בס"ד
מאת דניאל י. גינרמן
יש כמה כינויים בלשון הקודש לדבר המכסה את גוף האדם. הראשון מהם, "בגד", משתף שורש עם ה-"בגידה" וה-"בוגד", ומהווה אחת מבחינות הכיסוי: בכך שהוא מכסה, גם נהיה לתחפושת, המאפשרת יצירת דמות חיצונית נפרדת ונבדלת מהפנימיות המתכסה בו. אכן, הבגד הוא בבחינת קליפה בנויה דינים, החוצצת בין הפנימיות לחיצוניות בבחינת קליפה עבה החוסמת את ה-"אור" הפנימי ומונעת מימנו להתגלות לחוץ.
הבחינה השניה של הכיסוי הגופני מתבטאת במלה "מלבוש". את שורשה ל-ב-ש ניתן לקרוא גם כ-"לב ש...": הלב נסתר ונשמר בתוך המלבוש, והמלבוש מהווה אמצעי לביטויו כלפי חוץ. כנגד תורת הבגד אשר צפוי לשקר, תורת המלבוש מורה על ביטוי ישר ובלתי-מתואם של הלב. עודנו רגשי ובלתי-מושלם, המלבוש הוא בבחינת קליפה בינונית המשקפת קצת מאור הפנימיות החוצה, בעוד הנראה לעין מאמץ את הצורה של הקליפה עצמה.
המהר"ל מפראג מביא אסמכתא להבנה זו בדיונו באופן בו התורה נבדלת (תפארת ישראל פרק נט על מאמר ריש לקיש בדברים רבא פ"ג): כי "ואמר ומלופפת באש, פירוש הליפוף הזה הוא מלבוש התורה. וכבר התבאר למעלה עניין מלבוש התורה, דהיינו גילוי התורה והוא נקרא מלבוש (...). כי הפשט נקרא מלבוש, ורצה לומר אל תאמר כי דבר זה הם סיפורים של עולם הזה, ואינו שכל אלוהי; אבל גם המלבוש שכל אלוה". נסיק מכך שהתורה האלוהית ניתנה מלובשת בתוך הפשט (אשר גם אצבע א-להים כתבו) לשם כך ש-"נראה" אותה, שנהיה מסוגלים להבחין בה ולבנות גשרים בין שכלינו השפל לבין פאר מעלתה הנשגבת.
הבחינה השלישית של כיסויי גוף האדם מוצאת את ביטויה במילה "שמלה", אשר שורשה ניתן לקריאה באופן של "שם ל...", דהיינו, החזות המשקפת את פנימיות הנחזה, הכיסוי המבטא וחותם, המעגל ומגדיר באופן מופלא ומדויק את הצורה האמתית של האדם, באותו אופן אשר בו השם מבטא את זהות הנשמה ומשקיף את גורלה הנאה לה (ובכן, גם שינוי השם ושינוי המלבוש, כשינוי מקום, ישפיעו לשנות את הגורל). השמלה הנאה ביחודיות ללובשה היא הקליפה הדקה ביותר, בכך שמגלה את האור הפנימי לראוי לראותו, בצורה נאמנה ביותר לפנימיותה.
למדנו בלשון הזוהר הקדוש אשר הרכב האדם מגוף ונשמה הוא בצורה בה הגוף משמש "מלבוש" לנשמה. במקביל, לפי דברי רבי צדוק הכהן מלובלין, אין המעשה הגשמי כי אם "מלבוש" למחשבה (באשר, "במקום בו המחשבה של האדם, שם כל האדם" - ספר צדקת הצדיק ס' קסד). כשנלמד את מערכת האור הנשפע מהעולמות העליונים אל העולם התחתון, נתבשר גם באשר השתלשלות השפע פועל באופן בו הבינה "מתלבשת" ב-ו' קצוות של זעיר אנפין, ובבחינת של מלבושים אל תוך מלבושים משלתשל האור העליון עד העולם התחתון. כי אם לא כן היה, האור היה מגיע בכל כוחו ומיד היה "שובר את הכלים"... יוצא מזה שהמלבוש מגן לא רק על המתלבש בו, אלא גם (ובמקרה זה, אך) על המקבל אותו: באותו אופן בו נמצא שפועלת תורת הצניעות בלבוש בנות ישראל הקדושות (להועיל לגברים את קיום המצווה עלינו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"...), האור העליון נמנע מלהיגלות כדי להגן על הכלי העשוי לקבלו. ההקבלה בין ציור זה לבין המובן ע"י המדע המודרני באשר אור השמש חייב להיסנן בדרכו אל כדור הארץ כדי שקרנותיו החזקים לא יבעירו את כל החי ע"פ האדמה, איננה כי אם ביטוי נוסף לכך שהעולם הגשמי משקף ומחקה את צורת עולם הרוח; במלים אחרות, שהאדם וכל עולמו נבראים כל רגע בצלם א-להים וכדמותו.
ישנו מלבוש המתאים לכל נברא לכל מצב. התורה מלמדת אותנו על כל מגוון הלבושים אשר חייב להשתמש בהם הכהן בשירותו הקדוש; ומיני הבדים וצבעיהם, וכל יתר החומרים המרכיבים את בגדי הקודש, משמשים כלים נאים לכל פעולת "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", לכל אופן של התקשרות בין המקדש של מטה עם המקדש של מעלה, שעל ידיה מוריד הכהן את השפע הקדוש אל הבריאה. וכך הוא, כאשר לכהן, לכל אדם.
בנוגע לבגדי-מלכות, ככל שנתחיל לחפש נפגע מיד במלך שאול הרודף אחרי דוד להרגו. שאול נכנס אל תוך המערה בה דוד מסתתר, "ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנוכי נותן את אויביך בידך, ועשית לו כאשר יטב בעיניך", ומיד "ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול" (שמואל א, כד:ד). כריתה זו מהווה סימן לכך שדוקא מלכות שאול נכרתה, וזה יתברר אף בדברי שאול עצמו (כד:כ): "ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך, וקמה בידך ממלכת ישראל". (בנוסף לכך, כריתת "מעיל" דוקא מתרצת את כריתת המלכות מתוך ענין "מעל" אשר חייב להיפסק).
ובנוגע לעטרת מלוכה עצמה, הלא למדנו (בזוהר פיקודי דף רמו ע"א - לפי תירגום ופירוש ה-"מתוק מדבש") ש-"אותו מלאך הממונה על תפילתם של ישראל נקרא סנד"ל, הוא לוקח כל תפלות ישראל ועושה מהם עטרה בראש חי העולמים, וכבר ביארוהו במדרשים, וכל שכן תפלתם של הצדיקים שהקב"ה רוצה בהם, ונעשות עטרות להתעטר בהם הקב"ה באותם התפלות". מזה, שבעולם העליון המלבושים נעשים מהחומר העדין של קול דברי האדם, והנעלים מהם מיועדים דוקא לעטרת ראשו של הקב"ה.
בפרשתינו פרשת וישב, יעקב "אהב את יוסף מכל אחיו" ומתוך אהבתו זו, נתן לו כתונת פסים (בראשית לז:ג), בגד שונה מהאלה שלבשו אחיו, בגד אצילי המסמן את יוסף כמיועד למלוכה, כאחראי להמשכיות ישראל. אבל יוסף טרם קנה את הכלים הפנימיים הנדרשים ליישום המשימה ולקיום תפקידו, ואין השעה משחקת לו, מאז שמלך חייב להיות מקובל על עבדיו (ואם לאו, אין הוא מלך), ואחי יוסף דוקא "וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום". אחי יוסף לא משלימים עם בכירות אחיהם הקטן, להרבות חלומותיו המלכותיים הגורמים ל-"ויוסיפו עוד שנוא אותו, על חלומותיו ועל דבריו".
בהזדמנות הראשונה, האחים מפשיטים את יוסף, מורידים ממנו את כותונת הפסים אשר עליו (לז:כג), בכוונה להוריד אותו מהמלוכה טרם נמלך עליהם. יוסף נמכר לסוחרים מדינים, ומלבושיו החדשים אינם כי אם בגדי-עבדים.
המלבוש המלווה אותנו בכל שלב בחיים מסמן מי אנחנו בכל רגע ורגע. כך מלמדים אותנו חז"ל באשר "מלבוש תלמיד חכמים, מלבוש נאה נקי; ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בה. ולא ילבוש לא מלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן שהכול מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים, שהוא מבזה את לובשיו--אלא בגדים בינוניים נאים" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות פ"ה הלכה יז). כי מי שחי את חייו תחת קורת התורה הקדושה וניגש לה' בתפילה כל יום, הוא תמיד בבחינת עבד המבקר בארמון אדוניו, ו-"אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד:ב).
דוקא שם, במעשה אסתר ומרדכי, מובא לנו פן אחר של אותו לקח אשר באנו ללמוד היום: כאשר נודעה למרדכי גזירת המן הרשע אשר גזר להשמיד את היהודים רח"ל, "ויקרע מרדכי את בגדיו, וילבש שק ואפר, ויצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדולה ומרה" (ד:א). ואז, "ויבוא עד לפני שער המלך", לא בשער ממש, כי אף האבלות איננה מתירה לעבור על כבוד המלכות, ולא ראוי להתיצב לפני ארמון המלך בבגדים בזויים. באותו הזמן, שמלתו (דהיינו, החזות החיצונית הנאה ממש לפנימיותו, והמשקיפה אותו בשלמות בבחינת שם) היא אותה זעקה... וזה יתגלה לעינינו באופן נפלא מתוך כך ש-"ויזעק זעקה" שווה בגימטריא ל-"שמלה", הרי זו שמלתו.
כמה צעדים קדימה, כאשר נגלה איך הקב"ה מתחיל לגלגל את האירועים לגרום לרווח והצלה ליהודים בנס גלוי, אנו מוצאים דוקא את אותו המן הרשע, ממורמר בלית ברירה מקיים פקודת המלך, "ויקח המן את הלבוש" -לבוש מלכות אשר לבש בו המלך- "ואת הסוס, וילבש את מרדכי" (ו:יא). באותה דרך בה ראינו שכריתת מעיל שאול הורה על כריתת מלכותו, גם כאן תהיה זרש אשת המן הרשע, מי שתפרש את הסימן באופן חד-משמעי: ככל שייראה שאתה עולה בכבוד ובשלטון, "לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו" (ו:יג).
יוסף הולך בדרך להימכר כעבד במצרים, וראובן, היחיד מתוך אחיו (מלבד בנימין) שלא נטל חלק במעשה המכירה, חוזר אל הבור בו הונח יוסף מקודם ונבהל לגלות שהוא כבר איננו שם. מתוך ודאות על כך שיוסף אכן מת, "ויקרע את בגדיו" (בראשית לז:כט). בשובם הביתה, בראות יעקב את הכותונת שטופת דם עז, מסיק יעקב אשר "טרוף טורף יוסף" (לז:לג), "ויקרע יעקב שמלותיו" (לז:לד). בעומק המסופר, נאמר לנו שראובן קורע את בחינת ה-"בגד" השולטת על מלבושיו (בחינת הדינים אשר שלטו עליהם), בעוד יעקב, אשר איננו יודע בכלל את האמת והוא בבחינת "תם", קורע את ה-"שמלה": בחינת התפארת הראויה לו, המכנה את שורש נשמתו ואת גורלו ממש. ולזה יבוא רש"י להוסיף כי דוקא גורלו של יעקב נראה כאילו נקרע ונהפך כעת, מתוך כך שהיה גלוי לו מפי הגבורה שאם לא ימות אחד מבניו בחייו, מובטח היה לו שלא יראה גהינום. ועכשיו, שאחד מבניו נפטר לכאורה, תם תוקף אותו תנאי ואין הוא יודע מה יהיה גורל נשמתו.
יוסף מגיע עכשיו להינסות בנסיון העבדות. היתה בו קצת גאוה, קצת ריבונות, בהיספרו חלומותיו לאחיו, בהישקפו את אשר הוא ימלוך על כל משפחתו. אותה גאוה הרשתה לאחיו, דרך הפיתרון שנתנו לחלומותיו ("המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו"), לדחות את נבואתו בעשרים ושתיים שנה. יוסף נמכר לעבד בבית פוטיפר שר פרעה, ושם בביתו, ניתנה ליוסף ההזדמנות להראות ולהוכיח את כשרונותיו עד כדי שאדונו "וכל יש לו נתן בידו" (לט:ד), "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", שלפי פירוש רש"י, זה אשתו. ודוקא מאשת פוטיפר יבוא אז הנסיון.
יוסף הגיע למצב מכובד בתוך ביתו של פוטיפר; מלבושיו מלבושי כבוד, וכן האוכל והשתיה זמינים לו בשבח, והוא מוצא זמן אפילו "לסלסל בשערו" (רשי" על לט:ו). בעוד אביו מתאבל עליו, אין זו התנהגות ראויה, ואף יותר: זו התנהגות המזמינה נסיון (וכן רש"י אומר שם: "אמר הקב"ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשעריך? אני מגרה בך את הדוב"). פוטיפר עזב בידי יוסף את כל אשר לו, מלבד את אשתו, "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף"; וכך גלגל הקב"ה את הדברים שאף אסטרולוג אמר לה שמיוסף יהיה לה זרע, והיא לא ידעה שעל בתה מדובר (אשר תינשא ליוסף כעבור שנים רבות). יום אחד, בהיותם רק שניהם בבית, היא תפסה אותו בבגדו המכובד. זהו רגע האמת בשביל יוסף. הוא מבין שישנה בחירה בידו: הטוב והרע, החיים והמוות. השליטה הגשמית המגיעה לשיאה באמצעות החטא, או...
יוסף מתגבר על הנסיון, משתלט על היצר, בוחר בערך האמתי: עוזב את בגדו המכובד אשר סיכן אותו בבגידה בידי אשת פוטיפר ויוצא החוצה, ובחירה זו מובילה אותו להחליף את אותו הבגד בבגד חדש, השפל ביותר, השייך לאסירי בית הסוהר אשר לפרעה. עד שהאירועים מתגלגלים באופן כזה שהוא פותר את חלומות שני שרי המלך אשר אסורים אתו, ולבסוף, בהתחלת הפרשה הבאה פרשת מקץ, נדרש לפתור חלומות פרעה עצמו. יוסף עבר כבר את תקופת תיקונו בבית הסוהר, ובהיקראו להיווכח לפני פרעה, "ויריצוהו מן הבור" (מלשון ריצוי ופיוס, לדברי רבי אבא בזוהר מקץ דף קצד ע"ב, הוא מתפייס עם גורלו ועם נבואותיו הקדומות) "ויחלף שמלותיו": הפעם, הורד מעליו הכינוי המזהה אותו כאסיר, כאיש בזוי, וקבל ממש "שמלה" חדשה, דהיינו זהות ושם: "ומן הבור נתעלה אחר-כך" (זוהר שם) לגדולה. וכך נראה בהמשך, שפרעה מפקיד אותו על כל ארץ מצרים ומלביש אותו "בגדי-שש" (="הברית" בגימטריא, על שם הברית אשר שמר בנסיונו עם אשת פוטיפר) ונותן בידו את טבעת המלך, וקורא אותו בשם "צפנת פענח" ("צפנת" = חכמה בינה ודעת; "פענח" = יצחק), דהיינו מפרש הצפונות.
למדנו מחכמינו ז"ל אשר שלושה דברים שמרו על ישראל, הרבה שנים לאחר מכן, בהיותם משועבדים למצרים: שמותם, לשונם ומלבושם. לאורך כל הזמנים, ה-"אופנה" המיוחדת של ישראל אופיינה באותה רוח קדושה אשר שהתה בחייהם. מלכתחילה, הבגד היסודי של האיש היהודי יהיה תמיד טליתו: בגד בעל ארבע כנפות המחזיק את חוטי הצצית, המיעדים (לפי במדבר טו:לז-מא) להזכיר לנו את התורה ולהזכיר בנו את המצוות לכך שנעשה אותם ונהיה קדושים. ביחד עם זה, כל התלבושת של האיש והאשה היהודים גם יחד, הנם מענה לצורך לשמור על הקדושה מתוך אחיזה בצניעות כנגד הפריצות (תלבושת כנגד תלבוזת), בענווה המשקפת תכונות הלב כנגד הפיתוי הגס של הקליפות.
כך יוצא שהאופנה היהודית הקדושה יכולה להיראות בכמה אופנים, לפי גם הרואה והלובש. יכול להיות בבחינת "בגד" כלפי הלובש עצמו, אם תכונותיו העצמיות רחוקות מהנשקף מחזותו; וגם כלפי הרואה, אם אין הוא מסוגל ל-"קוד" המיוחד של הצניעות והקדושה. יכולה להיות גם בבחינת "מלבוש" כאשר הלובש משתוקק בלבבו להתעלות בקדושה ובכן לוקח לעצמו חזות קדושה באהבה רבה, אשר תשפיע על פנימיותו לטובה (ומתוך שלא לשמה, יגיע גם לשמה), ותאיר בפני הרואה בבחינת "מלבוש" אם יהיו לו הרהורי תשובה המסוגלים להתחזק מתוך צפיה במעשה הנכון (בבחינת הלהבה הנוצרת ממציאות הניצוץ במסגרת המתאימה לה).
וכאשר האדם מתוקן ומאוזן, וניצוצות הקדושה שבו שולטים ומתגברים תדיר על הקליפה; כאשר לשון התורה אין הוא כי אם לשון חייו, אז הכיסוי הנאה לגופו הינו בבחינת "שמלה": בגד המכנה אותו ממש, המבטא את נשמתו. אז, מימנו נתגלה לכל שתכלית הלבוש הוא ביטול קליפות היצר על ידי ה-"קליפות" הגשמיות שהקדושה יוצרת להגנתה, והלבוש משמיע אותם דברים אשר לב האדם מרגיש ושכלו מחשב ופיו אומר וגורלו מוכיח.
מה שמכסה גם מכנה
האופנה הקדושה של כל דורות ישראל
האופנה הקדושה של כל דורות ישראל
מאת דניאל י. גינרמן
יש כמה כינויים בלשון הקודש לדבר המכסה את גוף האדם. הראשון מהם, "בגד", משתף שורש עם ה-"בגידה" וה-"בוגד", ומהווה אחת מבחינות הכיסוי: בכך שהוא מכסה, גם נהיה לתחפושת, המאפשרת יצירת דמות חיצונית נפרדת ונבדלת מהפנימיות המתכסה בו. אכן, הבגד הוא בבחינת קליפה בנויה דינים, החוצצת בין הפנימיות לחיצוניות בבחינת קליפה עבה החוסמת את ה-"אור" הפנימי ומונעת מימנו להתגלות לחוץ.
הבחינה השניה של הכיסוי הגופני מתבטאת במלה "מלבוש". את שורשה ל-ב-ש ניתן לקרוא גם כ-"לב ש...": הלב נסתר ונשמר בתוך המלבוש, והמלבוש מהווה אמצעי לביטויו כלפי חוץ. כנגד תורת הבגד אשר צפוי לשקר, תורת המלבוש מורה על ביטוי ישר ובלתי-מתואם של הלב. עודנו רגשי ובלתי-מושלם, המלבוש הוא בבחינת קליפה בינונית המשקפת קצת מאור הפנימיות החוצה, בעוד הנראה לעין מאמץ את הצורה של הקליפה עצמה.
המהר"ל מפראג מביא אסמכתא להבנה זו בדיונו באופן בו התורה נבדלת (תפארת ישראל פרק נט על מאמר ריש לקיש בדברים רבא פ"ג): כי "ואמר ומלופפת באש, פירוש הליפוף הזה הוא מלבוש התורה. וכבר התבאר למעלה עניין מלבוש התורה, דהיינו גילוי התורה והוא נקרא מלבוש (...). כי הפשט נקרא מלבוש, ורצה לומר אל תאמר כי דבר זה הם סיפורים של עולם הזה, ואינו שכל אלוהי; אבל גם המלבוש שכל אלוה". נסיק מכך שהתורה האלוהית ניתנה מלובשת בתוך הפשט (אשר גם אצבע א-להים כתבו) לשם כך ש-"נראה" אותה, שנהיה מסוגלים להבחין בה ולבנות גשרים בין שכלינו השפל לבין פאר מעלתה הנשגבת.
הבחינה השלישית של כיסויי גוף האדם מוצאת את ביטויה במילה "שמלה", אשר שורשה ניתן לקריאה באופן של "שם ל...", דהיינו, החזות המשקפת את פנימיות הנחזה, הכיסוי המבטא וחותם, המעגל ומגדיר באופן מופלא ומדויק את הצורה האמתית של האדם, באותו אופן אשר בו השם מבטא את זהות הנשמה ומשקיף את גורלה הנאה לה (ובכן, גם שינוי השם ושינוי המלבוש, כשינוי מקום, ישפיעו לשנות את הגורל). השמלה הנאה ביחודיות ללובשה היא הקליפה הדקה ביותר, בכך שמגלה את האור הפנימי לראוי לראותו, בצורה נאמנה ביותר לפנימיותה.
למדנו בלשון הזוהר הקדוש אשר הרכב האדם מגוף ונשמה הוא בצורה בה הגוף משמש "מלבוש" לנשמה. במקביל, לפי דברי רבי צדוק הכהן מלובלין, אין המעשה הגשמי כי אם "מלבוש" למחשבה (באשר, "במקום בו המחשבה של האדם, שם כל האדם" - ספר צדקת הצדיק ס' קסד). כשנלמד את מערכת האור הנשפע מהעולמות העליונים אל העולם התחתון, נתבשר גם באשר השתלשלות השפע פועל באופן בו הבינה "מתלבשת" ב-ו' קצוות של זעיר אנפין, ובבחינת של מלבושים אל תוך מלבושים משלתשל האור העליון עד העולם התחתון. כי אם לא כן היה, האור היה מגיע בכל כוחו ומיד היה "שובר את הכלים"... יוצא מזה שהמלבוש מגן לא רק על המתלבש בו, אלא גם (ובמקרה זה, אך) על המקבל אותו: באותו אופן בו נמצא שפועלת תורת הצניעות בלבוש בנות ישראל הקדושות (להועיל לגברים את קיום המצווה עלינו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"...), האור העליון נמנע מלהיגלות כדי להגן על הכלי העשוי לקבלו. ההקבלה בין ציור זה לבין המובן ע"י המדע המודרני באשר אור השמש חייב להיסנן בדרכו אל כדור הארץ כדי שקרנותיו החזקים לא יבעירו את כל החי ע"פ האדמה, איננה כי אם ביטוי נוסף לכך שהעולם הגשמי משקף ומחקה את צורת עולם הרוח; במלים אחרות, שהאדם וכל עולמו נבראים כל רגע בצלם א-להים וכדמותו.
ישנו מלבוש המתאים לכל נברא לכל מצב. התורה מלמדת אותנו על כל מגוון הלבושים אשר חייב להשתמש בהם הכהן בשירותו הקדוש; ומיני הבדים וצבעיהם, וכל יתר החומרים המרכיבים את בגדי הקודש, משמשים כלים נאים לכל פעולת "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", לכל אופן של התקשרות בין המקדש של מטה עם המקדש של מעלה, שעל ידיה מוריד הכהן את השפע הקדוש אל הבריאה. וכך הוא, כאשר לכהן, לכל אדם.
בנוגע לבגדי-מלכות, ככל שנתחיל לחפש נפגע מיד במלך שאול הרודף אחרי דוד להרגו. שאול נכנס אל תוך המערה בה דוד מסתתר, "ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנוכי נותן את אויביך בידך, ועשית לו כאשר יטב בעיניך", ומיד "ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול" (שמואל א, כד:ד). כריתה זו מהווה סימן לכך שדוקא מלכות שאול נכרתה, וזה יתברר אף בדברי שאול עצמו (כד:כ): "ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך, וקמה בידך ממלכת ישראל". (בנוסף לכך, כריתת "מעיל" דוקא מתרצת את כריתת המלכות מתוך ענין "מעל" אשר חייב להיפסק).
ובנוגע לעטרת מלוכה עצמה, הלא למדנו (בזוהר פיקודי דף רמו ע"א - לפי תירגום ופירוש ה-"מתוק מדבש") ש-"אותו מלאך הממונה על תפילתם של ישראל נקרא סנד"ל, הוא לוקח כל תפלות ישראל ועושה מהם עטרה בראש חי העולמים, וכבר ביארוהו במדרשים, וכל שכן תפלתם של הצדיקים שהקב"ה רוצה בהם, ונעשות עטרות להתעטר בהם הקב"ה באותם התפלות". מזה, שבעולם העליון המלבושים נעשים מהחומר העדין של קול דברי האדם, והנעלים מהם מיועדים דוקא לעטרת ראשו של הקב"ה.
בפרשתינו פרשת וישב, יעקב "אהב את יוסף מכל אחיו" ומתוך אהבתו זו, נתן לו כתונת פסים (בראשית לז:ג), בגד שונה מהאלה שלבשו אחיו, בגד אצילי המסמן את יוסף כמיועד למלוכה, כאחראי להמשכיות ישראל. אבל יוסף טרם קנה את הכלים הפנימיים הנדרשים ליישום המשימה ולקיום תפקידו, ואין השעה משחקת לו, מאז שמלך חייב להיות מקובל על עבדיו (ואם לאו, אין הוא מלך), ואחי יוסף דוקא "וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום". אחי יוסף לא משלימים עם בכירות אחיהם הקטן, להרבות חלומותיו המלכותיים הגורמים ל-"ויוסיפו עוד שנוא אותו, על חלומותיו ועל דבריו".
בהזדמנות הראשונה, האחים מפשיטים את יוסף, מורידים ממנו את כותונת הפסים אשר עליו (לז:כג), בכוונה להוריד אותו מהמלוכה טרם נמלך עליהם. יוסף נמכר לסוחרים מדינים, ומלבושיו החדשים אינם כי אם בגדי-עבדים.
המלבוש המלווה אותנו בכל שלב בחיים מסמן מי אנחנו בכל רגע ורגע. כך מלמדים אותנו חז"ל באשר "מלבוש תלמיד חכמים, מלבוש נאה נקי; ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בה. ולא ילבוש לא מלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן שהכול מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים, שהוא מבזה את לובשיו--אלא בגדים בינוניים נאים" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות פ"ה הלכה יז). כי מי שחי את חייו תחת קורת התורה הקדושה וניגש לה' בתפילה כל יום, הוא תמיד בבחינת עבד המבקר בארמון אדוניו, ו-"אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד:ב).
דוקא שם, במעשה אסתר ומרדכי, מובא לנו פן אחר של אותו לקח אשר באנו ללמוד היום: כאשר נודעה למרדכי גזירת המן הרשע אשר גזר להשמיד את היהודים רח"ל, "ויקרע מרדכי את בגדיו, וילבש שק ואפר, ויצא בתוך העיר, ויזעק זעקה גדולה ומרה" (ד:א). ואז, "ויבוא עד לפני שער המלך", לא בשער ממש, כי אף האבלות איננה מתירה לעבור על כבוד המלכות, ולא ראוי להתיצב לפני ארמון המלך בבגדים בזויים. באותו הזמן, שמלתו (דהיינו, החזות החיצונית הנאה ממש לפנימיותו, והמשקיפה אותו בשלמות בבחינת שם) היא אותה זעקה... וזה יתגלה לעינינו באופן נפלא מתוך כך ש-"ויזעק זעקה" שווה בגימטריא ל-"שמלה", הרי זו שמלתו.
כמה צעדים קדימה, כאשר נגלה איך הקב"ה מתחיל לגלגל את האירועים לגרום לרווח והצלה ליהודים בנס גלוי, אנו מוצאים דוקא את אותו המן הרשע, ממורמר בלית ברירה מקיים פקודת המלך, "ויקח המן את הלבוש" -לבוש מלכות אשר לבש בו המלך- "ואת הסוס, וילבש את מרדכי" (ו:יא). באותה דרך בה ראינו שכריתת מעיל שאול הורה על כריתת מלכותו, גם כאן תהיה זרש אשת המן הרשע, מי שתפרש את הסימן באופן חד-משמעי: ככל שייראה שאתה עולה בכבוד ובשלטון, "לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו" (ו:יג).
יוסף הולך בדרך להימכר כעבד במצרים, וראובן, היחיד מתוך אחיו (מלבד בנימין) שלא נטל חלק במעשה המכירה, חוזר אל הבור בו הונח יוסף מקודם ונבהל לגלות שהוא כבר איננו שם. מתוך ודאות על כך שיוסף אכן מת, "ויקרע את בגדיו" (בראשית לז:כט). בשובם הביתה, בראות יעקב את הכותונת שטופת דם עז, מסיק יעקב אשר "טרוף טורף יוסף" (לז:לג), "ויקרע יעקב שמלותיו" (לז:לד). בעומק המסופר, נאמר לנו שראובן קורע את בחינת ה-"בגד" השולטת על מלבושיו (בחינת הדינים אשר שלטו עליהם), בעוד יעקב, אשר איננו יודע בכלל את האמת והוא בבחינת "תם", קורע את ה-"שמלה": בחינת התפארת הראויה לו, המכנה את שורש נשמתו ואת גורלו ממש. ולזה יבוא רש"י להוסיף כי דוקא גורלו של יעקב נראה כאילו נקרע ונהפך כעת, מתוך כך שהיה גלוי לו מפי הגבורה שאם לא ימות אחד מבניו בחייו, מובטח היה לו שלא יראה גהינום. ועכשיו, שאחד מבניו נפטר לכאורה, תם תוקף אותו תנאי ואין הוא יודע מה יהיה גורל נשמתו.
יוסף מגיע עכשיו להינסות בנסיון העבדות. היתה בו קצת גאוה, קצת ריבונות, בהיספרו חלומותיו לאחיו, בהישקפו את אשר הוא ימלוך על כל משפחתו. אותה גאוה הרשתה לאחיו, דרך הפיתרון שנתנו לחלומותיו ("המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו"), לדחות את נבואתו בעשרים ושתיים שנה. יוסף נמכר לעבד בבית פוטיפר שר פרעה, ושם בביתו, ניתנה ליוסף ההזדמנות להראות ולהוכיח את כשרונותיו עד כדי שאדונו "וכל יש לו נתן בידו" (לט:ד), "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", שלפי פירוש רש"י, זה אשתו. ודוקא מאשת פוטיפר יבוא אז הנסיון.
יוסף הגיע למצב מכובד בתוך ביתו של פוטיפר; מלבושיו מלבושי כבוד, וכן האוכל והשתיה זמינים לו בשבח, והוא מוצא זמן אפילו "לסלסל בשערו" (רשי" על לט:ו). בעוד אביו מתאבל עליו, אין זו התנהגות ראויה, ואף יותר: זו התנהגות המזמינה נסיון (וכן רש"י אומר שם: "אמר הקב"ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשעריך? אני מגרה בך את הדוב"). פוטיפר עזב בידי יוסף את כל אשר לו, מלבד את אשתו, "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף"; וכך גלגל הקב"ה את הדברים שאף אסטרולוג אמר לה שמיוסף יהיה לה זרע, והיא לא ידעה שעל בתה מדובר (אשר תינשא ליוסף כעבור שנים רבות). יום אחד, בהיותם רק שניהם בבית, היא תפסה אותו בבגדו המכובד. זהו רגע האמת בשביל יוסף. הוא מבין שישנה בחירה בידו: הטוב והרע, החיים והמוות. השליטה הגשמית המגיעה לשיאה באמצעות החטא, או...
יוסף מתגבר על הנסיון, משתלט על היצר, בוחר בערך האמתי: עוזב את בגדו המכובד אשר סיכן אותו בבגידה בידי אשת פוטיפר ויוצא החוצה, ובחירה זו מובילה אותו להחליף את אותו הבגד בבגד חדש, השפל ביותר, השייך לאסירי בית הסוהר אשר לפרעה. עד שהאירועים מתגלגלים באופן כזה שהוא פותר את חלומות שני שרי המלך אשר אסורים אתו, ולבסוף, בהתחלת הפרשה הבאה פרשת מקץ, נדרש לפתור חלומות פרעה עצמו. יוסף עבר כבר את תקופת תיקונו בבית הסוהר, ובהיקראו להיווכח לפני פרעה, "ויריצוהו מן הבור" (מלשון ריצוי ופיוס, לדברי רבי אבא בזוהר מקץ דף קצד ע"ב, הוא מתפייס עם גורלו ועם נבואותיו הקדומות) "ויחלף שמלותיו": הפעם, הורד מעליו הכינוי המזהה אותו כאסיר, כאיש בזוי, וקבל ממש "שמלה" חדשה, דהיינו זהות ושם: "ומן הבור נתעלה אחר-כך" (זוהר שם) לגדולה. וכך נראה בהמשך, שפרעה מפקיד אותו על כל ארץ מצרים ומלביש אותו "בגדי-שש" (="הברית" בגימטריא, על שם הברית אשר שמר בנסיונו עם אשת פוטיפר) ונותן בידו את טבעת המלך, וקורא אותו בשם "צפנת פענח" ("צפנת" = חכמה בינה ודעת; "פענח" = יצחק), דהיינו מפרש הצפונות.
למדנו מחכמינו ז"ל אשר שלושה דברים שמרו על ישראל, הרבה שנים לאחר מכן, בהיותם משועבדים למצרים: שמותם, לשונם ומלבושם. לאורך כל הזמנים, ה-"אופנה" המיוחדת של ישראל אופיינה באותה רוח קדושה אשר שהתה בחייהם. מלכתחילה, הבגד היסודי של האיש היהודי יהיה תמיד טליתו: בגד בעל ארבע כנפות המחזיק את חוטי הצצית, המיעדים (לפי במדבר טו:לז-מא) להזכיר לנו את התורה ולהזכיר בנו את המצוות לכך שנעשה אותם ונהיה קדושים. ביחד עם זה, כל התלבושת של האיש והאשה היהודים גם יחד, הנם מענה לצורך לשמור על הקדושה מתוך אחיזה בצניעות כנגד הפריצות (תלבושת כנגד תלבוזת), בענווה המשקפת תכונות הלב כנגד הפיתוי הגס של הקליפות.
כך יוצא שהאופנה היהודית הקדושה יכולה להיראות בכמה אופנים, לפי גם הרואה והלובש. יכול להיות בבחינת "בגד" כלפי הלובש עצמו, אם תכונותיו העצמיות רחוקות מהנשקף מחזותו; וגם כלפי הרואה, אם אין הוא מסוגל ל-"קוד" המיוחד של הצניעות והקדושה. יכולה להיות גם בבחינת "מלבוש" כאשר הלובש משתוקק בלבבו להתעלות בקדושה ובכן לוקח לעצמו חזות קדושה באהבה רבה, אשר תשפיע על פנימיותו לטובה (ומתוך שלא לשמה, יגיע גם לשמה), ותאיר בפני הרואה בבחינת "מלבוש" אם יהיו לו הרהורי תשובה המסוגלים להתחזק מתוך צפיה במעשה הנכון (בבחינת הלהבה הנוצרת ממציאות הניצוץ במסגרת המתאימה לה).
וכאשר האדם מתוקן ומאוזן, וניצוצות הקדושה שבו שולטים ומתגברים תדיר על הקליפה; כאשר לשון התורה אין הוא כי אם לשון חייו, אז הכיסוי הנאה לגופו הינו בבחינת "שמלה": בגד המכנה אותו ממש, המבטא את נשמתו. אז, מימנו נתגלה לכל שתכלית הלבוש הוא ביטול קליפות היצר על ידי ה-"קליפות" הגשמיות שהקדושה יוצרת להגנתה, והלבוש משמיע אותם דברים אשר לב האדם מרגיש ושכלו מחשב ופיו אומר וגורלו מוכיח.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה