בס"ד
אגב פרשת שלח-לך
על אותם ימים בהם העוורים מנסים לשכנע את העברים
מאת דניאל ישראל גינרמן
בפרשת בהעלותך נהיינו עדים לתוצאות חיסרון "כלשהו" בשמירת הלשון; קבלנו תמונה לדוגמא מאת מרים הנביאה, שטעתה במחשבותיה אשר הטעו את לשונה; ראינו את החטא, את העונש, את התשובה, אף נמשל לידינו מוסר השכל שלם. נראה כאילו אחרי כזה מעשה, אין סיבה לכך שיפול אחד מישראל שוב בשום חטא הנגרם מתוך הפרת קדושת הלשון לעולם.
ומיד, לתדהמת תמימותינו, אנו נפלים אל תוך מעשה המרגלים: מנשיאי העדה, אחד לכל שבט, שנים-עשר אנשים נשלחים לראות את הארץ מה-היא, ואת העם היושב עליה וכו'. והנה חוזרים, ועדות עשרה מתוך שנים-עשר מאכזבת את צפיות כולנו הנצבים היום במדבר מלאי אמונה, מתכוננים ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי כניסתינו לארץ ובנין מקדשינו. את עשרה מתוך שנים-עשר מרגלים נתבע על בגידה באמונתינו. הרבה דנו חז"ל בנושא זו התביעה (ראה רמב"ן על במדבר י"ג, כ"ב; "עקדת יצחק" פ' שלח שער ע"ז; בעל השל"ה פ' שלח תורה אור אות ב'; והשוואתן ב"ממעמקים על פרשיות התורה" מאת הרב אלכסנדר אריה מנדלבוים , במדבר, מאמר ל'), ונבאר בקצרה.
יש טוענים שעצם בגידתם באשר דווחו "כי-עז העם הישב בארץ" וכו'. אבל, מתוך כך שנתבקשו לראות "העם הישב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב", אי אפשר לסבור שחגרו בזאת מהמסימה אשר הוטלה עליהם. ישנם טוענים שיסוד התביעה אוחז במילה "אפס" ("אפס כי-עז העם..."), בכך שמפרשים "אפס" כדבר המונע באופן מוחלט. אך גם בזה אין מוסכמות מספיקה, מאז שישנם המפרשים "אפס" כ-"אך" או "רק" אשר אין הם מונעים באופן מוחלט אלא מזהירים בלבד. היכן, אז, הבגידה? הבה נחפש סימנים נוספים.
עשרת המרגלים מודים על כך שיש בארץ כל הנצרך לכנותה "טובה", לפי מה שנשאל מהם לברר (כאשר משה מבקש מהם "הטובה היא אם רעה" מפרש רש"י "במעינות ותהומות טובים ובריאים" והפסוק הבא ממשיך ומסביר "השמנה היא אם רזה, היש בה עץ" וכו'). אכן, אע"פ שהם נמנעים מלהגיד בפירוש שהארץ "טובה", נפקא מדבריהן היותה "טובה" לפי הכללים המוסכמים להם לכינוי זה.
מאידך, אין ליהושע בן-נון וכלב בן-יפנה כלום בלהגיב לפרטי תיאורם, כי אם להתקומם ולאמור: "טובה הארץ מאוד מאוד". ומזה נבין את ההבדל התהומי בין שתי העמדות.
לפי שיטת השל"ה הקדוש בה נואחז (ספר במדבר-דברים פ' שלח, תורה אור ג'): "כלל העולה, כי כוונת הש"י בשליחות המרגלים, גם דעת משה רבינו ע"ה היה, כדי שיראו שאי אפשר לכבוש בטבע", ועד כאן הם קיימו מסימתם באופן מהודר; "רק כי ה' יתברך הוא הנותן כח ויהיה על פי הנס, ולו יתברך הכח והגבורה". ובזאת כשלו והכשילו דור שלם ודורות לבוא. כי נכון ידעו אשר החל מהכניסה לארץ הקודש לא ימשיכו ישראל ליחיות ע"פ נסים גלוים, כפי שחיו בהיותם במדבר (נזונים מהמן, שותים מבאר מרים, נדרכים ע"י עמוד ענן ביום ועמוד אש לילה, וכו'). אך טעו להסיק שרק דרך הטבע יתקיימו מאז, ובכך, כפרו בכלל בהשגחה ובכל תכלית המסלול גלות-שיעבוד-גאולה בסופו היינו אז, בסופו אנו אוחזים בעהי"ת נכון היום.
כי במשך ששת ימי הבריאה, לאחר כל שלב ושלב, אנו נודעים על כך שראה א-לקים "כי טוב", ואז הרשות נתונה "ויהי ערב ויהי בוקר". כך, עד תום מלאכת הבריאה. ואז, בערב שבת, אחרי שכל דבר עומד במקומו טרם השכינה תתפשט על הנברא, "וירא א-לקים והנה טוב מאוד", ויהי ערב, ויהי בוקר: לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה. עשרת המרגלים מבחינים בטיב הארץ, לפי מה שניתן להשיג בתפיסה טבעית. ויראו כי טוב, הטוב הטבעי המרומז בשם "א-לקים" השולט על הבריאה בבחינת "הטבע" (א-לקים, בגימטריא, שוה ל"הטבע", ובזה מרומז שאותו שם שולט על ביטוי הא-לוקות בבחינות הנתפסות לעינינו כמין טבע תדיר אשר אינו דורש השגחה פרטית מיוחדת). לפי תפיסתם, הם אינם משקרים; הרי באופן טבעי, היות ונכון הוא כי הארץ טובה ופריותיה יפות לעיניים ותואבות להיאכל, עדיין אין שום כוח שיגשר ביניהן לבין ישראל השורה במדבר.
אך לתום יום הששי בבריאה, וירא א-לקים והנה טוב מאוד. "טוב מאוד", זו דרגת הפסגה בבריאה, בחינת קבלת שבת, קבלת אותה שבת אשר לאחריה נדע את השם הוי"ה הרומז לשכינה השורה כבר על הבריאה: "ביום עשות י-הוה א-לקים ארץ ושמים" (בראשית ב,א). ארץ ושמים עכשיו, המשלימים את השמים וארץ של הפרק הקודם; ה"ארון" עליו שורה "קדושה" שהתלבשה בבחינת ה"נורא" ("ארון" ו"נורא" מורכבים מאותם אותיות אך בסדר הפוך, כפי שביארנו במאמרינו לפרשת בהעלותך), ומשם, "ארון הקודש" כביטוי לשלמות.
מה שחסר לעשרת המרגלים, מה שהחטיא את עשרת המרגלים והביא אותם להחטיא את כלל ישראל, היה החיסרון באמונה באשר ישנה קומה שלישית מלבד המצב של חיים "בנסים גלוים" והמצב של "חיים לפי הטבע". הקול קול יעקב והידים ידי עשיו, אבל יגיע יום בו יעקב ייקרא ישראל, ובו הידיים וגם הקול. ואין יעקב יהפוך לישראל מלבד מאבקו האשי עם המלאך, ואין כל סיכוי לכך שינצח באותו מאבק כי אם השם חפץ בהצדקו. "חסד ה' מלאה הארץ" מתוך כך ש"אוהב צדק ומשפט" (תהלים לג,ה), וזה בא לדרוש שמעשיהם ייזכו את ישראל לפני שה' יפתח את אוצרו הטוב. דברנו אך על דור המדבר עד עתה?
לא כן, כי גם על ימינו אנו הדברים אמורים. על אותם ימים בהם העוורים מנסים לשכנע את העברים באשר אין כי אם דרכי הטבע ללא השגחה ללא א-לקים ללא רבון עולם, בהיעדר המהלך הנסי הגלוי, הנגלה מהמציאות ע"י אלה שכבר פעלו מקודם כמותם. מעשינו החוטאים זיכו אותנו בגלות; אף השכינה בגלות ואין היא מתגלה לעינינו. מאידך, אף בגלות א-לקים. והתיקון שרוי בידינו בכל דור ודור, אם רק נראה את עצמינו כאילו רק יצאנו ממצרים.
עם ישראל, תורת ישראל, ואיתם ארץ ישראל, הם בבחינת "טוב מאוד". לא כן "עמא-ריקא" אליה היהודים בורחים להינות מהטוב הגשמי, ולא כן "המזרק הדחוק": מאז ששת ימי בראשית, הם בבחינת טוב, הטוב הטבעי המתדרדר מטבעו. אך ישראל, כשאוחז בכליו הנכונים, הוא בבחינת "מאוד". כאשר שיקוליו של ישראל נפעלים מתוך חוקי הטבע, הבזיון אוחז בעם המתרחק מהתורה, ובארץ הנעדרת מבניה. כאשר מנהיגי ישראל, עד כדי עשרה מתוך שנים-עשר, הם בבחינת "נתנה ראש ונשובה מצרימה", שייך ש"ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה", והשכינה לא לוותה את היוצאים אל חוץ לתורה, כמו שלא תלווה את הבוגדים בתורת ישראל גם עתה. והמשכיל יבין. "ויכום ויכתום עד-החרמה", ואין זה צריך באור למי שזוכה בתשובתו לכך שה' חפץ בהצדקו (וגם לא למי שעורפו ימנענו מלקרא עד כה). "עלה נעלה" לפי דבר ה', משיב כלב בן-יפונה לבוגדים גם היום; "עלה נעלה" שווה בגימטריא ל-י' פעמים שם הוי"ה השולט על החסד; עלה נעלה, גם אנו, בחסדים הנפשטים לדרכינו כל-עוד אנו לומדים להיות קדושים.
אשרינו מה טוב חלקינו, מלך עוזר, ומה נעים גורלינו אם נזכה לישועה, ומה יפה ירושתינו, אם ה' יגן עלינו גם אז, גם היום, מאותם האומרים "בכלי צבא לא נוכל, הבה נוותר להם", "הבה נשובה מצרימה". ישנם עוד היום עוורים החושבים שאפשר לגור בישראל, שאפשר להיות ישראל, בלי הנסים המתרחשים בישראל -לישראל- מדי יום ביומו. ישנם שחושבים שבידיהם לחשב כוחות וסיכויים ואפשרויות וכשלונות. אך כל חשבונותם וכשפונותם אינם כי אם דרך ללא מוצא: האויב יודע כי לו משחקת השעה והרשות נתונה, "ויכום ויכתום עד-החרמה". ומשה, וארון ברית ה', ופליטת סופרי ישראל ושארית הזקנים, והחסידים האמתיים, לא ימושו מקרב המחנה, וההשגחה לא נפרדת מהם לרגע.
פרשתינו מסיימת בגדר הפרדה בינינו לבין עסקאות הזייפנים העוורים: "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם". אם תבחור לראות את הנכות, התבונן בצצית ואז תראה, ותזכור, ותפעיל בך את האמת ותעשה. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם". וירא א-לקים, והנה טוב מאוד. שבת שלום.
אגב פרשת שלח-לך
על אותם ימים בהם העוורים מנסים לשכנע את העברים
מאת דניאל ישראל גינרמן
בפרשת בהעלותך נהיינו עדים לתוצאות חיסרון "כלשהו" בשמירת הלשון; קבלנו תמונה לדוגמא מאת מרים הנביאה, שטעתה במחשבותיה אשר הטעו את לשונה; ראינו את החטא, את העונש, את התשובה, אף נמשל לידינו מוסר השכל שלם. נראה כאילו אחרי כזה מעשה, אין סיבה לכך שיפול אחד מישראל שוב בשום חטא הנגרם מתוך הפרת קדושת הלשון לעולם.
ומיד, לתדהמת תמימותינו, אנו נפלים אל תוך מעשה המרגלים: מנשיאי העדה, אחד לכל שבט, שנים-עשר אנשים נשלחים לראות את הארץ מה-היא, ואת העם היושב עליה וכו'. והנה חוזרים, ועדות עשרה מתוך שנים-עשר מאכזבת את צפיות כולנו הנצבים היום במדבר מלאי אמונה, מתכוננים ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי כניסתינו לארץ ובנין מקדשינו. את עשרה מתוך שנים-עשר מרגלים נתבע על בגידה באמונתינו. הרבה דנו חז"ל בנושא זו התביעה (ראה רמב"ן על במדבר י"ג, כ"ב; "עקדת יצחק" פ' שלח שער ע"ז; בעל השל"ה פ' שלח תורה אור אות ב'; והשוואתן ב"ממעמקים על פרשיות התורה" מאת הרב אלכסנדר אריה מנדלבוים , במדבר, מאמר ל'), ונבאר בקצרה.
יש טוענים שעצם בגידתם באשר דווחו "כי-עז העם הישב בארץ" וכו'. אבל, מתוך כך שנתבקשו לראות "העם הישב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב", אי אפשר לסבור שחגרו בזאת מהמסימה אשר הוטלה עליהם. ישנם טוענים שיסוד התביעה אוחז במילה "אפס" ("אפס כי-עז העם..."), בכך שמפרשים "אפס" כדבר המונע באופן מוחלט. אך גם בזה אין מוסכמות מספיקה, מאז שישנם המפרשים "אפס" כ-"אך" או "רק" אשר אין הם מונעים באופן מוחלט אלא מזהירים בלבד. היכן, אז, הבגידה? הבה נחפש סימנים נוספים.
עשרת המרגלים מודים על כך שיש בארץ כל הנצרך לכנותה "טובה", לפי מה שנשאל מהם לברר (כאשר משה מבקש מהם "הטובה היא אם רעה" מפרש רש"י "במעינות ותהומות טובים ובריאים" והפסוק הבא ממשיך ומסביר "השמנה היא אם רזה, היש בה עץ" וכו'). אכן, אע"פ שהם נמנעים מלהגיד בפירוש שהארץ "טובה", נפקא מדבריהן היותה "טובה" לפי הכללים המוסכמים להם לכינוי זה.
מאידך, אין ליהושע בן-נון וכלב בן-יפנה כלום בלהגיב לפרטי תיאורם, כי אם להתקומם ולאמור: "טובה הארץ מאוד מאוד". ומזה נבין את ההבדל התהומי בין שתי העמדות.
לפי שיטת השל"ה הקדוש בה נואחז (ספר במדבר-דברים פ' שלח, תורה אור ג'): "כלל העולה, כי כוונת הש"י בשליחות המרגלים, גם דעת משה רבינו ע"ה היה, כדי שיראו שאי אפשר לכבוש בטבע", ועד כאן הם קיימו מסימתם באופן מהודר; "רק כי ה' יתברך הוא הנותן כח ויהיה על פי הנס, ולו יתברך הכח והגבורה". ובזאת כשלו והכשילו דור שלם ודורות לבוא. כי נכון ידעו אשר החל מהכניסה לארץ הקודש לא ימשיכו ישראל ליחיות ע"פ נסים גלוים, כפי שחיו בהיותם במדבר (נזונים מהמן, שותים מבאר מרים, נדרכים ע"י עמוד ענן ביום ועמוד אש לילה, וכו'). אך טעו להסיק שרק דרך הטבע יתקיימו מאז, ובכך, כפרו בכלל בהשגחה ובכל תכלית המסלול גלות-שיעבוד-גאולה בסופו היינו אז, בסופו אנו אוחזים בעהי"ת נכון היום.
כי במשך ששת ימי הבריאה, לאחר כל שלב ושלב, אנו נודעים על כך שראה א-לקים "כי טוב", ואז הרשות נתונה "ויהי ערב ויהי בוקר". כך, עד תום מלאכת הבריאה. ואז, בערב שבת, אחרי שכל דבר עומד במקומו טרם השכינה תתפשט על הנברא, "וירא א-לקים והנה טוב מאוד", ויהי ערב, ויהי בוקר: לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה. עשרת המרגלים מבחינים בטיב הארץ, לפי מה שניתן להשיג בתפיסה טבעית. ויראו כי טוב, הטוב הטבעי המרומז בשם "א-לקים" השולט על הבריאה בבחינת "הטבע" (א-לקים, בגימטריא, שוה ל"הטבע", ובזה מרומז שאותו שם שולט על ביטוי הא-לוקות בבחינות הנתפסות לעינינו כמין טבע תדיר אשר אינו דורש השגחה פרטית מיוחדת). לפי תפיסתם, הם אינם משקרים; הרי באופן טבעי, היות ונכון הוא כי הארץ טובה ופריותיה יפות לעיניים ותואבות להיאכל, עדיין אין שום כוח שיגשר ביניהן לבין ישראל השורה במדבר.
אך לתום יום הששי בבריאה, וירא א-לקים והנה טוב מאוד. "טוב מאוד", זו דרגת הפסגה בבריאה, בחינת קבלת שבת, קבלת אותה שבת אשר לאחריה נדע את השם הוי"ה הרומז לשכינה השורה כבר על הבריאה: "ביום עשות י-הוה א-לקים ארץ ושמים" (בראשית ב,א). ארץ ושמים עכשיו, המשלימים את השמים וארץ של הפרק הקודם; ה"ארון" עליו שורה "קדושה" שהתלבשה בבחינת ה"נורא" ("ארון" ו"נורא" מורכבים מאותם אותיות אך בסדר הפוך, כפי שביארנו במאמרינו לפרשת בהעלותך), ומשם, "ארון הקודש" כביטוי לשלמות.
מה שחסר לעשרת המרגלים, מה שהחטיא את עשרת המרגלים והביא אותם להחטיא את כלל ישראל, היה החיסרון באמונה באשר ישנה קומה שלישית מלבד המצב של חיים "בנסים גלוים" והמצב של "חיים לפי הטבע". הקול קול יעקב והידים ידי עשיו, אבל יגיע יום בו יעקב ייקרא ישראל, ובו הידיים וגם הקול. ואין יעקב יהפוך לישראל מלבד מאבקו האשי עם המלאך, ואין כל סיכוי לכך שינצח באותו מאבק כי אם השם חפץ בהצדקו. "חסד ה' מלאה הארץ" מתוך כך ש"אוהב צדק ומשפט" (תהלים לג,ה), וזה בא לדרוש שמעשיהם ייזכו את ישראל לפני שה' יפתח את אוצרו הטוב. דברנו אך על דור המדבר עד עתה?
לא כן, כי גם על ימינו אנו הדברים אמורים. על אותם ימים בהם העוורים מנסים לשכנע את העברים באשר אין כי אם דרכי הטבע ללא השגחה ללא א-לקים ללא רבון עולם, בהיעדר המהלך הנסי הגלוי, הנגלה מהמציאות ע"י אלה שכבר פעלו מקודם כמותם. מעשינו החוטאים זיכו אותנו בגלות; אף השכינה בגלות ואין היא מתגלה לעינינו. מאידך, אף בגלות א-לקים. והתיקון שרוי בידינו בכל דור ודור, אם רק נראה את עצמינו כאילו רק יצאנו ממצרים.
עם ישראל, תורת ישראל, ואיתם ארץ ישראל, הם בבחינת "טוב מאוד". לא כן "עמא-ריקא" אליה היהודים בורחים להינות מהטוב הגשמי, ולא כן "המזרק הדחוק": מאז ששת ימי בראשית, הם בבחינת טוב, הטוב הטבעי המתדרדר מטבעו. אך ישראל, כשאוחז בכליו הנכונים, הוא בבחינת "מאוד". כאשר שיקוליו של ישראל נפעלים מתוך חוקי הטבע, הבזיון אוחז בעם המתרחק מהתורה, ובארץ הנעדרת מבניה. כאשר מנהיגי ישראל, עד כדי עשרה מתוך שנים-עשר, הם בבחינת "נתנה ראש ונשובה מצרימה", שייך ש"ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה", והשכינה לא לוותה את היוצאים אל חוץ לתורה, כמו שלא תלווה את הבוגדים בתורת ישראל גם עתה. והמשכיל יבין. "ויכום ויכתום עד-החרמה", ואין זה צריך באור למי שזוכה בתשובתו לכך שה' חפץ בהצדקו (וגם לא למי שעורפו ימנענו מלקרא עד כה). "עלה נעלה" לפי דבר ה', משיב כלב בן-יפונה לבוגדים גם היום; "עלה נעלה" שווה בגימטריא ל-י' פעמים שם הוי"ה השולט על החסד; עלה נעלה, גם אנו, בחסדים הנפשטים לדרכינו כל-עוד אנו לומדים להיות קדושים.
אשרינו מה טוב חלקינו, מלך עוזר, ומה נעים גורלינו אם נזכה לישועה, ומה יפה ירושתינו, אם ה' יגן עלינו גם אז, גם היום, מאותם האומרים "בכלי צבא לא נוכל, הבה נוותר להם", "הבה נשובה מצרימה". ישנם עוד היום עוורים החושבים שאפשר לגור בישראל, שאפשר להיות ישראל, בלי הנסים המתרחשים בישראל -לישראל- מדי יום ביומו. ישנם שחושבים שבידיהם לחשב כוחות וסיכויים ואפשרויות וכשלונות. אך כל חשבונותם וכשפונותם אינם כי אם דרך ללא מוצא: האויב יודע כי לו משחקת השעה והרשות נתונה, "ויכום ויכתום עד-החרמה". ומשה, וארון ברית ה', ופליטת סופרי ישראל ושארית הזקנים, והחסידים האמתיים, לא ימושו מקרב המחנה, וההשגחה לא נפרדת מהם לרגע.
פרשתינו מסיימת בגדר הפרדה בינינו לבין עסקאות הזייפנים העוורים: "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם". אם תבחור לראות את הנכות, התבונן בצצית ואז תראה, ותזכור, ותפעיל בך את האמת ותעשה. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם". וירא א-לקים, והנה טוב מאוד. שבת שלום.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה