כל זה ארע בזמן שיער המפתחות
שהה לו שקט בתוך מעגל חסום.
לא ידעו אנשי הבר על קיום דלת, שער,
אף לא נודעו בכך שיש מחסום להגיון
אשר מותר מימנו להפעיל דלתות הלב.
הכל שר זמר ישיר בו צויר אופק שטוח
שאפשר היה לראות ממש בתוך כל צליל.
ויער המפתחות שהה נעול מעל מבט הזמר
נעלה מעל תפיסת הצורך, מעל דרישת הזמן.
אך יום אחד, התעקש אחד מול עץ קסום
והאופק נאפק ונזרם מטה וזב אפיקי אור
בצבע אציל. רצו הפוחדים להתנצל,
להיושע מהאור, להשרות שקט מהצל.
רצו להתאפק, לעמוד בסוף התור ולהתיר
לכבוד עצמם את השטיח לתמיד.
עליהם התנפל -והתפרץ לחייהם- היער הזהוב
שגורש דרך העץ שבו נועץ להמתנה.
ואז, רק אז בראות המפתחות המתגשמות,
בנשום הראות את הרוח הנשאף
מאחורי המראות והאופקים הבדויים הישנים,
הבינו בני היער את הצורך בדלתות ובכניסות
ובשערים ומדרגות ובתנועה אף בשירים
מלבד אותו השיר אשר -וכך גילו לפתע
ונמלאו תימהון וצחוק אדיר-
כבר לא נשמע ואל ישלוט על השקט, וגם לא
על החלל המיועד מן השמים לכל קול.
נחרתה בנשמות דרישת כלים למאבק
והאבק נואר באור חדש בה הדמויות
של טוב ורע, של חן, כיעור,
של אור, עוצמה ואפלה;
ובמלא מפתחות בידי הסקרנים
אשר חלמו פתאום עולם עקום,
מודעות חדשה נוצרה מן הרצון
להיקדש באהבה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה