אגב ברכות דף ח': כי מוצאי, מצא חיים

בס"ד

אגב ברכות דף ח' - כי מוצאי מצא חיים

מאת דניאל י. גינרמן

בדף ז' ע"ב לקראת הסוף אומר רבי יוחנן בשם רשב"י אשר "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה". מובאת שם ראיה מאלישע בן שפט שיצק מים על ידי אליהו; חז"ל מוסיפים את יהושוע הנקרא משרת משה, ואין הוא נקרא תלמידו. לקראת סוף דף ח' ע"א אומר רבי חייא בשם עולא "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". אם נוכל להשוות את הרישא (החלק הראשון) של משפט ראשון ושני, עשוי להשתמע מכך שגם הסיפא (החלק האחרון) של כל אחד מהם שווה בכיוונו, ומתוך בירור זה בע"ה נזכה להבין במה הם שונים, או איך משלימים האחד את השני.

יש לנו, מצד אחד, שמושה של תורה. ושתי הדוגמאות שבידינו (ועוד רבי רבבות דוגמאות באותו אופי במשך כל תולדות ישראל וב"ה עד ימינו) עוסקות באותו אופן מיוחד של "שימוש תורה" המתבטא בשימוש אנשי-תורה, בשימוש רבנים תלמידי-חכמים. אדם משמש את רבו ובזה הוא גודל בתורה, עד כדי שבשתי הדוגמאות הנ"ל אותו המשמש, המשרת, נמנה בסוף הסיפור למלא מקום רבו אשר שימש. אותו שימוש דורש נקודת הנחה של התבטלות גמורה של המשרת כלפי רבו, נקודת הנחה של הכנעה ועבודת מידות מעבר לכל הגדרה. התלמיד גודל בתורה, משתתף בנסים ונפלאות (הרי על יהשוע ועל אלישע אנחנו מדברים!), שומר על צניעותו וענוותו מבלי לצפות לשחק נעלה יותר מההזדמנות האדירה של הצקת מים על הידיים של אליהו זכור לטוב, ומתוך כך זוכה בעולם הזה לסיום מסכת מפואר, וזוכה לעולם הבא, מאז ששימושו ייחשב גדול יותר מהלימוד שכביכול ביטל.

דרך העולם הוא שיראת שמים נוצרת מתוך הוויית הלימוד, מתוך התבוננות במציאות הבריאה ובמציאות הבורא ית'. ישנה יראת ה' ראשונית, שאף נאה לכנותה פראית, הקשורה יותר בפחד כלפי המסתורי ולא ידוע, כלפי הגורל, כלפי טוב ורע, כלפי כל ה"חורים השחורים" המצויים בהוויית הזמן האנושי כשמביטים עליהם מתוך השכל האנושי בלבד. אך היראה עצמה, תחושת ההתבטלות כלפי מציאות של השגחה על הכל בלי גבול בזמן ובמקום, תחושת ההתגלגלות הנסית של תולדות העולם ותולדות חייו של כל אדם ואדם, דורשת ריצפה עדינה ומעובדת יותר לעמוד עליה, ואין היא תיווצר אם לא ע"י לימוד בדיעבד (בהיעדר רוח הקודש, המצב האידאלי לכתחילה). נהיה סבורים מכך שהסיפא של ההנחה הראשונה, דהיינו תלמוד-תורה, משמשת גשר דרכו מגיעים לסיפא של ההנחה השניה: יראת שמים אמתית.

"חנוכת היראה" היא רגע של שבר מוחלט לבן-אדם המגיע לכך. לפתע, מופנית אליך הוויה שונה לחלוטין מהזו שעיניך מבחינות בה, תמונה משוכללת בה אין פרט אחד אשר לא ישמש משל להוויה נעלית יותר ומאירה. השתלשתלות הבריאה משתקפת במחשבה ואין דבר ולא רגע אשר לא יתמשל למציאות הבורא ית', לדמות של תכלית לבריאה בכלל ולכל רגע בחיים הפרטיים שלך בפרט. ואז, כל עיסוקי העולם נתבטלים בעינייך כהבל ואף חייך הופכים בלבך לחציר יבש ולציץ נובל, לצל עובר ולענן כלה, ולרוח נושבת, ולאבק פורח שכחלום יעוף. אתה נדהם ומשתוקק בדחיפות להכיר ולהבין, לשמוע אמת וללמוד אף ללמד, להתעלות מעל הבידוי הריקני ולשמור, ולעשות, ולקים. מהלב נובע לשמש, לעבוד את השם, לספוג מכל מילה ומכל מעשה של תלמידי-חכמים, של צדיקים, בהיות נשמתינו משתוקקת ליטול חלק בשמחתם, בבטיחותם, באמיתתם. אז, מתוך היראה, מגיע שלב שמוש של תורה. הסיפא של ההנחה הראשונה (תלמוד-תורה) והסיפא של השניה (יראת שמים) מזינות ומקיימות אחת את השניה, ומתוך פעולתם, נוצרת הרישא של ההנחה הראשונה: שמושה של תורה.

אך תוך-כדי, חוזר הצער פעם ועוד פעם. קשה נורא להינות מלצקת מים על ידי מישהו אחר, אף אם ידובר על אליהו התשבי. ומתחילים לגלות שהדרך ארוכה ומלאה נסיונות, ושלא נראה האופק קרוב במיוחד. אדרבא: כל יותר שלומדים, יותר רחוקה נראית הנקודה הרצויה של התמצאות רוחנית, ויותר נזקקים להדרכה ולתמיכה להתקרב למובן של עבודת השם כרצונו ית'. לא תהיה עוד שמחה עד שלב ההתבטלות האמתית, עד שהאדם ילמד ביגע רב שהתעוררות הנשמה ועמה, ההוצאה לפועל של כל הכח הנטוע בתוכו, דורשים היעדנות יתירה של הרגשותיו כלפי הנסיון המוצב לפניו. כשהאיש הירא שמים, הצופה שמים, מגלה מתוכו את הניצוץ המחבר אותו יסודית עם כל מה שלמד, ואז כל תופעות העולם הזה נעשות לו שקופות ומסמנות לתכלית עילאה, אז, רק אז, לשמש את הרב, לעמול ולטרוח לאמצעי פרנסה בלא וויתור על חיי תורה, לזעוק להשם ולבקש ולהודות ולהלל ולשבח, מצטייר כסולם בראשו מאירה שמחה שלמה שאין כמותה. הקפיצה משמושה של תורה מתוך הרגשת החובה לחוויית ההנאה ההכי מושלמת בתוך כל יגע (ובזה, יצירת מצב הרישא של ההנחה השניה שלנו) מהווה סגירת המסלול.

דהיינו, פתיחת המסלול. כמובא בדף ח' עמוד א' באמצע, "אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת", ומפרשים חז"ל שני פתחים: האחד, לצאת מהעולם הבדוי, משקרי העולם הזה כפי שלמדנו. השני, מכאן ואילך, להיכנס לעולם האמת ולהשתרש בו ולחיות לפי חוקיו ולהינות מטובו ולזכך את ההוויה העצמית ולהתחבר ולהתיחד בתכלית הקדושה והאהבה והתענוג.

על כן, הישמר לך. וכפי שמובא בסוף דף ח' עמוד א', לעולם ידור אדם במקום רבו וידבק בלימודו. כמובא במשלי ח', "אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום, לשמור מזוזות פתחי. כי מוצאי, מצא חיים".



---------------------------------------------------

בשורה משמחת: יצא לאור ספר "יומא טבא לרבנן" על סיומי מסכתות בהלכה ובאגדה. אפשר לדפדף בתוכנו ואף לרכוש אותו דרך אתר השותף לזה, בכתובת:
http://amisrael.net/seforim/iomatava/index.htm