בס"ד
מאת דניאל י. גינרמן
האות ה"י היתה דל"ת שנתעברה, וביחד עם עיבורה נבדלה מערך צורתה הקודם, ונהייתה לאות ה"י (הדל"ת, בבחינת מקבלת, נתעברה ביו"ד אשר בבחינת משפיעה, ושתיהן י"ד נתהוו לאות ה"י בבחינת יד המבצעת; דבר אחר: יו"ד החכמה התווספה לדל"ת הבינה, ומהם נוצר יד, בבחינת דעת). וכמוה, האות קו"ף לא היתה אלא אות רי"ש שעיבורה נמשך והמשיך אותה כלפי מטה (בסוד אות נו"ן פתוחה, היא הבינה התתאה בבחינת מלכות), ובזה נהפכה לקו"ף. ובכן, היות ודל"ת ורי"ש לשון "דל ורש" המה, הם בחינה המורה על חיסרון, המבקש השלמה. וכל מקום שנאמר לשון רש ודל, בישראל מדובר (בראשית רבה ע"א א'), כי ישראל מבחינים בכך שעולם הזה הוא עולם השקר ומשתוקקים ונכספים לאמת, ובכך מבקשים לקרב את הגאולה ומתקנים ומתעלים בתורה ובמצוות.
אותיות דל"ת ורי"ש יחד מרכיבות את התיבה "דר" המהווה שורש למדרגה הראשונה בשחרור האדם: קביעת ד' אמות של דירת האדם, אשר תחשבנה רשות היחיד המיוחד לו (אשר מאותה מדרגה הוא יהיה רשאי לחפש את דרכו בבחינת "חופש" עד שימצאנה ויחרות את האמת בלבו במדרגת ה-"חרות"). ביחד עם זה, התיבה "דר" רומזת על בחינת העולם התחתון הגשמי שלנו, אשר תכלית בריאתו היא בניית דירה לכבוד מלכותו ית' בתחתונים. מהם יוצאות, אכן, אותיות ה"י וקו"ף, האחת בבחינת אשת חיל המשתוקקת לבעלה למעלה, והשניה בבחינת אשת זנונים (כמבואר בזוהר תרומה קמ"ח ע"ב), והם כנגד היצר הטוב והיצר הרע שבאדם. ובעוד האות ה"י מורכבת שלוש בחינות (ה"י, ה"א וה"ה) שכנגד שלושת המדרגות מהן מורכב האדם (נפש, רוח ונשמה), האות קו"ף היא בבחינת הקוף אשר בשפל המדרגה, המחקה את מעשה העליונים בבחינת קליפה עבה בעלת צורה ללא אור כלל.
פרשתינו מביאה לנו את מעשה הפגישה בין יוסף הצדיק בהיותו שליט על מצרים, ובין אחיו אשר נצטוו ע"י יעקב אביהם להגיע למצרים "לשבור בר", להשיג אוכל כי כבד היה הרעב בארץ כנען. יוסף מזהה את אחיו בעוד הם אינם מכירים אותו; וברגע בו הם נכנסים אליו ממש (נכנסים לשליט "המשביר לכל עם הארץ"), כתוב "ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה", ואז, "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם".
יוסף הוא צדיק, ואין חשש שיכשל ב-"לא תקום ולא תטור"; אכן, זכירה זו באותו רגע דורשת דיון והבנה, להשיג מה היתה אותה זכירה ומה תועלתה. למדנו שיש שתי דרכים בהם האדם יכול להתעלות בעבודת בוראו: ישנו האדם אשר יראתו קודמת לחכמתו (דהיינו, שמתוך יראת שמים ויראת חטא הוא לומד ומחכים ומבין) וישנו שדרך השגת השכל בוחן את המציאות ושואל ומקשה "כלום אפשר לבירה בלא מנהיג?" (בראשית רבה לך-לך ל"ט א'), ומתוך כך מגיע ליראת שמים ויראת חטא, בבחינת "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
המעיין ומהרהר בחכמת התורה טרם התעוררו אצלו יראת שמים ויראת חטא, הוא שרוי בסכנה. הרי יכול לקרות ל"ע שילמד את החכמה כדרך לימוד החכמות החיצוניות, ומתוך לימודו יסטה ויטעה במעשיו ויתרחק חלילה מבוראו ית'. לא כן המעיין בחכמה מתוך יסוד אמונתו ויראתו את השם, כי "דברי תורה שעוברים דרך הלב (פירוש: שהלב מרגיש ומתפעל בהם) הוא נקרא עץ חיים וסמא דחיי" (רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק ס' רכה, עיין שם), דהיינו: חכמה הנקנית מתוך יראת השם תהיה יציבה ותמשוך על האדם שפע ברכה, ולעולם לא יכשל בה.
כי החכמה ללא יראה נוטה לצד הדין, בעוד היראה מתובלת בחכמה מושכת חסדים לאדם. וכך מובן, אשר ע"פ הדין, תורת ה-"לבוד" קובעת כי פתח הפחות מג' טפחים אינו נקרא פתח בכלל (ודין זה יש לו תוקף בהלכות עירובין, בהלכות סוכה, ובהלכות קנין בהגבהה בין השאר), ומאידך, אומר הקב"ה לישראל "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", דהיינו, שפתח "כחודו של מחט" ייחשב בפני הקב"ה כפתח ממש, ועוד ייחשב כהשתדלות מספיקה לכך שהוא ית' ישלים את כוונת האדם.
מהו פשט הדבר? ישנם שני אופנים בהם הקב"ה משפיע על העולם. יש שמשפיע ללא צורך באתערותא דלתתא (בהתעוררות מלמטה) מקודם, בבחינת המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית: כמעשה בראשית ממש, אשר לא היתה שום התעוררות מהתחתונים קודם לו כי טרם נברא האדם. זוהי הדרך בבחינת הדין, ולפי הדין, אין פתח הפחות מג' טפחים נקרא פתח, כי הוא נכלל בתורת לבוד; והשפע פועל ויורד כמידתו ולא כמידת האדם.
וישנה השפעה כדוגמת מעשה מרכבה, בה "השם יתברך מגלה למי שמתעורר לו" (רבי צדוק הכהן, שם, ס' רכו), בבחינת חסדים הנשפעים על מי שמשתוקק להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ולכל אחד ואחד לפי מדרגתו והשתדלותו. ובזו הדרך ישיג האדם תחילה את מידת היראה בנפש מתוך אמונה תמימה, וממנה יתעלה עד לדרגת בטחון הלב, והתעוררות זו תמשוך אליו את החכמה, דהיינו את השגת הא-להות בשכלו. ובהתעוררות זו לא שייך ענין לבוד כלל, כי כפי שאמרנו, דברי תורה שעוברים דרך הלב נקראים "עץ חיים" והם בבחינת מים חיים המטהרים את האדם, ואז פתח כחודו של מחט למטה יעורר פתחו של אולם בעליונים.
אכן, למדנו מ-"ויקח משה עצמות יוסף" (שמות יג,יט) ש-"העצמות של יוסף הוא יראת חטאו קודמת לחכמתו" (רבי צדוק, שם, ס' רכה), ובכך, כפי שהוא בראש המדרגה ביראת שמים ויראת חטא, והתנסה במידותיו גם בעזיבת בגדו בידי אשת פוטיפר ובאשר אמר "לא-להים פתרונים" ראשית ו-"ספרו נא לי" אחרית, נבין שכינויו "הצדיק" מורה על היותו שורש ויסוד ודוגמא להשתדלות ומעשה האדם בקדושה.
אם כן, נחזור לעניין חלומותיו ונשתדל לפתור את קושיית אותה זכירה אשר זכר בה את חלומותיו. עשרים ושתיים שנה קודם לכן, יוסף חזה אשר ימלוך על משפחתו, כי כך התבשר לו בחלום. באופן נפלא, הנה "בחלום" = "א-להים", שהוא שם הקשור לדין ולגבורה, וזה בא לרמוז לנו (ראה פירוש מתוק מדבש על זוהר מקץ דף קצט ע"ב) שהמלאך גבריאל (הוא שר החלום), הוא הממונה על האמת שבחלומות, בעוד "יש חלומות שהכל אמת, ויש חלומות שיש בהם אמת ושקר, אבל לצדיקי האמת אין מתגלה להם שקרים בחלום אלא כולו הוא אמת, לפי שנשמותיהם עולות ומקבלות ההודעות משר החלום שהוא מלאך גבריאל בעצמו" (זוהר שם).
עד רגע זה, יוסף ידע בבירור שחלומותיו אמת ושהולכים להתקיים, והקפיד לזכור אותם תמיד כי שכיחת החלום מהאדם גורמת לשכיחת החלום בעליונים (באשר שכיחת הבשורה נחשבת לביזוי של טובת הבורא באדם). אך יוסף טרם ידע מה תועלתם, ומה תועלת התקיימותם. ורק בשעה שראה שאחיו כורעים לפניו, "אז הזכיר לעצמו החלומות, כי עתה היה תועלת בדבר, שהרי ראה שנתקיימו לו לפי שהשתחוו לפניו, ובזה הבין שאלו החלומות היו לו רמז שכולם נכנעים למידתו לקבל שפע ממנו בסוד מלכות" (זוהר שם, דף ר' ע"א).
יסוד יוסף באות רי"ש אשר כנגד יום ששי בבריאה; הוא החיבור ממש בין ימות החול לבין השבת; נקודת התקשרות העולם הזה לבחינת עולם הבא; ושורשו באות קו"ף (שתיהן מתחברות בתיבת "רק", בבחינת "והבור רק אין בו מים"). ומשם, עבודתו להתחבר לבחינת ה"י ולמשוך חסדים מהעולם העליון.
אכן, יוסף הצדיק, יסוד עולם בסוד החיבור בין עולם התחתון ועולם העליון (וזה רמוז גם באשר שבטו כנגד חודש אדר בחודשי השנה, אשר יש שנים בהם הוא חל פעמיים, וגם שבטו נחשב לשני שבטים), הזכיר לעצמו במלואו את חלומו ברגע בו נתגלה את הטוב האמיתי והנפלא שבפיתרון המלא של החלום: באשר עמדתו המלכותית במצרים ושליטתו על משפחתו תגרום להצלתם (ובזה, "החלומות אשר חלם להם" משמע שחלם את החלומות "בשבילם" ממש, "כדי לרחם עליהם ולהמשיך עליהם כל טוב ושפע גדול" כדברי המתוק מדבש שם), ותהווה ראש תהליך אותה גלות ממנה יצאו ישראל כבר בבחינת עם ויקבלו את התורה וידגו לרוב בקרב הארץ.
אגב פרשת מקץ:
חכמה בשבילי הלב
חכמה בשבילי הלב
מאת דניאל י. גינרמן
האות ה"י היתה דל"ת שנתעברה, וביחד עם עיבורה נבדלה מערך צורתה הקודם, ונהייתה לאות ה"י (הדל"ת, בבחינת מקבלת, נתעברה ביו"ד אשר בבחינת משפיעה, ושתיהן י"ד נתהוו לאות ה"י בבחינת יד המבצעת; דבר אחר: יו"ד החכמה התווספה לדל"ת הבינה, ומהם נוצר יד, בבחינת דעת). וכמוה, האות קו"ף לא היתה אלא אות רי"ש שעיבורה נמשך והמשיך אותה כלפי מטה (בסוד אות נו"ן פתוחה, היא הבינה התתאה בבחינת מלכות), ובזה נהפכה לקו"ף. ובכן, היות ודל"ת ורי"ש לשון "דל ורש" המה, הם בחינה המורה על חיסרון, המבקש השלמה. וכל מקום שנאמר לשון רש ודל, בישראל מדובר (בראשית רבה ע"א א'), כי ישראל מבחינים בכך שעולם הזה הוא עולם השקר ומשתוקקים ונכספים לאמת, ובכך מבקשים לקרב את הגאולה ומתקנים ומתעלים בתורה ובמצוות.
אותיות דל"ת ורי"ש יחד מרכיבות את התיבה "דר" המהווה שורש למדרגה הראשונה בשחרור האדם: קביעת ד' אמות של דירת האדם, אשר תחשבנה רשות היחיד המיוחד לו (אשר מאותה מדרגה הוא יהיה רשאי לחפש את דרכו בבחינת "חופש" עד שימצאנה ויחרות את האמת בלבו במדרגת ה-"חרות"). ביחד עם זה, התיבה "דר" רומזת על בחינת העולם התחתון הגשמי שלנו, אשר תכלית בריאתו היא בניית דירה לכבוד מלכותו ית' בתחתונים. מהם יוצאות, אכן, אותיות ה"י וקו"ף, האחת בבחינת אשת חיל המשתוקקת לבעלה למעלה, והשניה בבחינת אשת זנונים (כמבואר בזוהר תרומה קמ"ח ע"ב), והם כנגד היצר הטוב והיצר הרע שבאדם. ובעוד האות ה"י מורכבת שלוש בחינות (ה"י, ה"א וה"ה) שכנגד שלושת המדרגות מהן מורכב האדם (נפש, רוח ונשמה), האות קו"ף היא בבחינת הקוף אשר בשפל המדרגה, המחקה את מעשה העליונים בבחינת קליפה עבה בעלת צורה ללא אור כלל.
פרשתינו מביאה לנו את מעשה הפגישה בין יוסף הצדיק בהיותו שליט על מצרים, ובין אחיו אשר נצטוו ע"י יעקב אביהם להגיע למצרים "לשבור בר", להשיג אוכל כי כבד היה הרעב בארץ כנען. יוסף מזהה את אחיו בעוד הם אינם מכירים אותו; וברגע בו הם נכנסים אליו ממש (נכנסים לשליט "המשביר לכל עם הארץ"), כתוב "ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה", ואז, "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם".
יוסף הוא צדיק, ואין חשש שיכשל ב-"לא תקום ולא תטור"; אכן, זכירה זו באותו רגע דורשת דיון והבנה, להשיג מה היתה אותה זכירה ומה תועלתה. למדנו שיש שתי דרכים בהם האדם יכול להתעלות בעבודת בוראו: ישנו האדם אשר יראתו קודמת לחכמתו (דהיינו, שמתוך יראת שמים ויראת חטא הוא לומד ומחכים ומבין) וישנו שדרך השגת השכל בוחן את המציאות ושואל ומקשה "כלום אפשר לבירה בלא מנהיג?" (בראשית רבה לך-לך ל"ט א'), ומתוך כך מגיע ליראת שמים ויראת חטא, בבחינת "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
המעיין ומהרהר בחכמת התורה טרם התעוררו אצלו יראת שמים ויראת חטא, הוא שרוי בסכנה. הרי יכול לקרות ל"ע שילמד את החכמה כדרך לימוד החכמות החיצוניות, ומתוך לימודו יסטה ויטעה במעשיו ויתרחק חלילה מבוראו ית'. לא כן המעיין בחכמה מתוך יסוד אמונתו ויראתו את השם, כי "דברי תורה שעוברים דרך הלב (פירוש: שהלב מרגיש ומתפעל בהם) הוא נקרא עץ חיים וסמא דחיי" (רבי צדוק הכהן, צדקת הצדיק ס' רכה, עיין שם), דהיינו: חכמה הנקנית מתוך יראת השם תהיה יציבה ותמשוך על האדם שפע ברכה, ולעולם לא יכשל בה.
כי החכמה ללא יראה נוטה לצד הדין, בעוד היראה מתובלת בחכמה מושכת חסדים לאדם. וכך מובן, אשר ע"פ הדין, תורת ה-"לבוד" קובעת כי פתח הפחות מג' טפחים אינו נקרא פתח בכלל (ודין זה יש לו תוקף בהלכות עירובין, בהלכות סוכה, ובהלכות קנין בהגבהה בין השאר), ומאידך, אומר הקב"ה לישראל "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", דהיינו, שפתח "כחודו של מחט" ייחשב בפני הקב"ה כפתח ממש, ועוד ייחשב כהשתדלות מספיקה לכך שהוא ית' ישלים את כוונת האדם.
מהו פשט הדבר? ישנם שני אופנים בהם הקב"ה משפיע על העולם. יש שמשפיע ללא צורך באתערותא דלתתא (בהתעוררות מלמטה) מקודם, בבחינת המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית: כמעשה בראשית ממש, אשר לא היתה שום התעוררות מהתחתונים קודם לו כי טרם נברא האדם. זוהי הדרך בבחינת הדין, ולפי הדין, אין פתח הפחות מג' טפחים נקרא פתח, כי הוא נכלל בתורת לבוד; והשפע פועל ויורד כמידתו ולא כמידת האדם.
וישנה השפעה כדוגמת מעשה מרכבה, בה "השם יתברך מגלה למי שמתעורר לו" (רבי צדוק הכהן, שם, ס' רכו), בבחינת חסדים הנשפעים על מי שמשתוקק להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ולכל אחד ואחד לפי מדרגתו והשתדלותו. ובזו הדרך ישיג האדם תחילה את מידת היראה בנפש מתוך אמונה תמימה, וממנה יתעלה עד לדרגת בטחון הלב, והתעוררות זו תמשוך אליו את החכמה, דהיינו את השגת הא-להות בשכלו. ובהתעוררות זו לא שייך ענין לבוד כלל, כי כפי שאמרנו, דברי תורה שעוברים דרך הלב נקראים "עץ חיים" והם בבחינת מים חיים המטהרים את האדם, ואז פתח כחודו של מחט למטה יעורר פתחו של אולם בעליונים.
אכן, למדנו מ-"ויקח משה עצמות יוסף" (שמות יג,יט) ש-"העצמות של יוסף הוא יראת חטאו קודמת לחכמתו" (רבי צדוק, שם, ס' רכה), ובכך, כפי שהוא בראש המדרגה ביראת שמים ויראת חטא, והתנסה במידותיו גם בעזיבת בגדו בידי אשת פוטיפר ובאשר אמר "לא-להים פתרונים" ראשית ו-"ספרו נא לי" אחרית, נבין שכינויו "הצדיק" מורה על היותו שורש ויסוד ודוגמא להשתדלות ומעשה האדם בקדושה.
אם כן, נחזור לעניין חלומותיו ונשתדל לפתור את קושיית אותה זכירה אשר זכר בה את חלומותיו. עשרים ושתיים שנה קודם לכן, יוסף חזה אשר ימלוך על משפחתו, כי כך התבשר לו בחלום. באופן נפלא, הנה "בחלום" = "א-להים", שהוא שם הקשור לדין ולגבורה, וזה בא לרמוז לנו (ראה פירוש מתוק מדבש על זוהר מקץ דף קצט ע"ב) שהמלאך גבריאל (הוא שר החלום), הוא הממונה על האמת שבחלומות, בעוד "יש חלומות שהכל אמת, ויש חלומות שיש בהם אמת ושקר, אבל לצדיקי האמת אין מתגלה להם שקרים בחלום אלא כולו הוא אמת, לפי שנשמותיהם עולות ומקבלות ההודעות משר החלום שהוא מלאך גבריאל בעצמו" (זוהר שם).
עד רגע זה, יוסף ידע בבירור שחלומותיו אמת ושהולכים להתקיים, והקפיד לזכור אותם תמיד כי שכיחת החלום מהאדם גורמת לשכיחת החלום בעליונים (באשר שכיחת הבשורה נחשבת לביזוי של טובת הבורא באדם). אך יוסף טרם ידע מה תועלתם, ומה תועלת התקיימותם. ורק בשעה שראה שאחיו כורעים לפניו, "אז הזכיר לעצמו החלומות, כי עתה היה תועלת בדבר, שהרי ראה שנתקיימו לו לפי שהשתחוו לפניו, ובזה הבין שאלו החלומות היו לו רמז שכולם נכנעים למידתו לקבל שפע ממנו בסוד מלכות" (זוהר שם, דף ר' ע"א).
יסוד יוסף באות רי"ש אשר כנגד יום ששי בבריאה; הוא החיבור ממש בין ימות החול לבין השבת; נקודת התקשרות העולם הזה לבחינת עולם הבא; ושורשו באות קו"ף (שתיהן מתחברות בתיבת "רק", בבחינת "והבור רק אין בו מים"). ומשם, עבודתו להתחבר לבחינת ה"י ולמשוך חסדים מהעולם העליון.
אכן, יוסף הצדיק, יסוד עולם בסוד החיבור בין עולם התחתון ועולם העליון (וזה רמוז גם באשר שבטו כנגד חודש אדר בחודשי השנה, אשר יש שנים בהם הוא חל פעמיים, וגם שבטו נחשב לשני שבטים), הזכיר לעצמו במלואו את חלומו ברגע בו נתגלה את הטוב האמיתי והנפלא שבפיתרון המלא של החלום: באשר עמדתו המלכותית במצרים ושליטתו על משפחתו תגרום להצלתם (ובזה, "החלומות אשר חלם להם" משמע שחלם את החלומות "בשבילם" ממש, "כדי לרחם עליהם ולהמשיך עליהם כל טוב ושפע גדול" כדברי המתוק מדבש שם), ותהווה ראש תהליך אותה גלות ממנה יצאו ישראל כבר בבחינת עם ויקבלו את התורה וידגו לרוב בקרב הארץ.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה