בס"ד
ניצוצות מתוך אהבת הלשון (א)
מאת דניאל י. גינרמן
"את" הוא הקשר המחבר מ"אלף" עד "תאו", מקצה החבל עד קצה. שמים וארץ מאת הבורא יתברך, בינה מאת חכמה, זו"ן מאת א"א, המקבל מאת המשפיע באופן ישיר ש"מקפץ על גבעות" האלף-בית ומשקף שפע טהור שתירגומו נועד להיעשות בצד המקבל אשר יפרט את ה"אלף" לפרטיו.
"עם" הנו הייחוד המוביל לאיחוד, שבתכליתו "המון" ו"קהל" הופכים ל"עם": גוף אחד, מציאות חדשה השותפת ברית.
"אל" הנה מוחלטות ה"אלף" הנשדרת חוצה בבחינת "למד": הולכת לקראת יעודה מחוצה לה, מוכנה ללמוד ולקחת בחשבון את הנאמר כלפיה, אולם לעולם לא תרד מטבעה הנשגב, ותשמור תמיד על עצמות סודותיה בבחינת יסוד עולם.
"מול" בנוי מה"מם" המהוה בשמה מבנה מאוזן, בו חל שויון בין שתי זהויות או תופעות המתרחשות בו-זמנית, כדוגמת שני ה"ממים" שבשם האות "מם". אחר ה"מם" באה הצהרת ההמשכה ב"ואו", ולאחריה בחינת ה"למד" המסכימה להיפתח לחוץ: הנחת השויון והשגת הזולת ע"י יציאה "למודית" לקראתו.
"אלי" מבוסס על "אל", בתוספת תאור של יעד השידור, אשר מסומן ב"יוד" המביעה הוקרה על היותו "עשר" שלם בעצמו כפי פועלו.
"הם" מתחיל בהוראת כיוון אשר ב"הא" ומשם משיג את סוף דרכו ב"מם סופית": שלמות חסומה ומוגדרת, קבוצה סגורה אחת ומסוימת מבין קבוצת כל הקבוצות, אליה מכוונת ה"הא" באופן בלעדי. בהבטאה מציאות של גוף שלשי, אפשר להבין שמביטים אליה כמבצד.
"אתם" זה ה"את" שראינו מקודם אך בגוף שני, מוגדר ומכוון, ומגיע מיד לקבוצה הסגורה, לשביל ללא יתר מוצא, בסוד צורת ה"מם סופית".
"אתן" ו"הן": כמו ה"מם", גם ה"נון" היא ביטוי של סימטריה, אך טבעו אחר מאז שהיא נפתחת אל תוכה בסוד הטבע הנקבתי המקבל, בסוד ה"בינה": בחינת ההגיון הנקראת "אמא" בלשון המסורה. בדיוק כחוט המחבר בין משפיע למקבל החיב להיוצר בצד המקבל ("חנוך לנער על-פי דרכו: תהיה הוראה אם המקבל מורה דרכו), האות "נון" הנקבית תהיה שונה מהאות "מם" בכך שהיא שומרת על קשר נגלה בין חלקיה, בין צדי האיזון. בתוך ה"נון" יש "ואו" המובילה את הקשר ההדדי בין שתי ה"נונים" העומדים לצדיה. ואותה "ואו" המגשמת את החיבור, בנויה בעצמה כמין דמות-מראה פנימית של מבנה ה"נון": שמה בנוי משני "ואוים" (אותיות חיבור) הנאחדות בהיותם לצדי "אלף" מלאה שפע רב. במלה "ואו", היחס בין ה"ואוים" ל"אלף" הפנימית הוא כדוגמת היחס בין המימן לבין החמצן בחלקיק של מים (כך גם מתנהגות ה"ממים" שסובבת את ה"יוד" במלה "מים"): כל חוליה בשרת הזיווגים בנויה בעצמה מתוכן חיוני שאיננו מסוגל לקים יעודו בלעדי אותיות החיבור שמגדירות אותו, שומרות עליו ומוציאות הצעתו למעשה.
המלה "אבא" מורה על קשר הדדי, "ביתי" בין שני אלפין העומדות במצב של שויון ונזדווגות בכוונה של דביקות.
"אמא", מאידך, היא "עזר כנגד" האבא. ה"מם" האמצעית המחברת את האלפין מהוה קישור רגשי יותר, קשר נסתר המבטא תכונתו זו בהיעדר כל ציור נגלה של החיבור עצמו (ה"ממים" במלה "מם" צמודות ללא כל הפרדה ותיווך).
המספר הסידורי של האות "מם" בסדר האלף-בית הוא 13: ערך המספרי של "אהבה" וגם של "אחד". מהות החיבור הפנימי העצמי של האמא היא יצירת מציאות ה"מקבל" כלפי חוץ, כלפי המשפיע האבאי, ובצעד זה היא מובילה לביצוע האיחוד באהבה, בו נוצרת מציאות חדשה מרוממת מהוספת חלקיה, גרעין יסודי לתיקון עולם.
המלה "עיבור" מורה על מה שהוית ההריון משפיעה על האבא והאמא. המעוברת נכנסת לתהליך דרכו תהפוך ל"עבר" מאז שמשיגה הויה חדשה ומביאה אותה לעולם. בכך נהיית "עבר", יסוד לאשר יתהוה (יהיה הווה) ב"מלכות", בעולם המוחשי ובתולדות השפע, ובכך תשפיע על בניית העתיד החרות בנשמה.
"נר": אותה אות "נון" הפותחת שערים ושבילים ליצירת תופעה חדשה, להתרחשות מציאות חדשה מרוממת מהוספת חלקיה, עומדת עכשיו על גבי "רישא", על גבי ראש בבחינת נשמה המאירה לגוף כולו את הדרך בה ללכת, והלשון בה לחיות.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה