דש ל-רז: אלה מסעי בני-ישראל

ב"ה - יהי רצון ויהיו דיבורי נכונים וברורים

כאשר יהופך השורש "רז" להפיק מתנועה זו השורש "זר", ידמה לעינינו כאילו הרז, שעמוק בתוכינו, נהיה "זר", אשר מחוצה לנו
דש ל-רז: אלה מסעי בני-ישראל

מאת דניאל ישראל גינרמן

השורש "דש" (המהווה אב-מלאכה שמהותו להפריד את הקליפה מהגרעין בדגן) בנוי מאות דל"ת המחוברת לאות שי"ן. פתיחת דלת בקליפה מזמינה להפחתת הכמות לכבוד האיכות המושלמת הנסתרת תחתיה, בגרעין. מאחורי הדל"ת הנפתחת בקליפה, שורה האות שי"ן, שבערכה המספרי שווה ל-"יצר" הטהור והמוגבל מהיותו, המחכה להזדמנות לפרוץ חוצה כמעיין חי, אשר יצטרך להנהגה יתירה כדי לבחור באיזו מזרועות השי"ן הוא יתפרץ לעולם: אם בימינית, הדומה לאות וי"ו שסגולתה האיחוד והחיבור; אם בשמאלית הדומה לאות זיי"ן בבחינת השבת (הקיום העל-טבעי המענג מכל והדורש מכל), אם ביו"ד השלמות אשר באמצע.

אותו שורש "דש" מפיק את השורשים בני ג' אותיות "חדש" ו"קדש", ובא לבשר לנו אשר, כביכול, יש בפעילות החידוש וגם בהתקדשות ענין של הפרדת הקליפה מהפרי שבתוכה. והואיל שהדבר תמוה לכתחלה, תספיק ההתבוננות לקלוט שבאמת דווקא אותה דישה היא היא המאפשרת את הפעולות שכינוייהן נולדים מכינויה.

פעולת ההקדשה -דהיינו: להפוך משהו לקדוש-, דורשת להפעיל בנתקדש שני מיני שינויים: שינוי כלפי חוץ וכן שינוי פנימי, כלפי עצמו. דבר הדומה לכל יתר הדברים שבמינו דורש שתורד מימנו קליפתו הדומה לקליפת זולתו (וזה שינוי כלפי עצמו) כדי לאפשר למהותו-נשמתו להתרחב, להתפתח, להתקשר ישירות לחוץ, ובכך, להשפיע במלואה על עולמו. ומאחר שהקדשה היא בעצמה אופן של התייחסות לסביבה ואין לה כל משמעות בהיעדר סביבה "בה" להתקדש, דרוש גם לנתקדש שינוי כלפי סביבתו הטבעית לו; דהיינו שיצטרך להיפרד מהזולת, בכך שיפסיק להיות דומה לו; להיפרד, להיבדל מהכלל אשר עודנו "חובש קליפות", ומהרגע בו הופך להיות "אחר" קדוש כלפי הכלל, לקיים תכלית הקדושה בהשפעת אורו לסביבתו.

לבניית שורש "קדש" אנו מקדמים אות קו"ף לשורש "דש". האות קו"ף, במהותה, "היא הצטלמות החיקוי החודרת אל כל השטחים" ("ראש מלין" להראי"ה קוק ז"ל) כטבע הקוף המחקה את תנועות האדם. אותו חיקוי מתפתח לאחד משני כיוונים, המהווים את ערכי ההקדשה האפשריים. "החיקוי הטוב המשכלל את הישות הוא מקור הפאר וההתהדרות, המעלה את כל שפל אל רום" (שם) מתוך כך שימשוך את הנברא אל מקור הווצרו, אל התדמית הראשונית המקורית התכליתית ממנה יצא לפועל, ובכך יישר את גורלו. מאידך, החיקוי להרע היא "שאינה לפי התוכן הענין, והכוונה היוצרת, החמושה בעדי הצדק המוחלט", ומביאה אל מציאות בבחינה "לא היתה בזה קדשה" (בראשית לח,כא) במובן של "ויחשבה לזונה" (שם, טו). התפרצות החסד והתפרצות הדין מפיקים מציאויות דומות בצורתן והפוכות בתוכנן ומהותן, ומתוך דימוי צורתן אפשר לטעות רח"ל, וחכמת ההבדלה ביניהן דורשת עיון רב.

האות חי"ת, התיצבותה בראש השורש "דש" תפיק את השורש "חדש". האות חי"ת בנויה משתי אותיות זיי"ן "מחנה מול מחנה, הזיי"ן של החיל ההורס, ולעומתו הזיי"ן של מחנה הבונה, המהרס את ההורס" ("ראש מלין" להראי"ה קוק ז"ל). שתיהן יחד, מחוברות, מהוות "עז המלחמה, והמלחמה נגד המלחמה" ומתוך כך, "החיים בכל ערכיהם ומובניהם". שתי אותיות הזיי"ן הרומזות יחד לשורש "זז" של תזוזה ובערכיהן המספרי שוות ביחד לשמונה (בחינת הריבוי מעל הנצרך, אותה תזוזה המהוה גשר המוליך מבחינת השביעות -7- אל בחינת התשועה -9-), מצטמדות לעמוד בראש ה"דש" כדי ליצור בחינת החידוש, מציאות בתולה קודמת לכל הכרעה ולכל פגם, קודמת אף למלחמת היצר, כולה כח הנגלה לעולם לגלות עוצמתו הן לטוב, הן למוטב.

לימוד השורש "דש" בהתנהגויות שונות, כגון כשמוסיפים לסופו אות אחרת ליצור מציאות "דשא" ו"דשן", או כשחוצים אותו באות המפיקה "דבש", "דגש" ואפלו "דרש"; או כשהופכים אותו ונוצר מהיפוכו הש"ד (ואף כשמוסיפים לראש היפוכו אות חי"ת שמקודם תרמה לנו חידוש, וכעת תחדיר בנו "חשד") הנו מחוץ לגבולות לימודינו זה; אך בטוחים אנו באשר המשכיל יחקור מתוך הכלים אשר נתנו כבר בידו, ויפיק מסקנות עשירות וקדושות בעצמו; ועולם ומלואו ימצא, של מיץ טוב לתענוג לבו מאחורי כל שורש בלשון הקדושה.

עלינו עוד להתבונן מעט בעוד שורש אחד, והוא שורש ה"רז", הבנוי מרי"ש (דהיינו: ראש, ופתח "רש" שהוא צר) לכלי הזיי"ן, "הכלים שהמלחמה נאסרת על ידם נגד כל מפריע, נגד כל אויב ומתנקם" (שם) ובכן "השארות החיים בצביונם המלא" (שם). ה"חדש" איננו כי אם, דווקא, ראש להתגלות החיים בצביונם המלא, מצב שלאחר התרת כל תנאי, ומחיקת כל פגם. ובכן "חדש ימינו כקדם" מהווה רצון להשכיח מגורלינו כל מה שארע מאז אותו קדם אליו נשמותינו שואפות, וחזרה למצב טרם כל שגיאה וסטיה מהאמיתי והנכון.

לא נתקשה אכן להבין כדרכינו את שורשי הארז האמיץ, והברז המהווה בי"ת להרז והדק, ואף שורש הזריזות, אשר יתפתחו כולם משורש ה"רז" (מלהעמיד אות א', ב' או ז' לפני השורש הנ"ל), הסתום והנסתר לעין. רק נציב ונשייר להתבוננות הכלל כאשר יהופך השורש "רז" להפיק מתנועה זו השורש "זר", ידמה לעינינו כאילו הרז, שעמוק בתוכינו, נהיה "זר", אשר מחוצה לנו, וזה דורש התבוננות רבה. זה מה שיקרה כאשר כלי הזיין יעמדו בראשונה והראש באחרונה, הפוך מהברכה השרויה על הראש שכלי הזיין עומדים מאחוריה. ובכן, ה"נזיר" הנהיה זר מתוך נדרו, ה"גזרה" החותכת, ה"עזר" אשר יבוא מבחוץ להשלים, החזרה (החי"ת, המצוי הנוכחי, נהיה זר ומפנה מקום למציאות מתחדשת מתוך העבר), אף השורש "שזר" שבמהותו הכנסת חוט זר אל תוך הבד, אשר יצור בה דמות חדשה.

לא נתמה בלהסיק שיש זכות ל"דש" בהפקת החוק. אכן, שורש החוק הנו "חק" (שתי האותיות אשר עמדו בראש ה"דש" ליצור את ה"חדש" ואת ה"קדש"), ולימודינו הפיק לנו אשר דרך החי"ת של החידוש, של ההולדה מחדש, נסתגל להיחנך אל כיוון הקו"ף של הקדושה. ולא תהיה הדרכה נכונה לכך מלבד בה"חק", בחי"ת -וקו"ף אשר תשמשנה יחד את הדרך לחידוש והקדשה תוך-כדי דישה קפדנית של כל קליפה אשר תעז לעכב את דרכינו לכיוון האמת. השורש "חק" יתן לנו את ה"חוק", ובהיעדרו, גם את מחיר תיקונו "בהשתפך נפשם אל חיק אמותם" (איכה ב,יב), בבחינת בכי וכבוי ("בכ" ו"כב") גם יחד. חסרות רבבות שורות להסבר אותו קרן אור, אשר תקוותינו שיוסק בכל קורא מתוך הנקרא.

אכן, בקפיצת תהום שכל אחד ישלים בע"ה בעצמו (ואם לאו, יתקשר אלינו :-)), ערך ד"ש + ר"ז במספר סידורי 52 (ד=4 +ש=21 + ר=20 +ז=7), ערכו של שם הקדוש הנ"ב המיוחס למידת המלכות, לבחינת העולם הגשמי בו אנחנו מבחינים (בו אנחנו גם חיים; אך, מתוך קבוצת העולמות בהם אנחנו חיים, הוא העולם היחיד בו אנחנו מבחינים תוך-כדי חיים). ה"רז" וה"דש" שערכם יחד מבטא אשר "אשיר". אכן, "דש לרז" בגימטריא "ישראל", וישמש רמז למהותנו.

כל בן ובת-ישראל אשר חווה את הגלות, הן רוחנית אף גשמית, יבין כי יש לדוש את קליפת הגלות בכדי להגיע לגרעין הרז של ישראל. וזה לא קשור אך ורק לאדמה, לארץ, אך גם לארץ הקודש זה קשור. בתהליך התשובה, הארץ תמיד עומדת באיזהו שלב במשימה. בהיות נשלטת רובה ע"י מערכת פורענות, זה לפעמים קל יותר לחזור אל תשובת הרז, דרך חידוש עצמי מחוצה לארץ הטבעית לה. למי שמגיע מחוץ המחיצה הגשמית של ארצינו הקדושה, דווקא ההתקרבות אליה יכולה להועיל ראיה מופשטת יותר, רחוקה מהמאורע הנורא, והכל יתברר לו מתוך תחושת העיניים. דהיינו, הוא יתחדש בבחינת הוולדות חדשה, בכך שיגיע עם כל חפצו וחפציו לארץ הקודש ויבחין לפתע באשר אין בארץ הקודש מה שהיה בארצות העולם כי אם אחרת יהיה בה. מי שמגיע אליה מתוכה, יצטרך לדוש יותר, כי הקליפות שנדבקו בה יימצאו דבוקות גם בהתחלת תהליכו אל החופש, אל הדרור, אל החרות, אל האחיזה מהקודש אל הקודש לקראת סוף מהלכו.

ואלה מסעי בני-ישראל, והמשכיל יבין, ויהיו בע"ה מעט מהציורים ככולם. אלה המסעים אשר בני-ישראל נוסעים היום כאז, להשיג ידע פעיל שיאפשר לנו לעשות נחת-רוח לבורא ית'. מ"ב מסעים, מכוונים כנגד מ"ב הופעות שורש "אהב" בתורה (כמבואר במ"א, כך מצאתי אצל הרב יצחק גינזבורג שליט"א). מ"ב מסעים כנגד השם הקדוש מ"ב הראוי להמתקת הדינים, כי מ"ב מסעים נסענו לדוש, להוריד את הקליפה האחרונה מעל הרז, ולאפשר לסוד הגנוז העמוק ביותר להשפיע על חיינו לטובת גורלינו.

עוד נדע כי האהבה העילית אינה מתאפשרת לעבדים, ומתוך כך לא נתנה לנו עד עכשיו (עד שיפטר מאיתנו כל דור המדבר) וגם עכשיו עלינו להוכיח כי אנחנו מסוגלים לה. כי לא הספיק שהקב"ה, בכל דור ודור, משחרר אותנו מהעבדות: לשם כך שנסתגל לאהוב, נצטרך בעצמינו לזכות בחרות. כה חיינו, ובזה, אורך ימינו אשר אינן עדיין כקדם. שנשתחרר מדור המדבר? שנלמד לדוש, להשתחרר מהקליפה, לעבור את ספר דברים ולהפיל חומות יריחו? תלוי יהיה באומץ אמונתינו, אנו, בדור חיינו, באשר ניסע דרך ה"דש" לכבוש את ה"רז", ובעזרת ה' יתברך, נחדש ימינו כקדם, כאותו קדם טרם ידעה מחשבתינו זו המתפלפלת היום בכל הרזים אשר לא מגעת כוחינו לבטא ולפרש, ועם כל זאת, שואגת לה נפשינו בסתר התחנון והתפלה.

----------------------------------------------------------------------------
יותר מאמרים והרצאות של דניאל י. גינרמן אפשר להשיג באתרים
http://amisrael.net/vaiomer & http://eduplanet.net/mod/forum/view.php?f=49
לבירורים והזמנות: daniel@ginerman.com, 0525-801088