קשה למצוא מישהו שיתעקש להגיד אשר איננו אוהב, או לפחות, שלא אהב מעולם. כמעט כל בריאה הולכת על שתיים הרגישה אי פעם את הגירוד המתוק והמזעזע אשר נקרא אהבה ב"לשון העם": הרצון המכוון ביותר, התאוה התופסת את הבן-אדם כולו מתוך התנוצצות נפשו ומחליטה במקום שכלו מאין תצמח שמחה ומאין עיצבון בלתי נתן לגאולה. אך לא קל למצוא בימינו מי שיביא עדות על סוג זה של אהבה מחובר לנצחיות. פשוט: כל מימד בו נאחז כדי להגדיר את התחושה הפנימית אשר משאיפה אותנו אל אחד או אחת ההופך להיות "יחיד ומיוחד" בעינינו, אם אין שורשיה שואבים ממעיינות אשר יתוארו במלים רחוקות ממסגרתה הפרטית, תיכשל מתישהו בקצב התהומי של עולם התחושות והתאוות המציק לנו ללא מרגוע מכל הכיוונים. האהבה, איך שלמדנו להישרף בה, נובעת מלהבה פנימית אשר משאביה קצובים בתיכנות התרבות האנושית, וכובה בעצמה -ככל להבה אחרת- כשנגמר השטח הזמין לרצון ההתפרצות.
קל להתלבש בערפל. "אם תראו את דודי מה תגידו לו, כי חולת אהבה אני", בוכה נסיכת שיר השירים כלפי אלו שלא בהכרח מבינים את מכאובה. "קול דודי הנה-זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות", חוזרת ואומרת, ומי שישמע אותה, בודדה ואומללה, מזדקנת בתוך בכיה הנראה טפל לעיני חוץ, חוזרת לסרוג עוד צעיף ולהתאפר בוקר אחר בוקר לכבוד אהובה שאיננו, יחפש בשבילה טיפול שכלי מקצועי כדי להצילה מדמיונה ההורס אותה מבפנים ומבטל את חייה. מי יבין את אבלותה? איזו תאוה תוכל להסביר מסירות כל כולה יום אחר יום, שנה אחר שנה, לאהובה שאיננו, לאהובה אשר רק היא "שומעת" מקפץ על הגבעות, מזדרז אל חיקה? ועוד: יבוא אחד ואלף עוד יבואו אשר יתאהבו ביופיה ויבטיחו לה לנקום דמעותיה ויתרככו מולה בזמרי-דבש, ויבטאו השתוקקות המסוגלת להפוך את צפיית הנצחיות למראה רגע חולף. ומתוך "אהבה" גדולה זו היא תהפך להם לשנואה כי לא תענה לדרישותם.
יום אחד, מישהו עוצר באמצע הריקוד. המנגינה כבר לא נשמעת באוזניו (נבלעת ברעש הכללי הבלתי ניתן להבחנה). יום אחד, מישהו מתבונן באמצע אותה המערכת הלא מתוכננת לשום התבוננות, ורואה את סרט תנועותיו כמין מסלול צלים החוזרים על אותם צורות פעם ועוד פעם ללא כל התקדמות. מגמגם: "אהבת כלולותיך". חוזר ואומר: "אהבה", אלף, הא, בית, הא, האחד והאינסוף מלמעלה, הא מצד אחד והא מצד שני, וקשר הדדי, דו-כיווני, המחבר אותם. והוא מבחין בכך שהמערכת חסרת אלף, שאין אלף בריקוד הזה שתוכל לגבש את הקשר המצויר ב"בית" הזאות שרדף אחריה כל חייו. מתוך תחושת געלה כלפי אותו מחזור ואותה תיקרה אשר אינה זזה ממקומה, דורש אלף אשר תהפוך את הרצון המבוטא במלה "הבה" -רצון חסר צורה, חסר תכולה- למציאות יציבה של אהבה. אותה אלף הנה אצלו שאלה, ובכוחה להוות עבורו תשובה. חייבים אותה אות אלף: לפתע, תחושת התחפשות התאוה בבגדים אשר איננה הגונה להם, מתחזקת אצלו. צפוי לו ש"הרצפה תתחלף מתחת לרגליו" אבל זה לא בדיוק מה שהוא חווה באותו רגע: התיקרה מתפוצצת לכל הרוחות והנה יש שמים וכלום מלבד שמים יוכל עוד לשמחו. רגע זה מכונה לנו, האנשים הכהים (ובהודות לכך) מאוהבים באור, רגע הראיה האמתית, אשר לא יחזור מימנה האדם ולא יעמוד בה, כי היא תניע אותו לאורך דרכים פלאיים אשר לא נצבו לבחירתו מעולם.
מאותו רגע, אף לנשום כבר לא מה שהיה. האויר נכנס אל תוך הריאות לכבשם, אור בוער בו, אור אשר תפתח את עיני הנשמה בהיראות את עצמה בנשימה. כל העבר הדומה לעצמו מתטשטש מול עיניו הרגילים לאי-היציבות (ולמדו לאחרונה לדרוש מה שמעל). כל ארוע החולף בזכרונו מתלבש במשמעויות ומשלים חדשים: הכל נכנס לציור החדש, הכל בעל ערך המחליף בצבעיו את תולדות הרעש. הדרך ארוכה, אך באיזהו שלב הוא יזהה את האלף. לשניה אחת ינתן לו ליראות את כל חלקי ושבלי ומחבואי המבוך, את צורתו אשר לא תדומיין, את היותו בגודל כל הכל. ומתוך אותה ראיה תתעורר בו יראה, אותה תמיהה בפני המוחלט אשר נעקבת בגילוי הקטנות העצמית כלפי אותה מציאות מוחלטת וכוללת בה הכל. יש ריבון לכל זה, ישנו אדון, ישנה תוכנית, ישנה תכלית -בסבירה זו מרביץ הלב ועולם שלם נעלם ברגע מעיניו הנרעדות-. ומשם אין כבר אלא לדרוש אמת, להיפתע ביופיה ושלמותה, להשתוקק לה ולהידבק בה במרץ רב. האות אלף בתוכו, והזמן להתגלות באהבה העילאה הגיע.
מספיק במודעות הראשונית הזו. באהבה המתוארת כמה שורות אחורה, אין אלף, אין מסגרת גבישה אשר תסגור בשר יציב תחת יחוד השניים, תחת החיבור הביתי שבין ההא הראשונה לשניה. אין כיוון שבכוחו תימנע תיבת האור שלנו מלהתפזר לריבוי של קרנות נעימים החולפים מול עינינו בחולשה. עכשיו, מאז הראיה המתגשמת -מזדמנת- בהנהגת היראה, מאז שחרור כוחות היראה ממעצרם בתוך השכל, המודעות נתמלאת דעה נכונה אשר אף נקודה סותרת בה את זולתה, אשר אין ניגוד בה וגם לא שאלות אשר ארצה להשיב בל אדע שהדרך לתיקונה תופס חלק בדרכי. האלף -המוחלט, האמתי, אברא כאדברה, בורא עולם הקדוש ומקודש, ברוך בחסדו הוא- מתפשט ומתפתח בזוג האים המחוברות בקשר כפול בביתם, אולם בלי לצאת מתוך האלף;תוך כדי עבודת ייצור מדהימה, נצתייר חלל בו ההזמנה המבוטאת ב"הבה" איננה אלא אלף חדשה תלת-מימדית, אות השייכת לי שהיתה מקודם כצורה ללא כל חומר, קימת ומתקימת, מתחדשת כתופעה מוחשית המאכלסת את הזמן, ויוצרת השתוקקות ומרץ נצחיים ליחוד כל המלה עד כדי איחוד סופי אשר לא ינתן לכל אופן של פירוק.
אותה השתוקקות המשתמעת בביצוע, בזמן מוקדש ומקודש ליחוד, כלפי שמים כפי שכלפי ארץ, כלפי האחד.... וכלפי האחד, אותם חיים שלמים הנחווים מאז שאתה חש בדרך המובילה מרומה מתוך האיחוד של שתי ההאין ומתוך התאחדותם באלף המקורית, היא האהבה האמתית העומדת בדרכינו אם רק נדע לחצות את גשרי ותהומי היראה. על אותה אהבה התעקשה בזעקותיה נסיכת שיר השירים ברצותה איתה את בעלה ואין מלבדו. על אותה אהבה עמלה ומתפללת כנסת ישראל ואנשי הרוח הרואים ויראים, בדורשם לחצות כבר את הגשר, להעביר אותו את כל אשר יבחר בברכה השרויה על נחשון מהיתרטבו. ולזכות בשהיה בחופי האהבה -בצד השני של הנהר המר הזה והסוער-, איפה שהגאולה הופכת למציאות הנשמה המושלמת בבחינת שלום על ישראל.
קל להתלבש בערפל. "אם תראו את דודי מה תגידו לו, כי חולת אהבה אני", בוכה נסיכת שיר השירים כלפי אלו שלא בהכרח מבינים את מכאובה. "קול דודי הנה-זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות", חוזרת ואומרת, ומי שישמע אותה, בודדה ואומללה, מזדקנת בתוך בכיה הנראה טפל לעיני חוץ, חוזרת לסרוג עוד צעיף ולהתאפר בוקר אחר בוקר לכבוד אהובה שאיננו, יחפש בשבילה טיפול שכלי מקצועי כדי להצילה מדמיונה ההורס אותה מבפנים ומבטל את חייה. מי יבין את אבלותה? איזו תאוה תוכל להסביר מסירות כל כולה יום אחר יום, שנה אחר שנה, לאהובה שאיננו, לאהובה אשר רק היא "שומעת" מקפץ על הגבעות, מזדרז אל חיקה? ועוד: יבוא אחד ואלף עוד יבואו אשר יתאהבו ביופיה ויבטיחו לה לנקום דמעותיה ויתרככו מולה בזמרי-דבש, ויבטאו השתוקקות המסוגלת להפוך את צפיית הנצחיות למראה רגע חולף. ומתוך "אהבה" גדולה זו היא תהפך להם לשנואה כי לא תענה לדרישותם.
יום אחד, מישהו עוצר באמצע הריקוד. המנגינה כבר לא נשמעת באוזניו (נבלעת ברעש הכללי הבלתי ניתן להבחנה). יום אחד, מישהו מתבונן באמצע אותה המערכת הלא מתוכננת לשום התבוננות, ורואה את סרט תנועותיו כמין מסלול צלים החוזרים על אותם צורות פעם ועוד פעם ללא כל התקדמות. מגמגם: "אהבת כלולותיך". חוזר ואומר: "אהבה", אלף, הא, בית, הא, האחד והאינסוף מלמעלה, הא מצד אחד והא מצד שני, וקשר הדדי, דו-כיווני, המחבר אותם. והוא מבחין בכך שהמערכת חסרת אלף, שאין אלף בריקוד הזה שתוכל לגבש את הקשר המצויר ב"בית" הזאות שרדף אחריה כל חייו. מתוך תחושת געלה כלפי אותו מחזור ואותה תיקרה אשר אינה זזה ממקומה, דורש אלף אשר תהפוך את הרצון המבוטא במלה "הבה" -רצון חסר צורה, חסר תכולה- למציאות יציבה של אהבה. אותה אלף הנה אצלו שאלה, ובכוחה להוות עבורו תשובה. חייבים אותה אות אלף: לפתע, תחושת התחפשות התאוה בבגדים אשר איננה הגונה להם, מתחזקת אצלו. צפוי לו ש"הרצפה תתחלף מתחת לרגליו" אבל זה לא בדיוק מה שהוא חווה באותו רגע: התיקרה מתפוצצת לכל הרוחות והנה יש שמים וכלום מלבד שמים יוכל עוד לשמחו. רגע זה מכונה לנו, האנשים הכהים (ובהודות לכך) מאוהבים באור, רגע הראיה האמתית, אשר לא יחזור מימנה האדם ולא יעמוד בה, כי היא תניע אותו לאורך דרכים פלאיים אשר לא נצבו לבחירתו מעולם.
מאותו רגע, אף לנשום כבר לא מה שהיה. האויר נכנס אל תוך הריאות לכבשם, אור בוער בו, אור אשר תפתח את עיני הנשמה בהיראות את עצמה בנשימה. כל העבר הדומה לעצמו מתטשטש מול עיניו הרגילים לאי-היציבות (ולמדו לאחרונה לדרוש מה שמעל). כל ארוע החולף בזכרונו מתלבש במשמעויות ומשלים חדשים: הכל נכנס לציור החדש, הכל בעל ערך המחליף בצבעיו את תולדות הרעש. הדרך ארוכה, אך באיזהו שלב הוא יזהה את האלף. לשניה אחת ינתן לו ליראות את כל חלקי ושבלי ומחבואי המבוך, את צורתו אשר לא תדומיין, את היותו בגודל כל הכל. ומתוך אותה ראיה תתעורר בו יראה, אותה תמיהה בפני המוחלט אשר נעקבת בגילוי הקטנות העצמית כלפי אותה מציאות מוחלטת וכוללת בה הכל. יש ריבון לכל זה, ישנו אדון, ישנה תוכנית, ישנה תכלית -בסבירה זו מרביץ הלב ועולם שלם נעלם ברגע מעיניו הנרעדות-. ומשם אין כבר אלא לדרוש אמת, להיפתע ביופיה ושלמותה, להשתוקק לה ולהידבק בה במרץ רב. האות אלף בתוכו, והזמן להתגלות באהבה העילאה הגיע.
מספיק במודעות הראשונית הזו. באהבה המתוארת כמה שורות אחורה, אין אלף, אין מסגרת גבישה אשר תסגור בשר יציב תחת יחוד השניים, תחת החיבור הביתי שבין ההא הראשונה לשניה. אין כיוון שבכוחו תימנע תיבת האור שלנו מלהתפזר לריבוי של קרנות נעימים החולפים מול עינינו בחולשה. עכשיו, מאז הראיה המתגשמת -מזדמנת- בהנהגת היראה, מאז שחרור כוחות היראה ממעצרם בתוך השכל, המודעות נתמלאת דעה נכונה אשר אף נקודה סותרת בה את זולתה, אשר אין ניגוד בה וגם לא שאלות אשר ארצה להשיב בל אדע שהדרך לתיקונה תופס חלק בדרכי. האלף -המוחלט, האמתי, אברא כאדברה, בורא עולם הקדוש ומקודש, ברוך בחסדו הוא- מתפשט ומתפתח בזוג האים המחוברות בקשר כפול בביתם, אולם בלי לצאת מתוך האלף;תוך כדי עבודת ייצור מדהימה, נצתייר חלל בו ההזמנה המבוטאת ב"הבה" איננה אלא אלף חדשה תלת-מימדית, אות השייכת לי שהיתה מקודם כצורה ללא כל חומר, קימת ומתקימת, מתחדשת כתופעה מוחשית המאכלסת את הזמן, ויוצרת השתוקקות ומרץ נצחיים ליחוד כל המלה עד כדי איחוד סופי אשר לא ינתן לכל אופן של פירוק.
אותה השתוקקות המשתמעת בביצוע, בזמן מוקדש ומקודש ליחוד, כלפי שמים כפי שכלפי ארץ, כלפי האחד.... וכלפי האחד, אותם חיים שלמים הנחווים מאז שאתה חש בדרך המובילה מרומה מתוך האיחוד של שתי ההאין ומתוך התאחדותם באלף המקורית, היא האהבה האמתית העומדת בדרכינו אם רק נדע לחצות את גשרי ותהומי היראה. על אותה אהבה התעקשה בזעקותיה נסיכת שיר השירים ברצותה איתה את בעלה ואין מלבדו. על אותה אהבה עמלה ומתפללת כנסת ישראל ואנשי הרוח הרואים ויראים, בדורשם לחצות כבר את הגשר, להעביר אותו את כל אשר יבחר בברכה השרויה על נחשון מהיתרטבו. ולזכות בשהיה בחופי האהבה -בצד השני של הנהר המר הזה והסוער-, איפה שהגאולה הופכת למציאות הנשמה המושלמת בבחינת שלום על ישראל.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה