בס"ד
"ואתחנן", מתחיל משה רבינו ע"ה פרק זה של סיכומו לפני הפרידה מהעם, ומתרגם אונקלוס "וצליתי", אשר משמעותו בארמית "והתפללתי". אכן, תחינה היא אופן מסוים של תפלה, דבר המרומז גם בגימטריא של "ואתחנן" = 515 = "תפלה". זה יאושר ע"י רש"י (שם) אחרי שיובהר שייחוד התחינה בתוך שאר התפילות נמצא בהיותה בקשה ל-"מתנת חינם" ולא בקשה מבוססת על שום זכות של האדם, וכך לשונו: "זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה". אותם עשרה לשונות מובאים בשם "שפתי חכמים" ואלו הם: "שועה, צעקה, נאקה, רנה, פצור, קריאה, נפול, פלול, פגיעה, תחנה". אכן, גם אנשים כמונו יתומי-זכות, גם מי שלא זכה אף להרהור תשובה מקודם, ולפתע ניתן לו לראות עד כמה אומללים אנחנו, יש לו פתח לקשור את מציאותו ומהותו לאוזני הבורא כביכול, ולהתחנן בפניו למתנת-חינם בבחינת מושיע, ואין ראוי מזה לימינו אנו.
"ואתחנן אל-ה' בעת ההיא לאמור". המילה "לאמור" באה ללמדינו כאן עוד תכונה אחת בלעדית של תחינת משה, מלבד היותה בקשה למתנת-חינם. כדברי רש"י: זה אחד מ-ג' מקומות שאמר משה לפני המקום "איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו". כי עומד אני על שפת-תהום ומה שנגזר, אבוד, אלא אם תחזור בך ותהפוך את גזירת-הדין למעשה רחמים אף ללא כל זכות מצדי כנ"ל. אם כן, עד הרגע האחרון "איני מניחך", ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה-לו, בכל יום, בכל רגע, בהתחננות מחודשת, שיבוא.
כשמתפללים בשיא השמחה, שרים, וגם כשצריכים להגיד דברים אשר אינם נתנים לביטוי כמותם אלא רק ע"י משלים, ע"י קישורי משמעויות המשמשים תזוזת הצורה ממה שאפשר להגיד למשמעות הנדרשת, גם אז שרים. אכן, גם ערך המילה "שירה" שווה ל-515. תפלה בעלמא מאידך, תהיה התפלה הרגילה, בה האדם מחויב גם להודות לבוראו וגם לבקש ממנו את צרכיו. וכשמגיעים לשיא הצער, כשנופלים ממש אל תוך בירא עמיקתא, רק נשאר לזעוק "זעקה גדולה ומרה" (ראה אסתר, ד), "זעקה גדולה ומרה" = 481, ואם נלביש אותה "בבכי" = 34 כיבואר להלן, נסיק שוב את אותה ספרה 515 המהווה ראשית ההתחברות ממטה למעלה, בסוד העלאת מים נוקבין ויצירת זכויות לקבל שפע טוב מהבורא ית'.
למדנו בשם רבי אלעזר (ברכות לב:) אשר "מיום שחרב בית-המיקדש שערי תפלה ננעלו" וכאילו אין מקשיב ואין מטה אוזנו ואין עונה כביכול, מדה כנגד מדה עם מה שלמדנו בזוהר (תולדות קלד: ) :"את האדם השלטתי על הארץ , והתורה עומדת ומכרזת לפני בני-אדם שיתעסקו וישתדלו בה, אבל אין מי שיטה אזניו לשמוע את הכרוז הזה" ועוד כמה כרוזים כמותו. אז מה נשאר לנו בעת הצער, מתוך תשובה והתחננות? איך לחדש את הקשר ולזכות במענה מאת הקב"ה היום ממש, ברגע זה, כשהיגון קודר עד פתחי תהום בתוך הלב, ואשא עיניי אל ההרים לדעת מאין יבוא עזרי כי אם מאת השם? ממשיך רבי אלעזר (שם) ומבשר לנו אשר "שערי דמעה לא ננעלו".
אין נגד האכזבה ונגד כחות היאוש כי אם את הדמעה מתוך התבטלות והשתטחות כלפי שמים, הבכי האמיתי הפותח שערים לשינוי הגורל, לביטול הגזירה המוטלת עלינו נפוקה ממעשה ידינו . "ולא תקיא הארץ אתכם" נאמר לנו (ויקרא יח) כאשר לא ניכשל "בכל התועבות" בהם עם-ישראל נכשל גם היום, מוכשל ע"י מערכת הנהגה עיוורת הנשחתת ומשעבדת אותנו לכל מיני "יהרג ואל-יעבור" רח"ל, להקשות את עורפינו. אם כן, איך נמשוך אלינו קרן אור אשר יחדור אל תוך האפלה הנוראה הזו ויהפוך את האבל ליום-טוב, ולמשתה את המספד? לכל דור יש-לו את כליו הנאים לו. ולכל אחד מאיתנו ישנה בחינה בה להפוך ליעד, בו אותו קרן-אור ירצה כביכול להתמקד. ובכך, "תפלה" ו-"שירה"... "ואתחנן", ואף "זעקה גדולה ומרה בבכי", באותו בכי הזועם והשואג הראוי לנו מקטנותינו, כל אלה, אם יצאו מתוך פה הנטהר מזוהמתו בתיקון התשובה, מהווים התחלת התהליך. כל אלה, כפי שהוסבר, שווים במספרם ל-515. כשנאיר באמצעות אותו ה-515 ונישא מרום עינינו לראות מי ברא אלה, אז תתעורר בע"ה אצל הקב"ה מדת הרחמים הנקראת בשם הוי"ה = 26, ושתיהם יחד, התפלה מלמטה והרחמים מלמעלה, יתווספו לבחינת "ישראל"=541, והדבר נפלא ודורש התבוננות רבה.
כי אין מציאות ישראל כמציאות כל עם אחר. מציאות ישראל דורשת עם, וארץ, ותורה, וא-לוה. כשעם ישראל יושב בארצו, ובמחוגה בהר הבית "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו), אז שערי שמים נפתחים לארץ, וחוקי הטבע משתעבדים למציאות נעלית הנקראת בשם "ישראל", הנובעת מחיבור וייחוד העולמות. אם לא כן רח"ל, מציאות עם ישראל יורדת ממדרגתה בבחינת יעקב היורד למיצרים. ואנו יושבים לנו עצבים ומר-לנו ונזעק אל ה' א-להי הרוחות "חדש ימינו כקדם", אותו "קדם" = 144 אשר שרוי בנו האתגר לעוררו, ואם נצליח להוסיפו לבחינת "ישראל" = 541, נסיק בע"ה בת קול אשר תצא מן המרומים ותכריז "נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם" = 685 (ישעיה מ,א, התחלת ההפטרה שלנו), כמנין קדם + ישראל.
בפסוק האחרון של פרשת דברים, הוכרחנו לדון בהבטחת "לא תיראום" המיוחסת לאויבי ה', לאויבי ישראל (כינויים השווים במהותם לפי דרכינו, וראה פירוש שיויון הנוסחאות "אויביך" ו-"אויבי עמך" בברכת "ולמלשינים" בתפלת י"ח, לפי רבי אברהם בן-הגר"א), ולמדנו את התנאים העומדים בצידינו לקיום ההבטחה. אם הבטחת "לא תיראום" = 688 תסתמך על חותם הנאום בבחינת "בי" = 12 (ראה לדוגמא בראשית כב,טז, "בי נשבעתי נאום ה'"), נסיק ערך "הברית והחסד" (לקראת סוף פרשתינו, דברים ז,ט) = 700. "בי", נשבע הקב"ה, "לא תיראום", כל-עוד תשמרו את הברית כלפי שמים, ואת החסד כלפי הארץ.
הנה יש לנו כבר קו מנחה לדרך הנפקחת לעינינו. עת לזעקה גדולה ומרה בבכי אמיתי, בעוד "איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו"; שמירת הברית כלפי-שמים בבחינת תשובה שלמה, ושמירת החסד לזולתינו, לבל יהיו יהודים צורכי-כל בעוד יהודים שבעי אותו "כל" (ו-"כל" = 50, בבחינת נ' שערי קדושה ולעומתם, נ' שערי טומאה) מסתכלים הצידה כמנהג העמים אליהם השתעבדנו.
יהי רצון שנתגבר על קשי-עורפינו ועל כל-כוחות הרע המתעקשים לאחוז בנו מתוכינו -יאיר להם פנים באור אמת וגם לנו ונושעה-, ונזכה לבחינת "קדם" הנתווספת לישראל ליצור מצב של נחמה וגאולה, ויציל ה' אותנו מבחינת החושך התהומי אשר יופק מאותה תפלה אם לא נהיה הגונים לאומרה, בבחינת "חדש"=שבי , "ימינו"=אפלה "כקדם" = "ביהודיים לאבדם" (אסתר ד,ז). גם למטבע זו, כאשר לכל מטבע, יש ב' פרצופים. ובידינו לבחור, כאשר הכל יקרה -עד כמה שמותר לנו לראות- מדה כנגד מדה. הנה כאבינו ויגונינו היום, והנה חלום והנה חלון להבאת הגאולה. יסלח ה' את כל חטאתינו ויביא משיח צדקינו מהרה, ויפתחו שערי שמים לתפילתינו וניכנס לפנים משורת הדין, ונתענג בתענוגים, כולנו יחד, ממלכת כהנים וגוי קדוש מאירים לעולם -עם ועם כדתו וכלשונו-, את דרכי הישועה. יוסר מעלינו עול השבי והאפלה, ביהודיים לאבדם, כמוטל היום על ראשינו בעוונותינו, ו-"חדש ימינו כקדם", אמן.
"איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו"
שאו מרום עיניכם ואתחנן
מאת: דניאל י. גינרמן"ואתחנן", מתחיל משה רבינו ע"ה פרק זה של סיכומו לפני הפרידה מהעם, ומתרגם אונקלוס "וצליתי", אשר משמעותו בארמית "והתפללתי". אכן, תחינה היא אופן מסוים של תפלה, דבר המרומז גם בגימטריא של "ואתחנן" = 515 = "תפלה". זה יאושר ע"י רש"י (שם) אחרי שיובהר שייחוד התחינה בתוך שאר התפילות נמצא בהיותה בקשה ל-"מתנת חינם" ולא בקשה מבוססת על שום זכות של האדם, וכך לשונו: "זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה". אותם עשרה לשונות מובאים בשם "שפתי חכמים" ואלו הם: "שועה, צעקה, נאקה, רנה, פצור, קריאה, נפול, פלול, פגיעה, תחנה". אכן, גם אנשים כמונו יתומי-זכות, גם מי שלא זכה אף להרהור תשובה מקודם, ולפתע ניתן לו לראות עד כמה אומללים אנחנו, יש לו פתח לקשור את מציאותו ומהותו לאוזני הבורא כביכול, ולהתחנן בפניו למתנת-חינם בבחינת מושיע, ואין ראוי מזה לימינו אנו.
"ואתחנן אל-ה' בעת ההיא לאמור". המילה "לאמור" באה ללמדינו כאן עוד תכונה אחת בלעדית של תחינת משה, מלבד היותה בקשה למתנת-חינם. כדברי רש"י: זה אחד מ-ג' מקומות שאמר משה לפני המקום "איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו". כי עומד אני על שפת-תהום ומה שנגזר, אבוד, אלא אם תחזור בך ותהפוך את גזירת-הדין למעשה רחמים אף ללא כל זכות מצדי כנ"ל. אם כן, עד הרגע האחרון "איני מניחך", ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה-לו, בכל יום, בכל רגע, בהתחננות מחודשת, שיבוא.
כשמתפללים בשיא השמחה, שרים, וגם כשצריכים להגיד דברים אשר אינם נתנים לביטוי כמותם אלא רק ע"י משלים, ע"י קישורי משמעויות המשמשים תזוזת הצורה ממה שאפשר להגיד למשמעות הנדרשת, גם אז שרים. אכן, גם ערך המילה "שירה" שווה ל-515. תפלה בעלמא מאידך, תהיה התפלה הרגילה, בה האדם מחויב גם להודות לבוראו וגם לבקש ממנו את צרכיו. וכשמגיעים לשיא הצער, כשנופלים ממש אל תוך בירא עמיקתא, רק נשאר לזעוק "זעקה גדולה ומרה" (ראה אסתר, ד), "זעקה גדולה ומרה" = 481, ואם נלביש אותה "בבכי" = 34 כיבואר להלן, נסיק שוב את אותה ספרה 515 המהווה ראשית ההתחברות ממטה למעלה, בסוד העלאת מים נוקבין ויצירת זכויות לקבל שפע טוב מהבורא ית'.
למדנו בשם רבי אלעזר (ברכות לב:) אשר "מיום שחרב בית-המיקדש שערי תפלה ננעלו" וכאילו אין מקשיב ואין מטה אוזנו ואין עונה כביכול, מדה כנגד מדה עם מה שלמדנו בזוהר (תולדות קלד: ) :"את האדם השלטתי על הארץ , והתורה עומדת ומכרזת לפני בני-אדם שיתעסקו וישתדלו בה, אבל אין מי שיטה אזניו לשמוע את הכרוז הזה" ועוד כמה כרוזים כמותו. אז מה נשאר לנו בעת הצער, מתוך תשובה והתחננות? איך לחדש את הקשר ולזכות במענה מאת הקב"ה היום ממש, ברגע זה, כשהיגון קודר עד פתחי תהום בתוך הלב, ואשא עיניי אל ההרים לדעת מאין יבוא עזרי כי אם מאת השם? ממשיך רבי אלעזר (שם) ומבשר לנו אשר "שערי דמעה לא ננעלו".
אין נגד האכזבה ונגד כחות היאוש כי אם את הדמעה מתוך התבטלות והשתטחות כלפי שמים, הבכי האמיתי הפותח שערים לשינוי הגורל, לביטול הגזירה המוטלת עלינו נפוקה ממעשה ידינו . "ולא תקיא הארץ אתכם" נאמר לנו (ויקרא יח) כאשר לא ניכשל "בכל התועבות" בהם עם-ישראל נכשל גם היום, מוכשל ע"י מערכת הנהגה עיוורת הנשחתת ומשעבדת אותנו לכל מיני "יהרג ואל-יעבור" רח"ל, להקשות את עורפינו. אם כן, איך נמשוך אלינו קרן אור אשר יחדור אל תוך האפלה הנוראה הזו ויהפוך את האבל ליום-טוב, ולמשתה את המספד? לכל דור יש-לו את כליו הנאים לו. ולכל אחד מאיתנו ישנה בחינה בה להפוך ליעד, בו אותו קרן-אור ירצה כביכול להתמקד. ובכך, "תפלה" ו-"שירה"... "ואתחנן", ואף "זעקה גדולה ומרה בבכי", באותו בכי הזועם והשואג הראוי לנו מקטנותינו, כל אלה, אם יצאו מתוך פה הנטהר מזוהמתו בתיקון התשובה, מהווים התחלת התהליך. כל אלה, כפי שהוסבר, שווים במספרם ל-515. כשנאיר באמצעות אותו ה-515 ונישא מרום עינינו לראות מי ברא אלה, אז תתעורר בע"ה אצל הקב"ה מדת הרחמים הנקראת בשם הוי"ה = 26, ושתיהם יחד, התפלה מלמטה והרחמים מלמעלה, יתווספו לבחינת "ישראל"=541, והדבר נפלא ודורש התבוננות רבה.
כי אין מציאות ישראל כמציאות כל עם אחר. מציאות ישראל דורשת עם, וארץ, ותורה, וא-לוה. כשעם ישראל יושב בארצו, ובמחוגה בהר הבית "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו), אז שערי שמים נפתחים לארץ, וחוקי הטבע משתעבדים למציאות נעלית הנקראת בשם "ישראל", הנובעת מחיבור וייחוד העולמות. אם לא כן רח"ל, מציאות עם ישראל יורדת ממדרגתה בבחינת יעקב היורד למיצרים. ואנו יושבים לנו עצבים ומר-לנו ונזעק אל ה' א-להי הרוחות "חדש ימינו כקדם", אותו "קדם" = 144 אשר שרוי בנו האתגר לעוררו, ואם נצליח להוסיפו לבחינת "ישראל" = 541, נסיק בע"ה בת קול אשר תצא מן המרומים ותכריז "נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם" = 685 (ישעיה מ,א, התחלת ההפטרה שלנו), כמנין קדם + ישראל.
בפסוק האחרון של פרשת דברים, הוכרחנו לדון בהבטחת "לא תיראום" המיוחסת לאויבי ה', לאויבי ישראל (כינויים השווים במהותם לפי דרכינו, וראה פירוש שיויון הנוסחאות "אויביך" ו-"אויבי עמך" בברכת "ולמלשינים" בתפלת י"ח, לפי רבי אברהם בן-הגר"א), ולמדנו את התנאים העומדים בצידינו לקיום ההבטחה. אם הבטחת "לא תיראום" = 688 תסתמך על חותם הנאום בבחינת "בי" = 12 (ראה לדוגמא בראשית כב,טז, "בי נשבעתי נאום ה'"), נסיק ערך "הברית והחסד" (לקראת סוף פרשתינו, דברים ז,ט) = 700. "בי", נשבע הקב"ה, "לא תיראום", כל-עוד תשמרו את הברית כלפי שמים, ואת החסד כלפי הארץ.
הנה יש לנו כבר קו מנחה לדרך הנפקחת לעינינו. עת לזעקה גדולה ומרה בבכי אמיתי, בעוד "איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו"; שמירת הברית כלפי-שמים בבחינת תשובה שלמה, ושמירת החסד לזולתינו, לבל יהיו יהודים צורכי-כל בעוד יהודים שבעי אותו "כל" (ו-"כל" = 50, בבחינת נ' שערי קדושה ולעומתם, נ' שערי טומאה) מסתכלים הצידה כמנהג העמים אליהם השתעבדנו.
יהי רצון שנתגבר על קשי-עורפינו ועל כל-כוחות הרע המתעקשים לאחוז בנו מתוכינו -יאיר להם פנים באור אמת וגם לנו ונושעה-, ונזכה לבחינת "קדם" הנתווספת לישראל ליצור מצב של נחמה וגאולה, ויציל ה' אותנו מבחינת החושך התהומי אשר יופק מאותה תפלה אם לא נהיה הגונים לאומרה, בבחינת "חדש"=שבי , "ימינו"=אפלה "כקדם" = "ביהודיים לאבדם" (אסתר ד,ז). גם למטבע זו, כאשר לכל מטבע, יש ב' פרצופים. ובידינו לבחור, כאשר הכל יקרה -עד כמה שמותר לנו לראות- מדה כנגד מדה. הנה כאבינו ויגונינו היום, והנה חלום והנה חלון להבאת הגאולה. יסלח ה' את כל חטאתינו ויביא משיח צדקינו מהרה, ויפתחו שערי שמים לתפילתינו וניכנס לפנים משורת הדין, ונתענג בתענוגים, כולנו יחד, ממלכת כהנים וגוי קדוש מאירים לעולם -עם ועם כדתו וכלשונו-, את דרכי הישועה. יוסר מעלינו עול השבי והאפלה, ביהודיים לאבדם, כמוטל היום על ראשינו בעוונותינו, ו-"חדש ימינו כקדם", אמן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה