וזאת הברכה/סוכות: גילויי בראשית לעיני כל ישראל: הבה נצטרף למהפיכת השמחה

בס"ד

גילויי בראשית לעיני כל ישראל
פרשת וזאת הברכה - חג סוכות
הבה נצטרף למהפיכת השמחה

מאת דניאל י. גינרמן

אנחנו בזמן של קצוות נפגשים.

השבוע, אנו מגיעים לפרשת "וזאת הברכה" בסדר קריאת התורה. הפרשה האחרונה בתורה, בה מגיע רגע המימוש של הפחד הגדול ביותר של כלל ישראל במדבר: אחרי כל ספר דברים, המוקדש לצוואתו ונאום הפרידה של משה רבינו ע"ה, סוף-סוף הוא עולה להר נבו, שם עיניו בארץ הקודש, ופורש מן העולם הזה.

כל שנהיה מוכנים, כל שנדע מראש שזה יקרה, עינינו מתמלאות דמעה לפתע והעצבות קודרת ברגבי החזה. דור המדבר לא הכיר שום מציאות מלבד המונהגת ע"י משה: המנהיג והמדריך, היד המבצעת נסים ונפלאות, המורה והרב והשופט של העם כולו. וברור לנו אשר אין כי אם הזכות העצמית של משה הועילה לנו לקבל הרבה מן הטוב אשר שרה עלינו במשך כל אלו השנים: אפילו הנס היום-יומי של המן, אשר פטר אותנו מלאכול לחם בזעת אפינו, היה בזכותו של משה, ויופסק מיד אחרי פטירתו.

לפתע, אנחנו לבד, ותחושת האומללות מסחררת ומתישה כוחותינו. צברנו את כל ההוראה והמסורה, קלטנו תורתו של משה, וכל אזהרותיו לאותו עתיד אשר נבנה החל ממש מרגע זה, בכח בחירותינו ומעשי ידינו. נראה שלא יהיה כבר אותו היופי והששון הנובע מלצאת למלחמה עם הנצחון בידיים מראש. נשאר לנו זיכרון וגעגוע, בתוכינו תיקוה ואהבה אחת, ועמוק במודעות חור חשוך אשר לעד נשאג להיעלמו להימלאו כדי שיווצר בנו השלום האמתי שהובטח לנו אם נדע לבחור בו להבינו ולבנותו.

באלו הימים, עובר עלינו גם חג הסוכות: העשיר והרש כאחד, הדר בארמון מרווח והנח מיגיעו מדי לילה בתוך חדר חסר-כל, נעבור כולנו אל תוך הסוכה: בית ארעי נטול כל שכלול מיוחד, בו נענג את הנשמה בלימוד, באכילה, בשירה ואף בשינה תחת קורת סככו אשר לא ימנע מאיתנו לצפות לכוכבים ולא יחסום לעננים את הדרך להישפך על מיטותינו בברכה. להשבוע, לחג הסוכות, קבלנו גם מצווה אחת מתמיהה ונפלאה. צווה עלינו להיות בשמחה, להרגיש ולחוות שמחה ועליזות שלמות ללא כל פגם.

איך נעשה זאת? דוקא ברגע הכי ראוי לאבל ולעצבות, דרוש מאיתנו להיות בשמחה. או, אולי, לא הבנו באופן נכון את הנארע אשר מפיל עלינו תחושה של אומללות תהומית כזו, ולא כך צפוי שנחווה אותה?

סוכות הוא השלשי ברגלים. הראשון הוא חג הפסח, זמן חרותינו ממצרים. בפסח ממש, הפכנו לבעלי גופינו, שלא יהיו יותר משועבדים לרצון המצרים. נתמנינו לשלוט על זמנינו. במלים אחרות: הפסקנו להיות עבדים לבני-אדם (עבדים לעבדים) וקבלנו הזדמנות אדירה לא להיות מותנאים ותלויים מלבד לנקודה היציבה היחידה בכל המציאות, למוחלט, למלך עולם הבלתי-קליט בעיני אדם, לשלטון האמיתי היחידי אשר לעולם ולנעלם כאחד.

כל שנה, אנו מתקדמים עוד קצת במבוכי-המדבר שבחיים, ולאחר חמשים יום, אנו מגיעים לחג השבועות, השני ברגלים. שבועות הוא התאריך המדויק בו אנו אומרים את עצמינו בהיכרת ברית נצחית עם רבון-העולמים, הכולל את קבלת התורה כחוק יחיד ובלעדי לבנות מתוכו את חיינו ולהישלט ולהישפט על ידו. עברנו את דרגת הדרור והחופש הגשמיים, להגיע אל החרות, בבחינת דבר-אמת "חרות על הלוחות", חרות בנשמותינו, מהם לא יימחק כבר לעולם.

מאז שחווינו את מעשה מתן-תורה, מאז שחווינו את חג שבועות, אנו מודעים ויודעים את החוק התקף על כל מימדי המציאות. נמסרו לנו פרטי פרטיהן של כל ההלכות הנוגעות לסיבה ולמסובב; בעוד יש בידינו הזכות לבחור ואף לטעות, כבר לא נהיה יותר פטורים מתולדות ותוצאות מעשינו (אוי, כמה אנחנו זועקים ובוכים, דוקא היום, במחשבה זו, כשאנו צופים בדמות משה המתרחקת לכיוון האופק הרחוק, והגרון נסגר בתוכינו והבכי מתפרץ אל תוך הנשימה בידיעה הברורה שיש עדיין דרך ארוכה ועמל רב לפנינו עד שנזכה באותה גאולה שלמה כאשר יוסר המסוה המסתיר את הבורא ית' מעינינו!). התוצאה הישירה מהחכמה שקבלנו, ממהפיכת המודעות אשר בוצעה במו ליבנו, היא צמיחת אמונה ברורה ושלמה, ביטחון ודאי אשר יתבטא במה שההגיון הפשוט יכנה בגנאי כ-"מחשבה מאגית" ובלתי-רציונלית, אשר תורה לנו להבא איך לנהוג ולהתנהג בכל מצב.

מתוך זה, היות וחג השבועות חל ביחד עם קטיפת ביכורי האדמה בארץ ישראל, נקח אותם הביכורים באהבה ונדרוך איתם לבית-המיקדש בירושלים, בו נקדיש אותם לעבודת הבורא. ההגיון השפל יתלונן על כך ויזהיר אותנו להימנע מכן: הואיל ואין אנחנו יודעים באיזו תבואה נתברך בהמשך, החלטה אחראית תהיה לשמור ולצבור את אותם ביכורי האדמה בתור קרן ביטחון להבא, שמא תבואת השנה לא תהיה מספיק טובה. אבל אופן המחשבה שלימדה אותנו התורה מצביע על נכונות לעשות בדיוק את ההפוך: בכך שנקדיש לעבודת הקודש את הביכורים, נחייב את האדמה להצמיח לנו תבואה מבורכת ומצוינית. וכך נתנהג מדי שנה, בעוד נהיה זכאים בכלל למקדש אליו להגיע עם מעדני אדמתינו... יהי רצון הבורא ית' לבנותו מחדש בשבלינו בקרוב, בימינו.

בכל הנ"ל פעיל בתוך חיינו, נוצרת מציאות השמחה אשר צווינו בה לחג הסוכות. עם כל החופש הפרטי, ומצויידים גם בידיעה הברורה הנצרכת לשימוש יעיל באותו חופש (הרי כבר נאמר כי אין רוח טובה למי שאינו יודע לאיזה כיוון לשוט), אנו מגיעים לחג הסוכות: אנו מסתכנים בעזיבת בתינו המרווחים מלאים כל-טוב, עוזבים את עסקינו בחול לשבוע שלם, ושמורים בתענוגי-אמת, אנו נשענים על הביטחון שבכל זה, אין אנחנו גורמים אלא לכל הטוב אשר חפצה בו נשמתינו. אנו מעתיקים מתוכינו כל עצבות ומצוקה, מתפשטים מתחושת היגון כמי שמשאיר מאחוריו עור ישן ויבש, ונולדים אל חיים חדשים בשמחה מושלמת ומאירה.

הנה אנחנו נצבים פה היום, כל דור המדבר יחדיו. משה הולך, אבל יחזור אלינו. למדנו בזוהר הקדוש מפיו ממש (ברעיא מהימנא, הקדמה לתיקוני הזוהר) שנשמת משה מתעברת בכל דור ודור לגלות סתרי תורה. המציאות הגשמית של משה נפרדת מאיתנו, וכל הנואר מהיותו יוכח בממשות בדמות משיח צדקינו במהרה, ליצור מציאות של גאולה שלמה. אנו עומדים היום פה, במדבר השומם, והמלים האחרונות של התורה באות לסכם כל הנעשה בידי משה "לעיני כל ישראל", וזה סיומה של התורה.

לסוף חג הסוכות, נחגוג בשמחת התורה, כשנסיים את המעגל השנתי של קריאתה... ומיד אחרי שנקרא אותם מלים האחרונות, "לעיני כל ישראל", ניתנע בקריאת התחלת התורה מחדש, ממעשה בראשית, בו כל סודות הבריאה מוצעים לעין-כל. סמיכות המלים האחרונות והראשונות באה לביטוי, בכל בית-כנסת בעולם, תוך דקות אחדות.

קבלנו מרבותינו אשר ישנן שתי דרכים בהם האדם יכול להתעורר למציאות הבורא, למודעות האמת, לחוקים השולטים על הסיבה והמסובב, כדי להדריך את חיינו פטורים משקר וזיוף, אחוזים באמת העילאה של החיים, אחוזים בטוב המזדהה עם היופי היציב, אשר אין הזמן והישנות התאווה יוכלו לפגוע בו מאומה. ישנה הדרך של אברהם אבינו ע"ה: פקח עיניך וראה, ולא יהיה יותר מקום לספק כלל. כי, באמת, הסדר הא-להי הוא ברור וראוי, וכן ברורה היא מציאות הבורא ואמתת תורתו, אם רק נתמקד בהתבוננות נכונה, בחכמה וענווה, בכל נקודה ומימד של הבריאה. יספיק לדעת איך לפקוח את העיניים.

אבל אנחנו.... אוי, אנחנו!, אין אנו יודעים איך פוקחים באמת את העיניים. אנו מסונוורים ע"י אורות בדויים פרי-דמיון מעשה ידי אדם, מעוורים בתוך חומות ההסטוריה, נדחפים לסטות להנה ולהנה מדרכינו בכח היצרים והפחדים, כלואים בתוך עול הפרנסה והצורך להחזיק את חיינו המינימלים ולתחזק ולהשביע את התאוות השפלות הדורשות כל-זוהר המוצב לעינינו לראות. אז, אין לנו כי אם הדרך השניה לרכוש את הידע הנחוץ לנו לשדרג את עצמינו באמת: יש לנו רק את דרכה של הלימוד, של השינון, ההתבוננות בנקרא והנלמד, ההתקדמות צעד בצעד, נסיון בנסיון, רגע ברגע, לגדול כל שעה וכל יום בדרך שמי שידע (מי ידע!) לא יקח לו כי אם פתיחת עיניים כל המבצע, וכבר העולם כולו יהיה אחר בעיניו.

נגיע עוד ימים אחדים לעת שמחת תורה. בסיום קריאתה, בפסוק החמשת אלפים שמונה מאות וארבעים וחמש מבראשית, נקרא "לעיני כל ישראל" ומיד נתגלגל כאילו אחורה ונקרא בראשית, אשר מסתיר בתוך הקיפולים העדינים של תיבותיו ואותיותיו את כל אמת הבריאה והקיום, האמת לגבי מי אנחנו ומה חיינו, מי אנחנו יכולים וצפויים ומיועדים לעשות ולאיזו תכלית נבראנו ומה עלינו לצפות מכל בחירה שנבחר. תולדות האהבה העילאית, הפסגות בהן הטוב והיפה מהווים איחוד הבלתי-ניתן לפירוק כלל, בהן ניתן לנו להגשים ולהוציא לפועל את כל הטוב שבכח הנשמה מהיותינו.

בהתחלת דברים אלו, נראה לנו כי "לעיני כל ישראל" יהווה דחיפה אל תוך גרון תהום נורא. אנו מגיעים לקראת סיום חג הסוכות, ומה נמצא צמוד, מיד, "לעיני כל ישראל"? בראשית!

למעשה, מה שמוצע לפנינו, זו ההזדמנות לפקוח עיניים ולראות: לראות אשר בראשית, להתעלות מעל הדרך "הארוכה אבל קצרה" בה התרגלנו ללמוד את האמת ב-"אריכות" (כפי שלפי תורת הקבוצות, מגדירים קבוצה באריכות בכך שמונים את כל אחד ואחד מפריטיה), ביגע רב להשיג כל אחד מפרטיה ודקדוקיה בכלי הבנתינו החלשה. להתגבר על ההרגל המביך ולהתעלות על זה, לכיוון "שיטת אברהם", הדרך "הקצרה אבל ארוכה", הקפיצה האמתית מעל כל תהום, בה נפקח עיניים בין-רגע ונראה (באופן מקביל להגדרת קבוצה ב-"הבנה", מתוך מינוי התכונות המשותפות לכל פריטיה, ובכך, התכללות כל הפריטים מעצמם בתוך הקבוצה): הבנת כל החכמה, מתוך השגת יסודה המשותף לכל הנברא, לעולם ולנעלם כאחד. השגת מציאות הבורא ותורתו, ומיד, הבנת הכל. הפלא הכי מתוק אליו הוזמנת מעולם.

הבה נעשה נסיון. עצום עיניים. בקש מעמקיך לראות את האמת, האמת מעבר לכל האמיתות היומיומיות הקטנות, מעבר למדע ולמאגיות לאין-ספור, מעבר למבוכי תולדות העולם. הרשה לעצמך לרצות לעמוד על אותה פסגה נשגבת, ולצפות ממנה ולהבין מי אתה, מי אני, מה מחיה אותנו ומה מניע. מאין באנו ולאן אנו הולכים. הבטח לעצמך, אף לרגע אחד, למנוע מעיניך את כל החולף ולהתמקד אך בחיוני ויסודי.

פתח עכשיו את העיניים, ברצון להשקיף אל תוך הנשמות, ברצותך להגיע אל המציאות והפעילות של מה שאין לו שם באופן אשר לך יש שם. חוש בפעימות לבך, בקצב כל ליבות העולם. צעק בכח רב את חפצך להבין מה מפעיל כל מה שאתה כולל וכל מה שכולל אותך וכל מה שאתה רואה. ואז, אם תרשה לעצמך לראות דרך לפניך ולגלותו, תבין למה, בימים אלו, כאשר לעיני כל ישראל נשקפת האמת של בראשית, אין אנו יכולים להיות כי אם שמחים לאין-גבול, ששים ועליזים, שלמים בכך שהאור המושלם ובהיר ביותר מאיר לנו ויש בידינו תורה, להיות שותפים לבורא בתיקון הבריאה, למשוך אלינו ולהביא את הגאולה, אשר הנה בדרך כבר להפיל את הכיעור ואת הרע ולמחקו מן העולם, וליישם את היופי והחן של הטוב ביסוד חיינו.

יהי רצון מאת ה' אשר אתה ואני נהיה מסוגלים לראותו. ואף על-פי שמשה פרש מאיתנו במדבר הנורא הזה, והוכרחנו ללכת בדרך של חושך גס טרם יצאנו ממנו, התנוצצויות האורות הבלתי נפסקים ימשכו אותנו לנכון, ולפתע, ברגע של שמחה שלא תכבה עוד, נדע אשר ברחמים רבים הקב"ה מחדש לנו את ההזדמנות לגאולה, ולא נדע לתת לה לעבור בלי להפוך לאחרים, לאנשים שלמים, לטובים וגדולים ביותר אשר זכו נשמותינו להתכונן, בדרך המדויקת שהתורה מסוגלת לגלות לנו באמת. ושיתברר בעוד ימים אחדים אשר חג הסוכות, בשנה זו, התהווה לכולנו מהפכת השמחה האמתית.