ניצוצות מתוך אהבת הלשון 2

בס"ד

כי אם תשמע, תעשה:
אהגה אתך לילה ויום

מאת דניאל י. גינרמן

ילד הזוכה ב"ה להורים נדיבי-אור, מחנכים אותו תחילה "לעבוד", לקיים את הסדר המעשי של התורה. לא מסבירים לו שיטול ידיים רוחניות בכך שישטוף ידיו, אלא שופכים עליהן שלושה ומנגנים לו ברכה. לא מכניסים אותו לעיון במידות הבורא, אלא מפתים אותו כדי שילמד ויאהב את הנוסחה של "מודה אני". תוך-כדי קליטת ה"עבודה", מושג מציאות הבורא יתברך וידיעת השגחתו נתהווים חלק מרכזי ב"תמונת העולם" הנוצרת בשכלו, שימצא שאלותיו ההכרחיות כפי שיגדל ויתקדם. לימוד התורה יחמיש אותו, אז, בכלים הנצרכים להשגת התשובה השכלית, כל עוד הוא חי מעודו בתשובה המעשית. בזאת, מתוך עבודה, הוא מגיע באופן טבעי לידיעה, מתוכה נוצרת הרגשת היראה: להציץ לעומק האינסופי של חכמת האמת ולרוחבה ואורכה הבלתי-נתפסים בהגיון, מעורר איפוס האנוכיות המתפרש ביראה.

ורק אז מגיע השלב הסופי, שלב התבגרות הנפש, ובפתחו מתקיימת השמחה. כי אם למדת בעודך רך לעשות את העבודה, וההתבוננות בה גרמה להכרה במציאות הבורא אשר מתפרשת מעצמה ביראה טהורה וחשות החרות הצפויה עקב הכנעה בלעדית לאמת (בבחינת "עבד להשם, ולא עבד לעבדים"), יש רגע בו העבודה והיראה, "שמור" וגם "זכור", יתהוו יחד מקור לשלמות ולשמחה. ושם, בשמחה הכוללת את כל התהוות האדם, המסלול נסגר. "בשמחה" בגימטריא "שנה", המילה הכוללת את כל בחינות השלמות יחד: שנה היא יחידת הזמן בה כדור הארץ משלים סיעתו סביב החמה וחוזר לעמדתו; שנה היא גם מה שיעשה מי שישנה בעמקי החכמה; ושנה זה שגרם לשינוי. שלושת הבחינות: הזמן העגול, התעמקות ההבנה והזכירה, ובאופק הנזדמן לסוף הדרך, השינוי של הטבע העצמי מכוח השלמות. המילה, בבחינת "ומל השם א-לקיך את לבבך" (דברים ל,ו). העברה אל מחוץ לגבולות ההתחלתיות. ה"עברה" המכנה את ה"עברי".

התורה, תיאור המבוך הקיומי לכל פרטיו, חוקיו ודקדוקיו, נמשלה למטר. כך מסביר המדרש תנחומא (האזינו, ג) את המשל: "מה מטר משחקת אבנים, שנאמר, אבנים שחקו מים (איוב יד, טו), אף התורה משחקת את לב האבן. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל, אם אבן הוא, נמוח. ואם ברזל הוא, מתפוצץ. לכך אין טוב לאדם כי אם להמית עצמו על דברי תורה, ולעסוק בה תמיד יומם ולילה. וזהו שנאמר, והגית בו יומם ולילה (יהושע א,ח), וזה שאמרו, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן."

ונראה לעניות דעתי אשר מדובר פה במה שהפילוסופיה הקיומית של אומות העולם מחפשת בלי מרגוע בדרך ללא מוצא: "תמית את האנוכי ובכך תוליד את האדם העילאי השלם החדש", מציע פרידריך ניטשה, ואיתו כמוהו מבקשות להמית את האנוכי דתות המיזרח הרחוק. אך אפס יצא מהתאבדות על רקע ריק, מלבד שיעבוד וכזב.

אם כן, על מה הדברים אמורים? על פרשת "לך לך" מדובר: על תהליך האדם אשר לא זכה להידרך באמת המופלאת מילדותו, ויום אחד ב"ה שאלותיו מוליכות אותו בחזרה אל התשובה. גם עליו נפקד לעבוד את השם בשמחה, אך דרכו היא הפוכה מהטבעית הנ"ל. על מה הדברים אמורים? על מצב של שכינה שורה עלינו לכתחילה, ומולה, על בחינת הסתר הפנים המגדיר את הגלות הרוחנית הצרה לנו. בראשונה, "נעשה ונשמע" (שמות כד,ז). בשניה, "כי אם-שמוע תשמע בקולו, ועשית" (שמות כג,כב).

"להמית עצמו על דברי תורה" זה להיכנע במודעות שלמה לתדמית האמת, להכניע את היצר ולרכך את העורף, לחנוק את פירעון הדמיון הממליך אותנו על בידוי כוזב והמוליך אותנו לתור אחרי שקרי הלב והעיניים אשר "אתם זונים אחריהם" (במדבר טו,לט); לחסל את כל מערכת השקרים הנוחים ולקפוץ מעל תהום הפחדים לקראת האמת המוחלטת, השוברת את העיניים החיצוניים בבחינת "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג,כ) כדי לפנות מקום לשיחרור הראיה הפנימית, העמוקה, האמתית.

ללכת לכיוון עצמך מכריח לעזוב גם "ארצך, מולדתך ובית אביך". לאבד ולהשתחרר מכל טילטול מיותר כדי להיות כל הקל הדרוש ולהסתגל להשגת האמת, ואז,"והגית בו יומם ולילה". "יומם ולילה", בחינת מילוי הזמן, שווה בגימטריא ל"זעק", בחינת מילוי הנפש מכוח פעולה השותפת את כל הווית האדם. "והגית בו",מאידך, שוה ל-"תבל": בחינת מילוי המקום.

הוזהרנו להישמר "פן יפתה לבבכם" (דברים יא,טו). שחרדות ותאוות הלב לא יפתו אותנו וישכיחו מאיתנו את התשובות המתנוצצות לנו מול העיניים. דרך העולה אל שדות השתובה מתחילה בשמחת הגילוי המרענן את הרוח, ומתוך שמחה זו הפוקחת עיניו לפלאי השגחת הבורא יתברך, הוא מגיע לאותו השער הנקרא "והגית בו יומם ולילה", בו יומל לבבו ויתוקנו עיניו לראות.

התורה נמשלה, כפי שפורט למעלה, למטר היורד מן השמים. ונמשלה גם לטל, העולה מן הארץ. תורה שבכתב ירדה מן השמים; בהודה, תורה שבעל פה צומחת על-פני הארץ. ושלמות שתי הבחינות יחד פועמת בעומק בקשתינו ל"טל ומטר" בתפלה, במשך חודשי החורף. "טל ומטר" הם בגימטריא "חורף": "טל" ועוד "מטר", האיזון המשתלם של שתי בחינות התורה, בהם "הזן את הכל" נותן בידינו את האותיות הבונות את שלושת בחינות השלמות העצמית (העומדות כנגד שלושת הבחינות שבשורש "שנה" כנ"ל ועוד): חריפות כתכונה מאפיינת את כל הוויתינו, וביחד איתה, הכלים גם לחפור ולרחף, להשתחרר מכל גבול אנושי ולחיות מעל כלובי הטבע. מתוך חריפות יסודית, לחפור אל תוך עמקי האמת ולרחף על-פני המצוי בהגשמת הרצוי ויישומו.

לרכך את העורף, להוריד מכסא מלכותו את היצר העיוור ולהודות באור ולהשתוקק לו ולירא את השם: זה, לבטל את בחינת "עם קשה-עורף" (שמות לד,ט), ולהתרומם לבחינת "וסלחת לעוונינו ולחטאתנו ונחלתנו" (שם). ומתוך ביטול ה"קשי-ערף", להוציא לפועל את כוח השלמות האמיתית: הרעף המזין את העפר, והעפר עצמו, ההופך לאדמה פוריה. חלקך החומרי, "עפר מן-האדמה" (בראשית ב,ז) מושפע ונזון מרעף הטל המוטל מתוך הנשמה. אז, האמת המבוטאת ב"אלף" מושלת על העפר, על ה"יש", ונבנה איש חדש, "ונהפכת לאיש אחר" (שמואל א י,ו). יהי רצון הבורא שנזכה בזה ונבין נכון ויוסר המסך ממול עיניינו ורק אמת יואר כלפינו ורק הטוב נעשה.