מאמר זה הופק במסגרת פרוייקט "כנחלים נטיו", אשר פעילותו ברשת ממוקדת באתרי עמישראל.נט ואדופלנט. אנחנו גם עוסקים כיום בהעברת הרצאות הן בנוכח הן במסגרת של ה-"בית-המידרש הוירטואלי". אם הנך רוצה ליצור קשר איתנו, אנא השב , או צור קשר לטלפון 0525.801088
בס"ד
לרפואה שלמה בגוף ובנפש לחנה מרים בת-רבקה, וללידה קלה לגליה בת-פה ובריאות שלמה לה ולזרעה באור חמדת הלבבות
"מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ" (תהלים עג,כה)
במסלול דף היומי: אגב עירובין סב-סג ופרשת וישלח
עירוב הקנאה בחכמת הרשויות
מאת דניאל י. גינרמן
הגמרא שלנו חוזרת להסביר שעל דבר שאינו "שכיח", לא גזרו רבנן ("שכיח" בלשון ארמית שווה ל-"מצוי" בלשון הקודש; בעוד "שכיח" בלשון הקודש יוצא משורש "ש-כ-ח" ולפי בניינו, ניתן לפרשו כדבר "הניתן לשכיחה"). רבותינו ז"ל גזרו גזרות לתת בהן צורה נכונה לחיי כלל ישראל, ובכן, גזירותיהם אינן מתמקדות ב-"יוצאים מן הכלל", במצבים אשר אינם מצויים בקרב העם.
אך מתוך הדיון שלנו תתעורר תמיהה מעניינת: לפי הצעת אביי בגמרא, ניתן לשנות מצב "שכיח" אשר במיקרה מיוחד נשאר ללא פיתרון אפשרי, ולעצב אותו באופן כזה שיהפוך למיקרה בלתי-מצוי, ובכך, יצא מתוך גדר גזירת חז"ל. ואף כאשר אין זה "תרגיל" אשר כל אחד יהיה רשאי ליישמו מתוך דעתו הפרטית, משמש תבנית מחשבתית מיוחדת, החורגת מכללי ההגיון "המצוי". כי לפי הצעת אביי, בדיוק באותה בחינה בה אוסר על אליעזר להביא אשה ליצחק מבנות העם היושב בארץ כנען, בין סיבות אחרות כי עובדי כוכבים המה (ובכל-זאת, נצטווה עליו להביאה מארם ארץ מולדתו של אברהם, איפה שגם עובדי כוכבים היו), ונשלח יעקב למצוא את זיווגו גם רחוק אצל לא פחות מאשר לבן הארמי הגדול ממכשפי הדור, אשר הוליד גם את בעור אבי בלעם, באותה בחינה ישנם מצבים בהם הגזירה נמתקת, ערך הנעשה משתנה והמזל מתהפך, מתוך-כך שנותנים לדבר צורה בלתי-מצויה ומחדשים בה אופן חדש, אשר אינו מזכיר את תקדימיו. מבית נחור יצאה רבקה הצדיקה, ההגונה ליצחק עוד בגיל שלוש; ומבית לבן אחיה, יצאו רחל ולאה אמותינו. ישנה, באומנות הבנת דבר מתוך דבר אשר בתכלית תלמוד-תורה, הזדמנות להוציא כל מצב מסורגי ההגדרה המזניחה אותו מתנאי הישועה, ולהשיגו לפי דעת אמת בתוך השקפת התורה הקדושה הכוללת את כל ההויה.
ודוגמא לכך אנחנו מוצאים בגמרא שלנו (מס' עירובין סג ע"ב, י' שורות לפני הסוף -ונקדים רק אשר נידון שם בענין "מבוי": קבוצת דירות הבנויות סביב חצר משותף, ואיך להתיר בו טילטול בשבת; בעוד שעד עכשיו אנו יודעים שאי אפשר לכלול רשות עכו"ם אל תוך עירוב אלא אם רשותו תושכר לישראל): באותו מבוי היה גר לחמן בר ריסתק (כך היה שמו של העכו"ם הגר שם, כאשר כל יתר תושבי החצר היו יהודים). הציעו לו שישכיר להם את רשותו, וסירב. הלכו היהודים להתייעץ עם אביי, והוא אמר להם: "לכו, בטלו רשויותיכם לאחד מכם (שהוא יהיה כבעל כל דירות החצר מלבד הזו של לחמן בר ריסתק), ואז המצב יהיה מורכב על יהודי אחד שמשתף את חצרו עם נכרי אחד. ועל יהודי אחד עם נכרי אחד, מתוך כך שאינן תופעה מצויה, לא חלה הגזירה (האוסרת טילטול בשבת מבלי ביטול רשות או שכירות, כמו שקורה במצג של יהודים מרובים המשתפים חצר עם עכו"ם).
תמהו השואלים: הרי הסיבה היחידה לכך שרבנן לא גזרו על "יהודי אחד שמשתף חצרו עם נכרי", היא דוקא שזה אינו דבר מצוי (שבדרך כלל, אין מצב שיהודי בודד יגור מסובב גוים, בעוד כן מצוי שיהיו קבוצת יהודים הגרים יחד ואתם גם שכנים שאינם יהודיים).... וכאן -נמשכו בתמיהה- יש באמת ריבוי של דיירים יהודים!
ענה להם אביי: יהודים רבים המבטלים את רשותם ליהודי אחד אינו גם דבר מצוי, (וזה מספיק לנו כדי לכלול את המצב במובן של:) "ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן": דבר אשר אינו מצוי, לא גזרו עליו חז"ל, דהיינו: איננו בגדר גזרותיהם הקדושות. ובכך, יכולים אתם לקבל את הפיתרון...
אבל מיד תתעורר כאן בעיה אחרת, המקשה על הפיתרון מתוך דאגה יסודית ביהדות: המשכיות המסורת באופן נאמן לדורות הבאות.
הלכו אותם יהודים לשאול את רבא, והוא טען שמאותו רגע שכולם יבטלו את רשויותיהם לאחד מהם, נכון יוכלו לטלטל בין בתיהם ובחצר באמצעות בניית עירוב, אבל אותו עירוב ייראה "כלפי חוץ" (בעיני כל אלה אשר לא יוודעו במצב המיוחד) כאילו כולל רשויות של "יהודים מרובים ונכרי אחד" גם יחד, מבלי שתהיה השכרת רשותו בידיהם; ואין זה אפשרי מתוך גזירת רבנן! ... וכבך, יוטעה הקהל בפרטי המצוה, ודקדוקי תורת העירוב ישתכחו מהם... אם לא בדור הנוכחי, בטח בדור שלאחריו. ואין שכיחת ההלכה דבר מהאלו שהיהדות יכולה לוותר עליהם.
לבסוף, הדין הוא שיהודי אחד יצטמד לאותו נכרי בכל אופן שזה יהיה (יש מחלוקת בפוסקים עד כמה אותו יהודי חייב להיות מעורב ברשות העכו"ם; ויש דעות שלפיהן מספיק שיפקיד יהודי חבילה בביתו של הנכרי, או אפילו שתוסכם זכותו לעשות כן), ואז, אותו יהודי ישכיר לכלל (לקבוצת רשויות יתר היהודים, אשר התבטלו לרשות יהודי יחיד) את רשותו (ורשות אותו יהודי הנצמד לעכו"ם כולל את חלקו ברשות העכו"ם), ובזו הדרך יהיה להם עירוב כשר ולא משגה הכולל רשויות של יהודים בלי בעיה ובלי יציאת-דופן, ומצוות עירוב לא תשתכח לעולם.
לעניינינו, תשובת אביי בפני היהודים היקרים השרויים במצוקה רבה הנה תשובה חכמה. הרי "להבין דבר מתוך דבר" אנחנו עמלים בלימוד התורה הקדושה, וכל שנתעלה האדם בלימוד, בחכמה יותר עליונה ועדינה ונשגבת -בחכמה יותר ויותר בלתי נתפסת ובלתי מובנת לכלל- הוא יבין, ואם ישר הוא, בפשטות יתירה יענה.
פרשתינו פרשת וישלח מביאה מיקרה של חכמה שכזו, הדורשת את המציאות עד שמוצאת איך לכנותה, באיזה גדר להבין אותה, לפי הצדק והאמת. אכן, לאחר מילוי תנאים המהווים תבנית נכונה להבנת מעשה, מותר לישראל הטילטול בין רשויות. דהיינו, שהנכון להיעשות איננו תמיד בפשט הקריאה הראשונה של המצב; לפעמים, דרוש ה-"מבין דבר מתוך דבר" להשגת הזוית הנכונה מימנה הנידון יושקל כמשקלו האמתי כדת וכדין, ויתברר לעולם הפיתרון הנכון.
אכן, שכם בן-חמור ראה את דינה בת-יעקב, אשר יצאה לראות בבנות הארץ, "ויקח אותה" (כדרכה, מפרש רש"י) "ויענה" (שלא כדרכה), "ותדבק נפשו...", "ויאהב את הנערה..." (בראשית לד:ב-ג), והנה מיד רוצה אותה לאשה ומוכן לשלם את כל הונו עמו אתו עבורה. כל שויון בין קטע זה להתנהגות המוכרת של כל אדם המשועבד ליצר הבהמי גם בימינו... אינו מקרי. בני-ישראל, כשמעם את הנארע, מציגים את המצב ("לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" -פסוק ז; "אשר טמא את דינה אחותם" -פסוק יג; ובכן: "לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו" - פסוק יד). מתוך כך, צריכים לדון במשמעות מה שהיה כדי לגזור מה התגובה הראויה, מה העונש או הפשרה או אף הברית, מה התגובה הנכונה מצד הצדק והאמת לכך שלמעשה, דינה כבר לוקחה לאיש אשר לו ערלה בעל כרחה וללא הסכמתם.
ה-"אור החיים" הקדוש מאיר בדבר באור נפלא. לדבריו, "אשר לו ערלה" משמע "אשר לו היתר ערלה" מפני שאין חלות עליו כי אם ז' מצוות בני-נח ואין הם כוללות מילה. וכפי שדינה נחטפה ע"י שכם טרם נאנסה, אותה החטפה נחשבת לגזל, אשר יעמוד לדיון לפני מעשה האונס עצמו. ובכן, "גזל" הוא כן אחד מתוך ז' המצוות שבני-נח מצווים עליהם. ולפי מה שלמדנו במס' עירובין דף סב ע"א (בדיוק בפרק הנוכחי בסדר דף היומי - פלא פלאים) מובא ע"י האוה"ח עצמו, "בן-נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהישבון", ו-"אזהרה שלהן זוהי מיתתן". עם כן, בעוד נודעים אנחנו (בראשית לד,כז) אשר כל עיר שכם וחמור "טמאו אחותם" -וזה אומר שהיו שותפים בעוון הגזל-, חל עליהם דין מוות עוד לפני מעשה האונס עצמו. אך מסביר ומוסיף האוה"ח הקדוש שבעוון הגזל עצמו לא היו בני-יעקב מוציאים בעצמם את הדין לפועל, אם לא היה כי "טמאו אחותם", אם לא היה כי לאחר עוון הגזל עוד טמאו אותה, ובכך, עוררו את קנאתם.
שני הדיונים אכן משלימים האחד את זולתו. כי היות ואין בבריאה דבר שאינו צפוי אצלו ית' ובתורתו הקדושה, הזכיר לנו אביי את הצורך לשנות את זוית הראיה כשהדבר נראה ללא פיתרון כלל, ובכך, למצוא לפי דעת אמת מה הבנתו ופיתרונו הנכונים. ועוד הקדימה הגמרא (דף אחד לפני) למשוך את דעתינו לענין הגזל, בו השבת הנגזל אינה פוטרת את הנכרי מדין מוות. ואף ענין הקנאה מובא גם דוקא בגמרא שלנו (דף סג ע"א), בה נידון שאסור לאדם לפסוק לפני רבו (מתוך היראה והכבוד המוטלים על התלמיד כלפיו), אך לדברי רבא: "לאפרושי מאיסורא אפילו בפניו שפיר דמי", וכפי שמסביר שם רב אשי: "כל מקום שיש בו חילול השם אין חולקים כבוד לרב" כי הקנאה לכבוד הבורא היא קדושה במעלה יותר גבוהה מכבוד הבריות. ובכן, באופן כזה מופלא, הכינה אותנו הגמרא להבין את מעשה בני-ישראל בהרגם את גוזלי ומטמאי דינה אחותם, לפי צדק ומשפט המופעלים בנכונות קנאתם הקדושה.
יהי רצון מלפני רבון העולמים שנזכה לגדול בחכמה ולתרום מהברכות השרויות עלינו להשפיע בהם טובה לעמינו ולכל השואלים לתשובה באמת, ובזה נטול חלקינו בתיקון-עולם, ונזכה בגאולה שלמה ע"י משיח צדקינו, במהרה בימינו, אמן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה