מאת איתמר מזור
רבותינו ז"ל במסכת בבא קמא אומרים "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן".
כמו"כ נפסק להלכה ש"אין מעבירין על האוכלין" כלומר אסור להתעלם מדברי מאכל המוטלים בביזיון.
גם בפרשתינו אפשר למצוא את גדולת הכרת הטוב עד כדי זהירות בדומם כמו מים ועפר.
בשלושת המכות הראשונות דם, צפרדע, וכינים, משה נמנע מלהכות במטהו, ומבקש מאהרן להכות במקומו.
יונתן בן עוזיאל בתרגומו מסביר, שמשה לא הכה את מי היאור ואת עפר ארץ מצריים משום שהכיר להם טובה. למים - שהצילוהו כשאמו יוכבד שמה אותו בתיבה, ולאדמה – שכשהרג את המצרי, כיסה את גופתו בעפרה.
לכאורה לא מובן מה שייך בזיון וכפיות טובה כלפי דומם, שלא מרגיש בביזיון, ולא נהנה מהכרת טובתו?
ועוד צריך ביאור, שהעפר והמים לא פעלו כדי להציל את משה, רק הוא ניצל את סגולותיהם לשימושו?
גם קשה, שהרי משה בהכאתו את היאור והאדמה, הופך אותם לכלים לעשיית ציוויו של הקב"ה?
מרן ר' אליהו דסלר זצ"ל, בספרו "מכתב מאליהו" כותב: שיסוד גדול ומקיף בכוחות נפשו של האדם מתגלה לנו בזה!
כל מידות הנפש הקיימות באדם, מושפעות ופועלות גם ע"י הרגש, ולא רק ע"י השכל!
לכן, אם איננו מכירים טובה לדומם שנהנינו ממנו, וכל שכן אם נבזה אותו – יפגם הרגש, שלא מגיב תמיד בהתאם לחוקי ההיגיון. ופגיעה ברגש משפיעה ישירות על המידות, וממילא נפגמת מידת הכרת הטוב.
למרות שהשכל יכול להבין שבהכאת היאור יעשה נס כרצון ד' יתברך, הרגש ניזון רק מהמתרחש בהווה, ומושפע רק ממה שהעיניים רואות – מעשה הכאה גרידא.
נמצא שבפגיעה ברגש שבהכאת היאור, הייתה עלולה להיפגם במשהו מצד הכרת הטוב של משה רבינו,
"ומדת הכרת הטוב היא כלי חשוב ובסיסי בעבודת ד'"!
רבותינו ז"ל אמרו: "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה" ח"ו.
אם נפגמה מדת הכרת הטוב לחברו, לא יכיר חסדיו וטובותיו של בוראו.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה