גורם להגדרת "עת רצון"). לכן, אם עדיין אפשר שיש שם מתפללים מלאים בקשות, עדיין "אין איש" ואין עונה.

בפרשת וילך אומר הקב"ה "הסתר אסתיר פניי", ואנו מבינים מדברי הגר"א שם שלשון ההסתר הכפול מדבר על הסתר שני מלבד הסתר הפנים: הקב"ה יסתיר גם את כח התפלה. כי "את הא-להים ירא" עשוי לשמש מין סינון להפעלת ה"סוף דבר הכל נשמע", מכיוון שהתפלה וכוחה חייבת להיות מוגנת מהרשעים, שמא יצליחו להשתמש בה לרעה.

ב' כוחות משולבים ומתואמים בתפלה: כח המתפלל וכח דיבורו. כח דיבורו הינו כח הדיבור עצמו, כח הבריאה וההשפעה השרוי ונטוע בדיבור. ואם הדיבור הוא בלשון הקודש, והמתפלל מבין את תפלתו והיא נובעת מתוך לבו ממש, על אחת כמה וכמה. וכח המדבר הוא כח הנשמה של המתפלל, התלוי בתקינות הווייתו, תורתו ומדותיו. בשיא ההדרגה נמצא אף את הקב"ה עצמו, כפי שמפרש רבי יוחנן בשם רבי יוסי בברכות ז' ע"א בהתחלת העמוד: "מנין שהקב"ה מתפלל? שנאמר (ישעיה ט) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי". לא כתוב בבית-"תפלתם" אלא בבית-"תפלתי". ועוד אמר רב זוטרא בר טוביה בשם רב שכך מתפלל הקב"ה: "יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין".

הצריך הקב"ה להתפלל? למי יכוון תפלה זו? איך נבין תופעת תפלה אצל הקב"ה עצמו, הרי רק אליו הגון לנו להתפלל? אלא שהדיבור גורם ומשפיע. וכפי שטוב לאדם לבטא בקול מה שלא ירצה שיישכח לו (דהיינו, שהביטוי בקול מחזק את נוכחות הדבר בזיכרון, ואין זיכרון אלא לשון השפעה), כך אצל הקב"ה, מידת הרחמים דוברת לכבוש את מידת הדין. ויאמר, ומתוך-כך, ויהי.

בסוף דף ז' ע"א אומר רבי יוחנן בשם רבי יוסי ש"כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו". כי הדיבור של אדון עולם הוא דיבור מוחלט, ובמידת הרחמים מנהל את עולמו. אז, אם עוד יחזור הקב"ה מדיבוריו לרעה מתוך כך שמידת הרחמים שבו תתגבר על מידת הדין (הרי לכך הוא ית' בעצמו מתפלל!), לעולם לא יחזור בו מדיבורו לטובה. ומתוך כך, נפתח לנו פתח להבין את שורש עניין "לא לפתוח פה לס"א", לא לפתוח פתח לפעולת הדין; אף אצל רבון עולם כך פועל, וע"ז אנו לומדים עוד באותו עמוד: "אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט". ולכאורה קשה, כי לא על אויבי ישראל נראה לכתחילה שהוטל באותו עת החרב על ראשם, אלא על ישראל עצמם. אך לבלתי יפתח פתח לדין לפעול, גם הבורא ית' נזהר בלשונו ובדיבורו ולא מזכיר אף את האפשרות לקללה באופן ישיר אלא רק בהקיפין.

----------------------------------------------------

בשורה משמחת: יצא לאור ספר "יומא טבא לרבנן" על סיומי מסכתות בהלכה ובאגדה. אפשר לדפדף בתוכנו ואף לרכוש אותו דרך אתר השותף לזה, בכתובת:
http://amisrael.net/seforim/iomatava/index.htm