יאיר הוא כי מנחם ---- פרק ב

פרק ב'

שָעַר הֶחֲלוֹן

מאת: דניאל ישראל בן-יהודה גינרמן

הָיָה רְחוֹב בְּאוֹתוֹ הַכְּפָר
וּבְקִצּוֹ תָּמָר,
וְעַל גַּב הֶתָּמָר, חֲרוּתִים,
עֶשְׂרִים כְּתָרִים:
רַק מַה- אוּכַל לְהָעִיד בָּם,
כִּי לֹא נִתְגַּלּוּ מֵעוֹלָם.

וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתוֹ תָּמָר הָיְתָה נִרְאֵית
בְּאוֹתָהּ עֵת חוֹמָה גְּבוֹהָה
לְלֹא תּוֹעֶלֶת לִכְאוֹרָה:
כֹּה מְגֻוֶּנֶת, כֹּה צְבוּעָה,
נִרְאֲתָה בְּקָצֶה אֶחָד קְרוּעָה;
שָׁם, בְּצֵל נוֹזֵל, מְצֻיָּרוֹת,
עַל צִדֵּי שְׁבִיל נְחָשִׁי, מִגְוַן צוּרוֹת.
זֶה, אוּלַם, כָּל מַה שֶׁאֻפְשַׁר לְהַגִּיד
עַל הַשִּׁקּוּף שֶׁבָּאתִי לְהָעִיד:
נָזְלוּ הַצּוּרוֹת כְּמִין זֶרֶם:
פֹּה אֶתְמוֹל אִי וְהַיּוֹם כֶּרֶם,
שָׁם הָיְתָה סְפִינָה לִפְנֵי שָׁנָה
וְהִנֵּה הַיּוֹם יֵשׁ מִגִּילָה;
וְשָׁמָה, מַעְלָה, רָאִיתִי פַּעַם נֶשֶׁר
אֲשֶׁר בָּרוּךְ הַשֵּׁם הָפַךְ לְגֶשֶׁר.

תּוֹשָׁבֵי הַכְּפָר הָיוּ כְּבָר רְגִילִים
מִזְּמַנִּים לְלֹא סְפִירָה
לְזֶרֶם הַדְּמֻיּוֹת הַמִּתְהַפְּכִים:
עָבְרוּ מוּל הַחוֹמָה בְּהֲלִיכָה,
וְאוּלַי מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מוּזָר
וְלֹא נִכְנָס בְּהִגָּיוֹן לְתוֹךְ הַשְּׁאָר,
נִמְנְעוּ בְּלִי כַּוָּנָה מִרְאוֹת חַלּוֹן
בַּכְּתָמִים הַמְּסַפְּרִים סִפּוּר חֲלוֹם.

לִפְעָמִים אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בָּטוּחַ
וּבְאוֹתָם רְגָעִים, לְלֹא וִכּוּחַ,
שֶׁרְאִיָּה לֹא מוֹכִיחָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ:
כְּשֶׁאָדַם נִצָּב בּוֹדֵד מוּל הַמַּרְאָה
וְטוֹעֵן לְעַצְמוֹ: "הֲלֹא רָאִיתִי",
אוֹ "הַבֹּץ בֲּנַעֲלַיִם לֹא דִּמִּתִּי",
וּמִסְתַּכֵּל שִׁקּוּף פָּנָיו, וּמִשְׁתַּפֵּל,
וּמְבַקֵּשׁ "הַיִּתָּכֵן" וְשׁוּב שׁוֹאֵל.
וְיִתָּכֵן שֶׁאַחַר מִכֵּן
(בְּהִתְפָּרְקוּת כָּזוֹ הוּא מִסְתַּכֵּן)
יִפָּתַח צִנּוֹר בְּמוֹא נָפְשׁוֹ
וּבַל יִשְׁאַל מַה פֵּרוּשׁוֹ
תַּתְחִיל חֵיל רְצוֹנוֹת לֹא נַוָּדִים,
פַּחַד, שִׂמְחָה, וְזִכְרוֹנוֹת אֲבוּדִים,
לְשַׂחֵק בְּזֶהוּת הַנִּסָּיוֹן:
"הִיא לֹא הָיְתָה בַּהֵרָיוֹן,
הֲלֹא עֵינֶיהָ הִתְכָּחְלוּ?"
אוֹ "אֲנִי בַּעַל אֱמֶת, בּוֹאוּ שִׁמְעוּ";
כִּי לֹא רוּחַ תִּתְּרַחֵף
בְּצִמְצוּם עַצְמוֹ לְלֹא הֶקֵּף.
וְהַצִּנּוֹר בְּכָל אָרְכּוֹ רוֹעֵשׁ בְּהוֹד
וּבְחֻלְשָׁה הָאִישׁ מַתְחִיל לִרְעֹד;
לְלֹא בִּטְחוֹן, נִשְׁפָּךְ לְתוֹךְ תְּהוֹם,
שְׁבוֹ, כֻּלּוֹ עֵינָיו, נִפְקַח פִּתְאוֹם.

כָּאֵלּוּ דְּבָרִים וְכַדּוֹמִים
נִשְׁמְעוּ בַּכְּפָר, מֵאוֹת לִפְנֵי הַיּוֹם.
רָאוּי לְהָבִין, בְּלִי לְהַגְזִים,
אֵיךְ נִבְנָה בְּתַרְבּוּתָם כָּזֶה מַחְסוֹם
שֶׁהַחֲלוֹם וְצוּרוֹתָיו מֵהֶם הִסְתִּיר
וְשֶׁאֵינֶנִּי רָאוּי לְהַגְדִּיר.

יֶלֶד תָּמִים, בֵּין אֲחֵרִים, הָיָה בַּכְּפָר,
עָלָיו כְּבָר מִקֹּדֶם יְסֻפַּר.
אַחִרֵי מִשְׂרַת הַלִּמּוּדִים שִׁלַח עַצְמוֹ
לְהֵרָאוֹת כִּשֶׁנִּתָּן לְטַעֲמוֹ:
בְּהִתְרוֹשְׁשׁוּת עִמְקֵי הַיַּעַר,
בַּגֶּחָלִים לְשֶׁעָבַר בְּחוֹף הַנָּהָר,
אוֹ הִרְחִיב אֹפֶק עֵינָיו עִם עוֹף נַיֶּדֶת;
אוֹ שָׁמַע אֶת הָרוּחַ מְדַבֶּרֶת
אוֹתָם מִלִּים לְלֹא לָשׁוֹן
אֲשֶׁר קִבֵּל בִּצְחוֹק אַדִּיר
כְּשֶׁבְּעֵינָיו מַבָּט בָּהִיר
מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְתִמָּהוֹן.

הַכֹּל אֵרַע בְּאוֹתָהּ סְבִיבָה, אָמְנָם.
וְאֵין צוֹרֵךְ לְהַסְבִּיר שֶׁכָּל אֶחָד,
כְּשֶׁבִּרְשׁוּתוֹ וְאַחִרָיוּתוֹ בִּלְבַד,
נִיבְנָה וְנִהְיָה אָדוֹן עוֹלָם.
יָרֹק, חָמוּץ, עָדִין, נִפְלָא,
קָשֶׁה, מַרְגִּיז, אוּלַי וְנַעֲלָה,
הֵם, בֵּינֵינוּ, הֶסְכֵּמִים לְהַשְׁוָאָה וּמַכְשִׁירִים
לִיצֹר קֶשֶׁר בֵּינִי לְבֵּין רָבִים.
וְלִפְעָמִים, רַק לִפְעָמִים, תּוֹךְ הִתְבּוֹנְנוּת עֲצוּמָה,
נִתַּן לְהָבִיא אֵיזוֹ פְּרִישָׁה לְסִיּוּמָהּ;
וְאָז הָעוֹלָמוֹת מִתְנוֹצְצִים בְּגִיל,
וְהֵיכָן שֶׁהָיְתָה חוֹמָה, יִפָּתַח שְׁבִיל.

אָז בּוֹאוּ נִתְקַדֵּם וְלֹא נִסְטֶה
עוֹד יוֹתֵר בְּרֶגַע זֶה:
אָנוּ עוֹמְדִים לְהִכָּנֵס לְעוֹלָם מַקְסִים
מַלֵּא פִּנּוֹת סְתוּמוֹת וּמַחְבּוֹאִים:
לְאוֹתָהּ חוֹמָה, הֵיכָן שֶׁהַמִּבְנֶה קָרוּעַ,
חֲבֵרֵינוּ הִגִּיעַ וְחָצָה... וְלֹא יָצָא פָּצוּעַ.
אֵיךְ הוּא עָשָׂהּ? אֵיךְ הוּא הִצְלִיחַ,
אֵיפֹה שֶׁלֹּא יָצָא לַאֲחֵרִים אַף לְהָרִיחַ?
רֵאשִׁית כָּל, אוֹדֶה לָכֶם:
הוּא נָתַן לַחַלּוֹן שֵׁם.
מִתּוֹךְ תְּמִימוּתוֹ, וּלְלֹא כָּל מַחְשָׁבָה,
הִתְבּוֹנֵן אַט לְאַט בְּמַהֲלָךְ צוּרוֹת
כִּרְאוֹתוֹ סֶרֶט בּוֹ סִפּוּר מֵעֲשִׂיּוֹת,
וְתוֹךְ הַסֶּרֶט שֶׁל עַצְמוֹ רוּחַ נוֹשְׁבָה.
לֹא נוֹדָע לוֹ מָתַי בִּכְלָל נִסְגְּרוּ לוֹ הָעֵינַיִם
וְעָבְרוּ לִהְיוֹת שִּׁמֵיִמָיו אוֹתָם שָׁמַיִם
וְהַחַלּוֹן בְּתוֹךְ-תּוֹכוֹ זֶה הַחַלּוֹן
אֲשֶׁר נִדְרַךְ אֵלָיו עַל הָרַגְלַיִם.
בְּמִין חֲלוֹם שָׁקֵט דָּרַךְ וְהִרְגִּישׁ חֲלַק,
פִּתְאוֹם חַלַּשׁ בְּעוֹד בָּטוּחַ; שׁוּב חֲזַק;
וְנִרְצְתָה בּוֹ אֲדָמָה בִּמְלֹא כַּפַּיִם
וְשָׁכַב אָז וּמוּל עֵינָיו, הַאֲדָמָה הָיְתָה כְּחֻלָּה.
הִתְחַשֵּׁק לוֹ אֹפֶק וּבִרְאוֹתוֹ יוֹנָה, מוּלָהּ,
נִתְגַּלָּה לוֹ, לְפֶתַע, נְתִיב כֹּה דַּק
כְּשֵׂעָר שֶׁל בֵּן עֲנָק:
נְתִיב חַי סֶגוֹל
וּבוֹ נִשְׁמַע נִגּוּן מָחוֹל
וְנֶאֱנַח אֶנְחַת שָׁלוֹם.
הַיֶּלֶד נִכְנַס בּוֹ שֶׁבְּתוֹכוֹ בְּתוֹךְ חֲלוֹם
מוּל הַקְּרִיעָה שֶׁבַּחוֹמָה עָל יָד תָּמָר
בְּעוֹד טִיֵּל בְּסִיבוּבוֹ בִּקְצוֹת הַכְּפָר.
לָקַח לִבּוֹ בִּשְׁנֵי יָדָיו; אוֹתוֹ שָׁלַח, אוֹתוֹ היִנֶס
לְתוֹךְ זֶה הַנָּתִיב, אֲשֶׁר פִּתְאוֹם יָלַד פַּרְדֵּס
אֲשֶׁר גָּדַל וְהִתְרַחֵב, פָּרַח מַהֵר,
נִדְלַק בּוֹ אוֹר, וְהִתְעוֹרֵר.