בס"ד
לעילוי נשמת מאיר בן-רחמים ורחל ז"ל ולהמשכת קרן-אור אל זמן ישראל
מאת דניאל י. גינרמן
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם": התחלת פרשתינו תמוהה: הנה הבטחנו במתן תורה ש-"נעשה ונשמע"... והקב"ה העריך אשר בסוד מלאכי השרת עשינו זאת, כי רק המלאכים היו מסוגלים להקדים עשיה להבנה ושמיעה, ונשמות ישראל הועלו לדרגת מלאכים ממש בקבלם את הכתרים, עטרות ראשינו, בעת ההיא. ועם כל זה, למה עכשיו הוקדמה שמיעה לשמירה ועשיה -בהתייחסותינו לתורה ולמצוות, בתהליך בו נזכה לכל הברכה והטוב "אשר נשבע" ה' לאבותינו?
ונראה לפרש כי אפילו במסגרת התוכחות הנוראות שפרושות לכל אורך ספר דברים, הקב"ה מתנהג כלפינו לפנים משורת הדין, ורחמיו משאירים רווח לאפשרות שלא נדע לעמוד בהבטחותינו, שלא נצליח להשתחרר מההגיון הקטנוני, ובכך נאחוז בדרישת ההבנה השכלית, טרם נגלה שדווקא דרך המעשה יובהר הנכון ותואר האמת לעינינו. אכן, סדר אחד להבטחה שלנו למרום, סדר הפוך בדרישת הקב"ה כלפינו.
בפרשתינו, מובא המתכון לבל-ניכשל: כל הענין תלוי בבחירה בין לזכור ללשכוח. כל הברכה מלווה ונחתמת באשר "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך..." (דברים ח,ב), והקללה מוצגת מתוך השכחה: "השמר לך פן-תשכח את ה' א-להיך..." (ח,יא), "והיה אם שכוח תשכח..." (ח,יט). ועוד (ט,ז): "זכור אל תשכח". והענין דורש התבוננות רבה, כי חמור וחריף העונש המובטח תמורת השכחה, ואדיר סיפור תולדות חיינו הואיל ונדע לזכור.
מהו כל ענין השכחה? הזיכרון, בלשון הקודש, נובע משורש "זכר". הזכר הוא היסוד הפעיל, היוזם והזורע בבריאה, המזריע זרע אל תוך עמקי הנקבה להופכה להרה. הזכר מזריע את הנקבה בגרעין מועט, קטן ומרוכז שהוא קיום כל-כולו בכח, לכך שהנקבה תבשל אותו בתוכה ותגדל אותו, עד שיגיע הזמן להוציאו אל הפועל, אל העולם בו יזוהה כבריה חדשה שלמה. אכן, כל כוונת הזכירה אינה אלא זריעה, ביצוע צעד ראשון בהוצאה מהכח אל הפועל.
"אני לדודי, ועלי תשוקתו" (שה"ש ז,יא), אומרת כנסת ישראל לגבי מלך מלכי-המלכים. ה' הוא הזכר המזריע את תורתו הקדושה, ה-"קוד הגנטי" של העולם, לישראל, לכך שעם ישראל יוציא את התורה מהכח אל הפועל על פני המצוי, וישפיע מתוך האמת על העולם. ולא רק זה, אלא דווקא "עלי תשוקתו" ובכן, עלי קנאתו כביכול. הקשר בין ישראל לה' הוא בבחינת "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג,טז), וגם לאשה יובטח כי הוא ית' "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" מהיותה "אשת חיל מי ימצא" (בחינת הבורא הנקראת בשם "מי") ויהללוה בשערים מעשיה.
"והיה עקב תשמעון", נאמר לנו בהתחלת פרשתינו. ה-"שמיעה" היא בבחינת מדת הבינה, המקבלת מהחכמה. בחינת ההווה הנקבי המקבל מהעבר, מהמקור שמזריע בה את תכולתו. הנקבה מעבדת את הדבר-גלם בסוד הזמן ובטירחה עצמית, בבחינת "ושמרתם", כהמשך הפסוק הראשון בפרשתינו (דברים ז,יב). הזמן הוא הכלי שעלינו לתקן, בו הטוב יזדמן לנו, לזכות בברכת המקום. ואם נזכה לשמוע וגם לשמור, הברית הקדושה (ברית המילה, שבלעדיה הייחוד יהיה תועבה רח"ל) תוביל אותנו אל דרגת "ועשיתם" בבחינת הולדה, הוצאה מהכח אל הפועל גופא, הגשמת אותיות התורה הקדושה במציאות ממש. אותה עשיה, אותה הולדה, היא הבחינה בה ישראל עצמם מזריעים את העולם בתורה אשר נשמרת בתוכם, ובזה, זוכים לארצם כאשר יבואר להלן.
ענין הזכירה מוזכר בהקשר לברכה שתשרה על ישראל כשישב בארצו. השכחה מאידך, מוזכרת כמובילה לגלות ואבדון. שכחה היא היעדר הזיכרון, היעדר ההפעלה. בכך, היא בעצמה לשון אבדון, בחינת אישה עקרה אשר אין ביכולתה להוציא אל הפועל את החיות שנזרעה לתוכה. בזאת נבין בפשטות מה משמעות הברכה כתולדת הזיכרון והקללה כתוצאת השכחה, ויתגלה לנו הגיון סדר הבריאה וחומרת ההכרעה המוטלת במעשה ידינו.
"ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעימך, כי אם ליראה את ה' א-להיך..." (י,יב). ישנה יראה להיענש, ישנה יראת הרוממות, ישנה גם יראה מתוך אהבה. היראה הבסיסית ביותר, יראת העונש, אומרת "אם אתנהג רע, השם יעניש אותי", ואז האדם ירא מהעונש והסבל והצער שיקבל, ודמות הרצועה בה הוכה פעם וגם פעמיים מונע ממנו לחטוא. לצערינו הנורא, אופן זה של יראה נפוץ מאוד בתוך עם-ישראל, ואין עקרונו נעלה הרבה יותר מיסודות הרבה מיני ע"ז שהיו מעולם רח"ל. אכן, מי שיתמקד בענין ה-"שמיעה", יתבונן ויבין כי מדובר על כך שהברכה והקללה הנ"ל הם תוצאה ותולדה ישירה ממעשה ידינו לפי חוקי הבריאה אשר הקב"ה, ברחמיו האדירים, מגלה לנו להזהירינו. כי דווקא מתוך היותו בחינת אישה כלפי הקב"ה, עם ישראל ראוי וצפוי להוות ה-"זכר" כלפי העולם, ובסוד אותה השתלבות, להוות את הקשר בין העולמות ולייחד קודשא בריך-הוא ושכינתיה להביא תיקון-עולם.
התיקון בשלמותו אינו אפשרי כי אם כאשר עם ישראל יושב בארצו הנאה לו. ויישוב הארץ היא זכות הנוצרת מתוך הבנת אשר הבחירה בין ברכה לקללה, בין תיקון וניתוק מהאמת, מוטלת בידינו, והגשמתה במעשה ידינו ותוצאותיה צפויות מראש. "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא, אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" (יא,י), ארץ ישראל אינה ארץ המתפרנסת בדרכי הטבע כמצרים, אלא "ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה, תמיד עיני ה' א-להיך בה, מרשית השנה ועד אחרית השנה" (יא,יב): היא ארץ אשר באופן נסי נחיה-בה וניבנה, בכך שלא נשכח, בכך שנזכור, בכך שנתענג בשמיעה (דהיינו, קבלה וגילוי פנימי של חוק ותכלית הבריאה בכלל וקיומינו בפרט), שנשמור ונגדל אותה להיווצר (להישתדרג בקבלת צורה חדשה נעלית, בצלם א-להי הנראה ונזהה לעיני-כל), ועם כל זה, שנעשה, שנגשים את תיקון הבריאה בקישור עצמות האדם להווייתו בקשר בלתי-פריק לעולם. ובימינו אנו, בהם חובה להתבונן על מציאות גירוש יהודים מאחוזת ישראל, טוב שנשב ונתבונן על דברים אלו, ונדע ליישר דרכינו ולתקן מעשינו. כאשר "הן לה' א-להיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה" (י,יד) וצווה עלינו "ומלתם את ערלת לבבכם, וערפכם לא תקשו עוד" (י,טז), והכלים בידינו, ונעשה ונשמע, ויאיר פניו ונוושעה.
לעילוי נשמת מאיר בן-רחמים ורחל ז"ל ולהמשכת קרן-אור אל זמן ישראל
"עקב תשמעון":
זמן לזכות בברכת המקום
זמן לזכות בברכת המקום
מאת דניאל י. גינרמן
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם": התחלת פרשתינו תמוהה: הנה הבטחנו במתן תורה ש-"נעשה ונשמע"... והקב"ה העריך אשר בסוד מלאכי השרת עשינו זאת, כי רק המלאכים היו מסוגלים להקדים עשיה להבנה ושמיעה, ונשמות ישראל הועלו לדרגת מלאכים ממש בקבלם את הכתרים, עטרות ראשינו, בעת ההיא. ועם כל זה, למה עכשיו הוקדמה שמיעה לשמירה ועשיה -בהתייחסותינו לתורה ולמצוות, בתהליך בו נזכה לכל הברכה והטוב "אשר נשבע" ה' לאבותינו?
ונראה לפרש כי אפילו במסגרת התוכחות הנוראות שפרושות לכל אורך ספר דברים, הקב"ה מתנהג כלפינו לפנים משורת הדין, ורחמיו משאירים רווח לאפשרות שלא נדע לעמוד בהבטחותינו, שלא נצליח להשתחרר מההגיון הקטנוני, ובכך נאחוז בדרישת ההבנה השכלית, טרם נגלה שדווקא דרך המעשה יובהר הנכון ותואר האמת לעינינו. אכן, סדר אחד להבטחה שלנו למרום, סדר הפוך בדרישת הקב"ה כלפינו.
בפרשתינו, מובא המתכון לבל-ניכשל: כל הענין תלוי בבחירה בין לזכור ללשכוח. כל הברכה מלווה ונחתמת באשר "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך..." (דברים ח,ב), והקללה מוצגת מתוך השכחה: "השמר לך פן-תשכח את ה' א-להיך..." (ח,יא), "והיה אם שכוח תשכח..." (ח,יט). ועוד (ט,ז): "זכור אל תשכח". והענין דורש התבוננות רבה, כי חמור וחריף העונש המובטח תמורת השכחה, ואדיר סיפור תולדות חיינו הואיל ונדע לזכור.
מהו כל ענין השכחה? הזיכרון, בלשון הקודש, נובע משורש "זכר". הזכר הוא היסוד הפעיל, היוזם והזורע בבריאה, המזריע זרע אל תוך עמקי הנקבה להופכה להרה. הזכר מזריע את הנקבה בגרעין מועט, קטן ומרוכז שהוא קיום כל-כולו בכח, לכך שהנקבה תבשל אותו בתוכה ותגדל אותו, עד שיגיע הזמן להוציאו אל הפועל, אל העולם בו יזוהה כבריה חדשה שלמה. אכן, כל כוונת הזכירה אינה אלא זריעה, ביצוע צעד ראשון בהוצאה מהכח אל הפועל.
"אני לדודי, ועלי תשוקתו" (שה"ש ז,יא), אומרת כנסת ישראל לגבי מלך מלכי-המלכים. ה' הוא הזכר המזריע את תורתו הקדושה, ה-"קוד הגנטי" של העולם, לישראל, לכך שעם ישראל יוציא את התורה מהכח אל הפועל על פני המצוי, וישפיע מתוך האמת על העולם. ולא רק זה, אלא דווקא "עלי תשוקתו" ובכן, עלי קנאתו כביכול. הקשר בין ישראל לה' הוא בבחינת "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג,טז), וגם לאשה יובטח כי הוא ית' "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" מהיותה "אשת חיל מי ימצא" (בחינת הבורא הנקראת בשם "מי") ויהללוה בשערים מעשיה.
"והיה עקב תשמעון", נאמר לנו בהתחלת פרשתינו. ה-"שמיעה" היא בבחינת מדת הבינה, המקבלת מהחכמה. בחינת ההווה הנקבי המקבל מהעבר, מהמקור שמזריע בה את תכולתו. הנקבה מעבדת את הדבר-גלם בסוד הזמן ובטירחה עצמית, בבחינת "ושמרתם", כהמשך הפסוק הראשון בפרשתינו (דברים ז,יב). הזמן הוא הכלי שעלינו לתקן, בו הטוב יזדמן לנו, לזכות בברכת המקום. ואם נזכה לשמוע וגם לשמור, הברית הקדושה (ברית המילה, שבלעדיה הייחוד יהיה תועבה רח"ל) תוביל אותנו אל דרגת "ועשיתם" בבחינת הולדה, הוצאה מהכח אל הפועל גופא, הגשמת אותיות התורה הקדושה במציאות ממש. אותה עשיה, אותה הולדה, היא הבחינה בה ישראל עצמם מזריעים את העולם בתורה אשר נשמרת בתוכם, ובזה, זוכים לארצם כאשר יבואר להלן.
ענין הזכירה מוזכר בהקשר לברכה שתשרה על ישראל כשישב בארצו. השכחה מאידך, מוזכרת כמובילה לגלות ואבדון. שכחה היא היעדר הזיכרון, היעדר ההפעלה. בכך, היא בעצמה לשון אבדון, בחינת אישה עקרה אשר אין ביכולתה להוציא אל הפועל את החיות שנזרעה לתוכה. בזאת נבין בפשטות מה משמעות הברכה כתולדת הזיכרון והקללה כתוצאת השכחה, ויתגלה לנו הגיון סדר הבריאה וחומרת ההכרעה המוטלת במעשה ידינו.
"ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעימך, כי אם ליראה את ה' א-להיך..." (י,יב). ישנה יראה להיענש, ישנה יראת הרוממות, ישנה גם יראה מתוך אהבה. היראה הבסיסית ביותר, יראת העונש, אומרת "אם אתנהג רע, השם יעניש אותי", ואז האדם ירא מהעונש והסבל והצער שיקבל, ודמות הרצועה בה הוכה פעם וגם פעמיים מונע ממנו לחטוא. לצערינו הנורא, אופן זה של יראה נפוץ מאוד בתוך עם-ישראל, ואין עקרונו נעלה הרבה יותר מיסודות הרבה מיני ע"ז שהיו מעולם רח"ל. אכן, מי שיתמקד בענין ה-"שמיעה", יתבונן ויבין כי מדובר על כך שהברכה והקללה הנ"ל הם תוצאה ותולדה ישירה ממעשה ידינו לפי חוקי הבריאה אשר הקב"ה, ברחמיו האדירים, מגלה לנו להזהירינו. כי דווקא מתוך היותו בחינת אישה כלפי הקב"ה, עם ישראל ראוי וצפוי להוות ה-"זכר" כלפי העולם, ובסוד אותה השתלבות, להוות את הקשר בין העולמות ולייחד קודשא בריך-הוא ושכינתיה להביא תיקון-עולם.
התיקון בשלמותו אינו אפשרי כי אם כאשר עם ישראל יושב בארצו הנאה לו. ויישוב הארץ היא זכות הנוצרת מתוך הבנת אשר הבחירה בין ברכה לקללה, בין תיקון וניתוק מהאמת, מוטלת בידינו, והגשמתה במעשה ידינו ותוצאותיה צפויות מראש. "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא, אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק" (יא,י), ארץ ישראל אינה ארץ המתפרנסת בדרכי הטבע כמצרים, אלא "ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה, תמיד עיני ה' א-להיך בה, מרשית השנה ועד אחרית השנה" (יא,יב): היא ארץ אשר באופן נסי נחיה-בה וניבנה, בכך שלא נשכח, בכך שנזכור, בכך שנתענג בשמיעה (דהיינו, קבלה וגילוי פנימי של חוק ותכלית הבריאה בכלל וקיומינו בפרט), שנשמור ונגדל אותה להיווצר (להישתדרג בקבלת צורה חדשה נעלית, בצלם א-להי הנראה ונזהה לעיני-כל), ועם כל זה, שנעשה, שנגשים את תיקון הבריאה בקישור עצמות האדם להווייתו בקשר בלתי-פריק לעולם. ובימינו אנו, בהם חובה להתבונן על מציאות גירוש יהודים מאחוזת ישראל, טוב שנשב ונתבונן על דברים אלו, ונדע ליישר דרכינו ולתקן מעשינו. כאשר "הן לה' א-להיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה" (י,יד) וצווה עלינו "ומלתם את ערלת לבבכם, וערפכם לא תקשו עוד" (י,טז), והכלים בידינו, ונעשה ונשמע, ויאיר פניו ונוושעה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה